שמיטה במהלך הזמנים
הרב קלמן כהנא
מתוך: דבר השמיטה, משרד החינוך והתרבות, תש"מ
מאמר מעובד מחדש ומורחב על פי מאמר בשם זה בספר 'שנת השבע' של המחבר,
הוצאת המכון לחקר החקלאות על פי התורה, תשי"ח.
המאמר מתפרסם ללא ההערות
מאמר מעובד מחדש ומורחב על פי מאמר בשם זה בספר 'שנת השבע' של המחבר,
הוצאת המכון לחקר החקלאות על פי התורה, תשי"ח.
תקציר
עם התחדש היישוב בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה השביעית הפכה בעיית השמיטה לבעיה לאומית. כתוצאה מכך יזמו רבנים שונים את היתר המכירה של הקרקעות לגוי ולעבדם בתנאים מסויימים.
כותב המאמר דן בשאלת ההיתר מגבלותיו והגבלותיו כפי שמשתמעים מתשובות גדולי הרבנים מעת פרסום ההיתר ועד לימינו אלה.
אין לסמוך על הנס
העונש למחלל שביעית
"גלות בא לעולם על עבודה זרה, על גילוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ. ולמדו דבר זה ממקרא מפורש: על שמיטת הארץ".מנין? שנאמר:
"אז תרצה הארץ את שבתתיה" (ויקרא כו, לד), אמר להם הקב"ה: הואיל ואין אתם משמיטים אותה, היא תשמט אתכם, ומספר ירחים שאי אתם משמיטים אותה היא תשמוט מאליה; לכך נאמר "אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה".ומסרו לנו עוד חז"ל, שדבר בא לעולם על פירות שביעית, שעושים בהם סחורה, ואין נוהגים בהם קדושת שביעית. וכן אמרו:
"תניא ר' יוסי אומר: כמה קשה אבקה של שביעית (והיא סחורה בפירות שביעית, שהוא איסור קל שבשביעית, שאין בה אלא לאו הבא מכלל עשה, ועיקר האיסור, היא חרישה וזריעה וכו', שיש בהם לאו ועשה - רש"י ותוס'). אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו... לא הרגיש (לא שם לב לפורענות הבאה עליו - רש"י) לסוף מוכר את שדותיו... לא באת לידו (הרהור תשובה - רש"י) עד שמוכר את ביתו... לא באת לידו עד שמוכר את בתו... לא באת לידו עד שלוה בריבית... לא באת לידו עד שמוכר את עצמו... לא לך (כלומר לישראל) אלא לגר... ולא לגר צדק אלא לגר תשובה... [ואפילו] משפחת גר זה העכו"ם".
הגלות כנגד חילול שמיטות
כשנכנסו ישראל לארץ, לא נתחייבו עדיין בשמירת שמיטין ויובלות. רק לאחר שכבשו את הארץ וחילקוה, חל עליהם החיוב להתחיל ולמנות את השנים ולשבות בשנה השביעית, שנת השמיטה, הכבוש והחלוקה ארכו 14 שנה. בשנת החמש עשרה לאחר כניסתם לארץ החל המניין לשמיטות. סך הכל שהו בני-ישראל בארץ עד לחורבן בית ראשון שבע עשרה יובלות, ז"א 850 שנה, ומהם מנו לשמיטות ויובלות 836 שנים. היות ולפי ההלכה המקובלת ברמב"ם מונים שבע פעמים שבע שנים ושנת החמישים היא יובל ואיננה ממניין השמיטה הבאה, יוצא שבכל יובל שנים היה על בני ישראל לשבות 7 שמיטות ויובל אחד. במשך 836 שנים היה על בני ישראל לשבות 117 שמיטות ו- 16 יובלות, ס"ה 133 שנים. עד לחורבן הראשון היו 70 שמיטות ויובלות שלא שבתו בהם בני ישראל. המספר הזה נזכר במפורש בדברי הימים. נאמר שם, שהארץ שבתה בגלות העם שבעים שנה למלאות שבעים שנה אשר לא שבתו בהם בני ישראל בהיותם בארצם.
אם נעמוד על פירוט השנים, שלא שבתו בהן את השביעית, יתברר לנו פרט מענין. השנים שלא שבתו בהן שביעית הן הן אותן השנים שבהן עבדו בני ישראל עבודה זרה. בפירוש נזכרות ביחזקאל שלוש מאות ותשעים שנות עוון בית ישראל (ונכללות בהן גם השנים שקדמו לחלוקת בית יהודה ובית אפרים, עיין במפרשים שם), ו- 40 שנה לבית יהודה. הנבואה ההיא נאמרה בשנה החמישית לגלות יהויכין, ועד הגלות עברו עוד 6 שנים. לפי זה היו סך הכל שנות העוון 436 שנה. בשנים אלו, אילו היו כסדרן, היו צריכות לחול 69 שמיטין ויובלות. אמנם שנים אלו לא היו כסדרן, ויש אפשרות לציין בדיוק רובן ככולן של השנים בהן סטו בני ישראל מדרכי התורה, על פי מה שמבואר בספרי הנביאים, ואפשר לפי זה לדייק ולקבוע אילו שמיטות ויובלות לא שמרו בני ישראל.
ואלו הן לפרטיהן: בימי כושן לא שמרו שמיטה אחת. בימי עגלון מלך מואב לא שמרו שלוש שמיטות. בימי סיסרא לא שמרו שלוש שמיטות ויובל אחד. בימי שעבוד מדין לא שמרו שמיטה אחת. בימי פלשתים ובני עמון לא שמרו שלוש שמיטות. בימי פלשתים לא שמרו שש שמיטות ויובל אחד. במלכות ישראל אשר החלה אחר שלמה ונמשכה עד לגירוש מלכות אפרים מאדמתם 34 שמיטות ו- 5 יובלות. אלו הן סך הכל 58 שמיטות ויובלות, שלא שמרו אותן עד לגלות אפרים. 46 השנים של מלכות יהודה הנותרות, לפי האמור לעיל, שבהן עבדו בני ישראל עבודה זרה, ובהן לא שמרו שמיטות, חלו בימי המלכים האלה: ב- 22 שנים של רשעותו של מנשה (מנשה מלך 55 שנה ומהן עשה תשובה 33) לא שמרו שלוש שמיטין. ובזמנם של יהויקים וצדקיהו - 22 שנה - לא שמרו שלוש שמיטות (היו עוד שתי שנים של אמון, שבהן עבדו עבודה זרה, אך לא חלה בהן שמיטה). לפי זה יכולים אנו לדעת בדיוק אלה 64 שמיטות ויובלות, שלא נשמרו, ונשארו לנו סתומות עוד 6 שמיטות ויובלות, שחלו במשך 38 שנים. ואין בידינו לדייק קביעותם.
השמיטה נשמרה בכל שאר השנים
א. היא מראה לנו, שהשמיטה לא נשמרה רק בשנים אלו, אשר עבדו בהם בני ישראל עבודה זרה, אבל בשנים, אשר היו נאמנים לה' היו נאמנים גם למצוה חמורה זו. לא היה ואין שוני בין מצוה למצוה. ומצוות שמיטה כמצוות עבודת ה' והימנעות מעבודה זרה.
ב. השמיטה והיובל האחרונים של בית אפרים ושלוש השמיטות של מנשה, שלא שמרו עליהן, חלו בזמן שלדעת רבי לא הייתה נוהגת בהן שמיטה מן התורה. בזמן הזה כבר היו בגלות השבטים ראובן, גד וחצי מנשה ולא חזרו אלא בזמנו של יאשיה. ולרבנן אין שמיטה מן התורה, אלא בזמן שכל ישראל על אדמתן. לפי זה יוצא, ששנות הגלות של ישראל על לא שמרם שמיטה היו גם על השנים האלה.
זכיתי לדון בדברים לפני מרן בעל חזון איש זצ"ל, ורציתי להניח, כי אכן גם אז, אם כי לא הייתה חובת שמיטה מן התורה, הרי נהגה אז שמיטה מדרבנן. ולפי זה גלות נגזרה אף על אי שמירת שמיטה מדרבנן.
אך השיבני מרן זצ"ל, כי אין מכאן ראיה. אפשר לומר שהגלות באה על שהביאו לידי כך, שלא היו חייבים בשמירת השמיטה. כי על ידי מעשיהם גלו השבטים, והם היו הגורם לכך שלא חלה עליהם חובת שמירת השמיטה - ועל כל שמיטה ושמיטה שכזו גלו.
אם אדם מביא עצמו לידי פטור ממצוה על ידי מעשיו הרעים יכול גם אז להיגזר עליו עונש.
שמיטה בימי עזרא
הדעות חלוקות אם השביעית בימי בית שני הייתה מן התורה או מדרבנן. ואם נאמר שהיא מדרבנן (כדעות פוסקים רבים), הרי רואים אנו, איך התייחסו קדמונינו למצוות שביעית מדרבנן ועד כמה החשיבו את שמירתה. והעניות הייתה גדולה עד מאד בעת ההיא, על כן הניחו אז מקומות, שלא קדשו אותם בקדושת הארץ, והיה להם דין חוץ לארץ, כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. ובהמשך הימים ניתוסף גם האיסור להביא ירקות מחו"ל, ואף על פי כן לא חפשו דרכים וערמומיות להפקיע איסור שביעית החמור עליהם, למרות עוניים ודחק פרנסתם.
מכמה מקורות מתברר לנו, ששמרו היהודים בזמן הבית את שבועתם ואלתם זו, שבה קבלו עליהם לשמור את מצות שביעית. אף בימי המלחמה קשה, מלחמת החשמונאים, לא עבדו את האדמה בשנה השביעית, אף כי לחמו אז מלחמת ה' נגד גוזרי שמד על ישראל. ככה מסופר לנו בספר החשמונאים על הקשי שגרם הרעב, שבא בעקבות השנה השביעית, ליהודה המכבי במלחמתו נגד היונים, שנים מועטות אחר שהחלו החשמונאים במלחמתם, ואיך ניצול, ועלה האויב מעליו, דווקא מפני שהציקו הרעב, שנהפך בדרך זו, לברכה. וכן בהלחם יוחנן כהן גדול בתלמי רוצח אחיו, אשר נלחמו בעדו גם היונים, שמרו את שנת השמיטה כדין ולא זרעו בה, אף על פי, שגרם על ידי זה מחסור גדול לחיל הצרים על תלמי. גם מלכי הגויים התחשבו בשנה השביעית ואלכסנדר מוקדון ויוליוס קיסר פרטו את היהודים ממסים בשנת השמיטה. וכן מסופר, שאוצרותיהם של הורדוס היו ריקים מחמת שנת השמיטה.
שמירת שמיטה אחרי החורבן
לדעת רשב"י היו הספיחים מותרים ולדעת החכמים היו אסורים. וכשראה רשב"י אחד מלקט ספיחי שביעית שאלו האם אינם אסורים. וכשהלה ענהו שלדברי הרשב"י הם מותרים, הוכיחו ר"ש, שהלכה כחכמים החולקים עליו, וקרא עליו "ופורץ גדר ישכנו נחש". ומסיימת הגמרא אותו ספור מעשה במלים "וכן הוה ליה", שבאה עליו קללתו של ר"ש.
כן מספר לנו ר' חנין שפעם בשנה השביעית הלכו עובדי כוכבים לקירקסאות שלהן והניחו שוק מלא פירות ובאו ישראל ובזזום.
בהמשך הזמנים כשקשתה עליהם שמירת שביעית מחוסר צרכי מזון, התירו להביא ירקות מחו"ל. הבאתם הייתה אסורה עד אז, מחשש, שמא יביאו אתם גוש עפר מארץ העמים המטמא. בשעת הדחק התירו הבאת ירקות, ולא חפשו היתרים לשביעית.
וכשנתרבו הקשיים בימי רבי והייתה שנת רעב, רצה רבי להתיר שביעית, מפני שחשש שהמצב הגיע לפיקוח נפש, אך אחרי ששמע את דעתו של ר' פנחס בן יאיר, שלדעתו אין כאן פיקוח נפש, לא התיר גם רבי את השביעית.
כן בדורות האמוראים מצאנו, ששמרו על השביעית והקפידו עליה. ומסופר שר' חזקיהו, מאמוראי ארץ ישראל, ראה בשוקי קיסרין אחד טוען מן התבואה האסורה. הוא הפנה פניו ממנו, כדי ללמד לאנשי מקומו, שזה עשה שלא כדין, שלא ילמדו ממעשיו.
ההיתר משום ארנונה
ועניינו הוא, כפי מה שפירשו הראשונים ז"ל, שארנונת המלך הכבידה על הציבור נוסף על הקושי של שביעית, הרגיל בכל שנים, ובפרט בזמן חיי עניות. הנגישה של גביית המסים באכזריות להוציא השארית בכל בית לגביית המס, או להושיב במאסר, וכיוצא בו, ופורענויות הציבור מיד המלכות בלי רחם, נחשבים תמיד כעין פקוח נפש, אף שאין נראה עדיין איבוד נפש לפנינו. ולפעמים מתירים גם איסור דאורייתא, ולפעמים איסור דרבנן, הכל לפי ראות עיניהם של חכמי הדור. ולפי שהיה בדבר משום פקוח נפש, הזדרז ר' ינאי להכריז ולזרז, שלא להחמיר, ולא הסתפק בהוראת היתר לשואלים. [ולפלא על המתירים, אשר למדו מכאן להקל, ולאמתו של דבר, מהא דר' ינאי איכא למילף, כי כל האיום של שממות הארץ, שדה וכרם, והעדר פרי ויבול בזמן העניות, אינו מזיז שביעית ממקומה, ורק כשהגדישה עליהם הסאה בייסורי מלכות הרשעה הותר הדבר. והמתירים למדו את ההיפך, והכריזו ואמרו פוקו וזרעו, אף דליכא משום ארנונא. וכבר אמרו חז"ל, שכל צרה שאינה לישראל מהאומות אינה צרה, וכל שכן שאין השביעית בכלל צרה חלילה. אבל הב הב של המלכות כביכול, קרינן בו "בכל צרתם לו צר"]. ולדעת החוקרים (אף כי לא בכל אפשר לסמוך עליהם ועל חקירתם) היה זה בשנת ג"א תתקע"ו, שיצאו אז מלכי רומי למלחמה, ואנסו את היהודים לספק מזונות לחייליהם. ולפי זה רואים אנו, שרק באונס גדול של פקוח נפש, הותר דבר השמיטה. ובפירוש מוצאים אנו, שאף בזמן תשלום ארנונה השמיטו את שדותיהם בשביעית, שהרי אמר ר' יצחק:
"בנוהג שבעולם אדם עושה מצווה ליום א', לשבת א', לחדש א', שמא לשאר ימות השנה? ודין חמי חקליה ביירה, ויהיב ארנונה ושתיק (וזה רואה שדהו בורה, כרמהו בור ונותן ארנונה ושותק); יש לך גיבור גדול מזה?"ובאותו הזמן, כשעבדו משום אונס, עבר עליהם משומד אחד, וראה אותם מקימים גדרות, ובכדי לצערם ולהתלוצץ אמר: האם סרתם מתורת משה רבכם? ההותר לכם להקים גדר? עד כדי כך הייתה מוטבעת בלב כולם מצות שביעית, שגרם היתרה מחמת אונס להתלוצצות המומרים.
ואף בין אומות העולם הייתה שביתת שביעית מפורסמת וידועה, וכמו שמספר לנו ר' אבהו (דור שלישי לאמוראי ארץ ישראל), שהתכנסו הגויים בבתי תיאטראות וקירקסאות שלהם, והכניסו גמל, והיו שואלים אלה את אלה, על מה זה מתאבל? והיו עונים: היהודים הללו שומרי שביעית הם, ואין להם ירק, ואכלו החוחים של זה, והוא מתאבל עליהם. מכל המבואר רואים אנו עד כמה הגיעו הדברים, שאף בשנות רעב וחוסר, בימי מלחמות קשות וגזירות רעות, נשמרו אבותינו מלעבור חו"ח על מצות שביעית החביבה עליהם.
שביעית אחר חתימת התלמוד
הרמב"ם, אשר חי במאה התשיעית לאלף החמישי, מוסר לנו ש"שנת השמיטה ידועה ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל". בזמן שעלה רמב"ן לארץ ישראל (בתחילת האלף השישי), רואים אנו מדבריו ששמרו את השביעית, שכתב וז"ל:
"שנת השמיטה מפורסמת בארץ ישראל היום ומנהג אבותיהם לשמיטה קרקע, כלומר שנוהגים בה כל קדושת שביעית".וזמן מה אחריו, מעיד ר' אישתורי הפרחי אמנם שרוב הפירות בארץ של גויים הם. אך מוכח מזה שהיה גם מיעוט של יהודים, וכן מתברר מדבריו, שהיו היהודים זורעים שדות בארץ ישראל.
בספרות התשובות, שבמאה השלישית והרביעית לאלף הנוכחי, נזכרות כמה שאלות ממצוות התלויות בארץ, וביניהן גם שאלות וביניהן גם שאלות על מצות שביעית. מוכח מזה שחיו אז יהודים בארץ חיי חקלאות. ובו בזמן היו גם מקרים קשים, שהכריחו גויים את ישראל לתתם לרדת לתוך שדותיהם, אלא שרגילים היו הגויים לחכור אותם מאת היהודים, גם בשנה השביעית, והתירו אז אב ובנו, המבי"ט והמהרי"ט, להשכיר השדות לגוי להרבה שנים, שאז אין ודאות שיעבוד הגוי בשדה בשנה השביעית, כי אולי יובירה (כמנהגם אז לא זרעו שנה אחרי שנה).
עדות ברורה ביותר בתחילת המאה השישית לאלף הנוכחי מוצאים אנו במכתבו של ר' אברהם חיים ישמעאל סנגוניטי מתלמידי בעל "אור החיים", המתאר מסעו בארץ הקדש. על ביקורו בכפר יאסיף הנו כותב:
"ומצאנו שם כמו עשרה בעלי בתים והם יושבים בטוב ובחירות גדולה ומלאכתם היא זריעה וקצירה, ונותנים מעשרות ושורפים התרומה. ושנה זו ה' תק"ב אינם זורעים כי היא שביעית".באותה תקופה מוצאים אנו תשובה לרב מרדכי רובייו, רבה של חברון על שאלה:
"איש ישראל, אשר קנה לו כרם בחברון ת"ו, ויש לו חוכר גוי לעבודת הכרם... כי בעיר הזאת אי אפשר לעובדה ולשומרה, אלא על ידי גויים שידם תקיפה וגזלנים הם... ואם לא יהיה יד גויים באמצע, פשיטא שיחרבו אותה... ויגזלו את פירותיה... מה משפט ותקון יבחר לו... כדי שלא תהא מכשילו עבודת הגוי, אשר הוא חורש ומזמר בארץ אשר לו, בשנה ההיא שנת השמיטה?"בשאלה מיוחדת זו, שלא הייתה אפשרות אחרת מאשר להשכיר הכרם לגוי, ואשר ברור היה שהגוי יעבוד בה אף נגד רצון הבעל, הורה הרמ"ר להיתר למכור את השדה לגוי ולחזור לקנותה ממנו אחר השנה השביעית, כדי להציל מידו כל האפשר, והוא כהיתר המיוחד של ה"כפתור ופרח" למכור שדה לגוי כשהוא מציל על ידי זה מידו. ועל ידי המכירה רצה הרמ"ר להציל ישראל מאיסור שביעית, כשיעבוד גוי בשדהו בשנה ההיא.
כך רואים אנו משך מאות ואלפים שנים שמירת מצוה זו בבטחון בחסדי ה' ובלי התפלספות יתרה, ואף בזמנים, שלא היו בארץ ישראל שדות של גויים וכל מחיתם הייתה מפרי שדות ישראל, ובן בזמנים שלא נקל היה להביא פירות מחו"ל, ובין בזמנים, שהארץ הייתה בפריחתה, ובין כשהייתה בחורבנה.
חידוש היישוב היהודי בארץ
"בזמננו, אשר זכו כמה וכמה מאחינו בני ישראל להיות למו אחוזות נחלות בארץ הקודש, וזכו לעבדה ולשמרה ולקיים המצות התלויות בארץ - אשרי חלקם - ואחרי כי קרבה שנת השבע, עליהם להיות בקיאים בהלכות אלו... אמרתי אעשה גם אנכי לביתי... וזאת תורת האדם בימי חלדו, אשר כל אחד לפי ערכו ישתדל באיזה ענין טוב דבר קבוע לדורות... ואולי אזכה גם אנכי הדל להיזכר בזיכרון טוב בעניין הלכה למעשה בדבר השוה לכל נפש".אמנם מועטים היו אז עובדי אדמה ועוד לפני השנה השביעית עזבו רבים את אדמתם מחוסר תמיכה מספקת להחזיק מעמד, אך מועטים נשארו, ומהם החזיק רובם מעמד בשנה השביעית והובירו את שדותיהם מבלי לעבוד, וגם מבלי חפש היתרים מדומים.
בשנת תרמ"ח ערב השנה השביעית, היה כבר ישוב יהודי חקלאי בכמה מקומות בארץ. בו בזמן החלה מלחמה קשה וכבדה על שמירת השביעית. בירושלים היו בו בזמן הגאונים מוהרי"ל דיסקין זצ"ל ומוהר"ש סלנט זצ"ל. כאשר באו לפניהם פקידי ה"נדיב הידוע", שפיקחו על עניני המושבות ושאלו על השמיטה, פסקו שניהם לאסור עבודות השדה כדין. אך בזה לא נחה דעתם של הפקידים האלה. וכן התערבו בדבר עסקני "חובבי ציון", אשר חשבו לנחוץ להביא את מתיישבי אדמת הקודש לעבודה בשנה השביעית. הם אמנם ידעו,
"שברב המושבות לא הייתה העבודה מצד עצמה נחוצה כלל, ואדרבא הוסיפה להכחיש את האדמה, ואך יש אשר מצאוה נחוצה, אך להורות הלכה, שאין עוד זכר לשביעית בדור הזה, דור דעה והשכל".בזמן ההוא חי בארץ הגאון ר' מרדכי גימפל זצ"ל, מגדולי המתעסקים במצות ישוב הארץ. הוא עזב את רבנותו ברוזינאי, עלה ארצה והתיישב ביהודיה, כפר שומם ונידח על יד פתח תקוה, מחבת הרעיון ליישב את אדמת הקודש ולחונן את עפרה. הגרמ"ג יפה מעיד ש"אך בשקר השמיעו קולי קולות כי השמירה השביעית נוגעת לסכנת נפשות". וגם הצועקים עצמם הודו, ש"אם אולי על ידי השביתה דרוש היה להוציא על התמיכה איזה אלפים פראנקים יתרים, לא היה כדאי להרעיש עולם בשביל זה. אבל אנכי - כך מעיד בפירוש אחד מגדולי המשכילים - הבטתי על העניין הזה מצד אחר. ידעתי את דרך יראי ההוראה שבנו... ועל כן אם ישבתו הקולוניסטים בשמיטה הראשונה הזאת, יתנו להמחמירים בזה פתחן פה... ואז לא תהיה עוד שום אפשרות להתיר את השמיטה, על כן... צריך לבלי לתת יד למחמירים מתחילה, ולבלי להנהיג את השביתה כל עיקר".
אמנם ההכרה הברורה, שלא שמיטה אחת עומדת כאן על הפרק אלא כל השמיטות העתידות לבא נתונות כאן בכף מאזנים, סיבה זו, אשר המריצה את לב הזדון של המהרסים להגביר חיילים ולפרוץ, סיבה זו עצמה אכפה על לב טהור של בונים, כמו הגר"ש סלנט, להגביר חיילים ולצאת למלחמה. כי לדעתו, "אם יתירו השמיטה, תהיה פרצה גדולה בחומת הדת וכל השו"ע יהיה למרמס להקולוניסטים". אך השתדלות המשתדלים עשתה את שלה, על פי השקר, שהדבר נוגע לסכנת נפשות, ורק על יסוד הנחה זו "נמצאו כמה גאונים בחו"ל להקל מעט בזה". וכן מעידים גם אחרים בזה ש"מה שהתירו... היה משום שכזבו להם, שיש בדבר חשש סכנה והריסת הארץ".
היתר שמיטה בשנת תרמ"ט
אך בהשפעת הרש"מ, וכדברי הרב מקוטנא "והנה לא רציתי לתקוע עצמי במחלוקת על כן חתמתי עצמי על ההיתר", התירו במקרים מסוימים גם עבודת קרקע על ידי ישראל. שלושת הרבנים הסכימו למכור הקרקע לגוי.
"והקולוניסטים, שהם בעלי יכולת ושביכולתם לשכור פועלים נכרים, לא יעשו בעצמם עבודה האסורה בשביעית, אבל העניים אשר אין ביכולתם לשכור פועלים נכרים, עשו מלאכה בעצמם. אבל דווקא על פי הבית דין שבירושלים, שיורו אותם על פי שאלתם המלאכות המותרות להם והמלאכות האסורות. כל הנ"ל נעשה רק על שנת תרמ"ט, אבל לא על השמיטות הבאות... אמנם כל זה נעשה באופן שיסכים עמנו גם הרב הגאון פאר דורנו כש"ת מו"ה יצחק אלחנן נ"י האבד"ק קאוונא".ההיתר הזה נכתב ונחתם ביום כ"ח שבט תרמ"ח. ביאורו הפשוט של ההיתר הוא, שאלה אשר בידם לקחת פועלים נכרים יעבדו על ידי נכרים, והעניים יעשו העבודות האסורות מן התורה על ידי גוי והמלאכות דרבנן בעצמם. אמנם כל זה היה רק על דעת שיסכים עמם גם הגאון רי"א מקובנא. כמה ימים אחר כך כתב הרה"ג הנ"ל, בהניחו כיסוד, ש"אם לא נבקש עצה והיתר יכול להיות, כי תישם הארץ חלילה, והיה חורבן לקולוניות ח"ו וזה נוגע להצלת נפשות" להתיר על ידי מכירה "הכרמים והשדות לישמעאלים, הגוף והפירות, על משך שתי שנים בלבד", ו"העבודה בשדות ובכרמים יהיו על ידי אינם יהודים. אך בדבר העניים שאין ביכולתם לשכור פועלים נכרים, אם יעשו בעצמם, נתיישב בדבר הזה עצה עם כה"ג הללו שיחיו... ובפירוש נאמר, כי עצת היתר זו רק על שנת תרמ"ט הבע"ל, אבל לא על שמיטות הבאות לאחר כן כי אז יצרכו להיתר מחדש ולעיין אי"ה וד' יהיה בעזר עמנו, שלא יצטרכו להיתר כלל, וישמרו שמיטה כד"ת".
ההיתר הזה לא נתפרסם אחר הכתבו, אלא באה עליו ידיעה קצרה ב"המליץ" 33 מיום ט' אדר תרמ"ח. סיבת אי פרסומו הייתה בזה, שהייתה בלשון ההיתר סתירה בין שלושת הרבנים ובין הגרי"א, והמשתדלים להשיג ההיתר לא רצו להסתפק במה שנאמר על ידי רי"א. כי השלושה התירו במפורש מלאכות דרבנן לישראל עניים והגרי"א לא התיר את הדבר בפירוש. העובדא הזאת השפיעה כנראה גם על הג"ר יהושע מקוטנא ובמכתב מער"ח אלול תרמ"ח הנו מודיע:
"ומה שנכתב במ"ע הנקרא "המליץ" על שמי לא מדעתי היה, כי מתחילה לא הסכימה דעתי כלל על ההיתר, שיעבוד ישראל בשביעית, גם בקרקע של גוי... אמנם לאשר היושבים עמי דעתם היה לסמוך על הרה"ג מקאוונא לגמרי בטלתי דעתי, ואחר כך כתבתי להה"ג מביאליסטאק, שלא להתיר העבודה בשביעית, רק בהסכם רבני ארץ ישראל...וכלל הדבר, כי בהיתר עבודת ישראל, בעצמו בשביעית, גם בשדה גויים, בסודם של מתירים אל תבא נפשי".ומוסיף עוד שם
"אל יחר אפכם על אשר לא פלפלתי בדבריכם, כי אחר אשר אין דעתי להתערב עוד בעסק זה, לא ראיתי עוד לעיין בדבריכם".ונתפרסמה דעתו של הרב מקוטנא גם בארץ ישראל עוד בשנת השמיטה, על ידי הרב חיים אליעזר הויזדארף, המודיע שקרא מכתב פרטי מהרה"ג מקוטנא, שאינו מתיר עבודת ישראל.
על פי זה מובן גם מה שכתב הרש"מ בכ"ד מרחשון תרמ"ט.
"אירא פן ישאלו את כבוד אלה אשר נלוו אלי בדבר הגדול הזה יחרישו ולא יענו דבר".הה"ג מקובנא עמד על דעתו שאין להתיר בפומבי ובאופן כללי שום עבודות על ידי ישראל, גם במכתב להרא"ל פרומקין.
נוסחאות ההיתר, שהבאנו ממנו לעיל את הקטעים העיקריים, נתפרסמו בדפוס רק במאוחר, בי"ט אדר שני תרמ"ט, על ידי י' מ' פינס, כאשר עברה כבר מחצית השנה השביעית. בארץ ישראל עצמה התיר לעבוד בשביעית רק הראשון לציון הרב הראשי הספרדי הרה"ג ר' יעקב שאול אלישר, אשר אמנם מכיר, כי לפסוק הלכה בשאלה זו מוטל על הרבנים האשכנזים, היות והמתיישבים הם מעדתם, אבל אין הוא נמנע מלהביע דעתו. הוא דורש למכור את השדות לגוי מכירו מכירה מוחלטת, והוא "ישמור אותם או יוביר אותם, או יזרע אותם לרצונו, והכנסה והוצאה יהיה על הגוי הנז' והוא יבקש פועלים לרצונו, או יהודים, או אינם יהודים וייתן להם שכירותם". היסוד להיתר זה, לא היה הפסד שיהיה לאיכרים מחמת מניעת הזריעה, כי זה אין קוראים פסידא, רק החשש
"שמא יחרבו והמושבות על ידי זה שיעזבום בעליהם, אם אמת הדבר שהמחזיקים בהם כל הזמן לא יתמכו בהם בשנה השביעית, אם לא יעבדו, ולא ישלמו את המסים בשבילם; ואם כן, אם לא יהיה להם כל תומך יוכרחו לעזוב את מקומותיהם ויחרב כל הישוב".הנימוק העיקרי שלו להתיר מכירת הקרקע היה כי גוף הקרקע הנו בין כך של המלך, דבר שהוא מביא לו הוכחות מהמציאות של אותם ימים, והקרקע אינה אלא מוחכרת למחזיקים בה - ואין כאן מכירת קרקע לגוי, אלא מכירת זכותו בקרקע.
דעת האוסרים
רבני ירושלים הוציאו בשנת תרמ"ח, ערב השמיטה, כרוז, בו הם מודיעים על התפתחות העניינים, איך בתחילה שמחו רבים על האפשרות לשמור על השמיטה כהלכתה, ואיך אחרים הטעו את גדולי הדור מחו"ל בכוונתם לבטל מצווה גדולה זו, "באומרם כי הדבר נוגע לפיקוח נפש וביטול הישוב, ולא כן הוא, ונהפוך הוא". על כן התאספו "רבני וחכמי קרתא קדישא" בהסכמת הגריל"ד והגרש"ס, "וחקרנו ודרשנו הפרטים הדרושים לכל אלה בעיון הדק היטב", ומסקנתם הייתה: "אנו מכריזים איסור מוחלט שלא לעבוד עבודת אדמה בשביעית, לא בעצמו, ולא על ידי נכרים" וגם "שכל מי שיעבור על דברינו אלה חו"ח, יהיו כל פירותיו אסורים". על החתום באו רבני ירושלים בצירוף חותם בית דין צדק.
לכרוז זה נוסף גם גילוי דעת מאת הגריל"ד והגרש"ס, בו הם מודיעים, "כי אין שום היתר לחרוש ולזרוע, לקצור ולנטוע, הן על ידי עצמו, הן על ידי נכרי". וההוראה לאיסור יצאה אחר שנודעה כבר לרבני ירושלים דעת המתירים. "ולא הסכימו גאוני ורבני ירושלים תו"ב להיתר שהמציא הגאון מקאוונא זצ"ל, יען שהוא לא היה בקי בטיב העניין וחכמי ירושלים שהיו בפנים ראו את הקלקול שיצא מזה" הגריל"ד סדר גם "דיני שביעית בקצרה להלכה ולמעשה", אשר בהם מבאר המותר והאסור בשביעית.
דעת גאוני ליטא
"להתיר עבודת השדה חלילה להתיר, ויהיה חילול השם בדבר... והנה בזמן שישבו בני-ישראל על אדמתם היה מצווה זו קשה הרבה מאשר עתה, דאז לא היה מקום לקנות מעו"ג באותה שנה, וגם מחו"ל לא היו מנדבים, ומכ"מ ברבה ובתנחומא ר"פ ויקרא, דקרי לשומרי שביעית גיבורי כוח עושי דברו, מפרש מהו הגבורה, חזי שדיהו ביורי, כרמי ביורי ויהיב ארנונא ושתיק. ובתנחומא איתא: רואה שדהו מופקרת, אילנותיו מופקרים והסיגין מפורצין, פירותיו נאכלין וכובש יצרו ושותק וזהו גבורה. ולא חשיב מניעת חרישה וזריעה לגבורה, משום דמצוי בארץ ישראל העדר גשמי השנה, ואין ליושביה אפילו מים לשתיה, ומי גרע אפקעתא דמלכא במה שהוא מונע ע"פ מצוותיה, ממה שמונע ע"פ עונש ומכש"כ במצות שביעית, שתלה הכתוב עונשה ושכרה בצדה, בשכרה כתיב: ונתתי גשמיכם בעתם. ובארץ הנהלאה הזאת, אשר אין בה הרבה גשם, הוא עיקר קיום הישוב. ועוד הרבה ברכות שם פ' בחוקתי... הכלל יש לנו לדעת ולשום אל לבבנו, דכמו קיום האומה הישראלית תחת זרועות עולם, ואין קיומם ע"פ שכל אנושי הטבעי בהליכות עולם... וכך היא משונה ארץ-ישראל מכל הארצות, דעיקר קיומה אין ע"פ טבע הליכות ארצות הגויים, ואינה תלויה, אלא בהשגחת ה' ע"פ מצוותיו, היינו הפרשת תרומות ומעשרות... וכן בקיום מצות שביעית... והנה הרבה מרבני הזמן יוצאים במחול לבקש עצה ותושייה עבור אחינו האיכרים והכורמים בארץ-הקדש בשנת השמיטה, וראיתי מהם הרבה דברים אשר לא כד"ת, אמרתי לזרות ולהבר את התבן מן הבר, ויתבררו ויתלבנו הדברים... ואפילו נימא דהלכה, דשביעית בזמן-הזה דרבנן... בשביעית לא מצינו בתלמוד שהתירו מלאכה האסורה באין לו מה יאכל... ואם כן אפילו אין לו מה יאכל מחויב להתפרנס מן הצדקה ואסור לעשות מלאכה... כ' השל"ה בשער האותיות להדיא על שביעית בזמן הזה, אפילו למ"ד דרבנן מ"מ כעין דאורייתא תיקון... ומה דלא מצינו שהתירו בפירוש אין בידינו להתיר משום הפסד, דהרי בעינינו ראינו בניכוש בזמן הזה אסרו, והשקאה התירו, ומכש"כ חרישה וזריעה, דזה עיקר האיסור דשביעית, דלית דינא ודיינא, דאין כוח ביד אדם להתיר. וראיתי לגאון א' שכתב וליתר שאת יכולים למכור לישמעאל המכירו... ובאמת הה"ג הנ"ל ברח מהזאב ופגע בו ארי, כי רוצים להימלט מאסור שביעית בזמן הזה דרבנן לכל הפחות, ופגע באיסור מכירת קרקע לעובד כוכבים בארץ ישראל שהוא איסור דאורייתא לכו"ע... דמעולם לא אמר הט"ז, דישמעאלים הנם כגר תושב, דהא גר תושב בעי לקבל עליו ז' מצוות בפני ג' חברים, ואין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג.. אבל גבי איסורא ד"לא תחנם" או למכור קרקע דהוא איסור דאורייתא אף אם לא פלח; רק אם הוא גר תושב מותר, וצריך גר תושב גמור, שיקבל עליו בפני ג' חברים ואין מקבלים בזמן הזה, אם כן אין מקום לדבר הרב הנ"ל... אבל להתיר עבודה אינו עולה על הדעת בשום אופן".ואף לאחר שנעשה מעשה המכירה לא הסכים הנצי"ב לדבר וכותב:
"ועתה שהאתרוגים המה פירות שביד ישראל, ודאי עלינו להנהיג בהם קדושה, שלא להוציאם לחו"ל. ואין לנו לעשות בהם סחורה, ואע"ג, שהתירו הגאונים העבודה מרב דחק, ושלא מדעתי ומרצוני כלל, ומכ"מ קדושת שביעית נוהג בהם". דעתו זו נתפרסמה כבר בערב שנת השמיטה בדפוס, על ידי הרב יהושע העשיל מרגליות, המעיד, כי הנצי"ב פנה בעניין ההיתר ו"כתב להרבנים המתעסקים במצווה רבה זו לעוקרה, כי טוב להם השתיקה מהדיבור, וכי אין הוא מסכים לזה". וקורא הרהמ"ח הנ"ל להציל נפשות רבות מחטא ופשע "לעבור בכל השנה בכל יום ויום כמה לאוין וכמה עשין, אם דאורייתא או דרבנן".
ומוצאים אנו אז גם דברי גדול הדור, הגאון המפורסם ר' דוד פרידמן (קלינר) בעניין זה:
"והנה רעש גדול שמע אשמע, אשר כבר באו בנים עד משבר, האיכרים החדשים, אשר לא כבר התיישבו בארץ הגדולה על אדמתה, לשדדה ולפתחה ולטעת נשמות, כאשר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ועוד טובה לא ראו, ויחפשו להם מורים, אשר מאורות לא יראו ולעצים ישאלו, אשר מקלם יגיד למו (פסחים נב ב), לעקור קדושת שביעית מכל וכל מארצנו הקדושה, ולהורידה למדרגת ארץ העמים, לפוטרה מתרומות ומעשרות ומשביעית, ולהסיר מעליה נזרה, ולהושיבה במצולות, ולשחוק על משבתיה, לעקור כל מצבות הציונים, אשר הקימו לנו אבותינו, אשר נתנו נפשם עליהם. וכשמעי זאת אמרתי לא עת לחשות היא, ולמען ציון ובניה לא אחשה, עדי אוציא כצדק משפטה, אשר נוכל להקל בעת הדחק, ואשר מחויבים אנחנו לשמור תמיד בציונים, למען לא נשכח הדרך אשר הלכנו בה".ובהמשך דבריו מצדד הרה"ג, שאולי יש להקל בשמיטה הראשונה, מחמת שלא הספיקו עדיין להכין כלום לשנת השמיטה, לעבוד מלאכות האסורות מעיקרן מדרבנן,
"כיוון, שאם לא נתיר להם יוחרב הישוב, ויוכרחו למכור שדותיהם לגויים... אך דבר כזה לא יעשה, כי אם בהסכמת כל החכמים, שהרי זה עניין תקנה, שנמסרה רק לבית דין, שכל ישראל סומכים עליהן, ולא אדע אם ישנו בזמן הזה, שאין לנו סנהדרין".ולבסוף מסיק,
"אם יסכימו רוב חכמי ישראל בקיבוץ גדול להקל במלאכות שהם מדברי סופרים עכ"פ לשמיטה זו יכולים לסמוך ולעשות מעשה וכן אולי יקילו להקאלאניסטען, שנתיישבו זה לא זמן כביר ואינם מוכנים לשמיטה לעבוד אדמתם על ידי גויים [והפירות יהיה להם דין ספיחי גויים]... כל זה כתבתי להלכה ולמעשה אם יסכימו חכמי ישראל להתקבץ ולתקן תקנות בעניין זה, אבל להורות כשאני לעצמי בלא קיבוץ חברים לא ארצה"."עתה נשוב ונחקור בדבר היתר מכירת השדות לגוי ולעובדם אצלם, אשר שמעתי, כי רבים נתלים על בנין זה, ובראשם אדם גדול [אם אמת הדבר לא אדע]". ומצדד דאולי יש בזה גם איסור "והארץ לא תמכר לצמיתות" ע"פ הירושלמי למי שצומת ממנה קדושתה לעולם;
"וכן יש איסור דלא תחנם, אשר לדעת הרב ז"ל שבאתי לעיל הוי איסור תורה, וזה בודאי שייך אף בזמן הזה, ואין היתר לזה, רק למכור לגר תושב, והגויים שבזמננו, אף שאינם עובדי ע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם, ובפרט המאמינים באמונת הייחוד, עכ"ז אינם גרים תושבים לדיני התורה כל שלא קבלו עליהם בבית דין ישראל בזמן שהיובל נוהג שאין מקבלים עתה גר תושב... ואם כן נכנס באיסור תורה. ושמעתי אשר מקילים במכירה לזמן, ולדעתי מלבד שאין זה מעלה ארוכה, שהמכירה לזמן איסור דרבנן... ואם כן אין היתר להשכיר לגוי, וכן אף להמתיר, זה דווקא במקום שאין ישראל מצוי לעולם, דאז יצטרך להוביר השדות לעולם, לכן מקיל להשכירם לגוי, מה שאין כן במקום ישראל מצויים, ורק בשנה זו שהיא שנת השמיטה יצטרך להוביר השדה, אף המתיר שם אוסר כאן, ואין לצדד להקל, שלא יהיה לו ממה לחיות ויצטרך להוביר השדה, דא"כ בטלה שמיטה לגמרי מטעם זה וזה אי אפשר. ועוד דהוי כהערמה בעלמא, להשכיר השדה ולעובדה בעצמו, לכן היתר זה ישתקע ולא יאמר".
דעת הרב יוסף דובער סולווייציג
"הנה בודאי כי גם מלפנים היו עניים בישראל, אשר כל פרנסתם היו מהשדות ולא חדל אביון מקרב העם, ואפילו הכי מבואר בכל מס' שביעית לאסור כל המלאכות... ולא נתנו חילוק בין עני לעשיר, ולא התירו רק בית השלחין משום שאם לא ישקוה תתקלקל כל השדה... אבל מה שיהיה מניעת הריווח עי"ז שימנע מזרוע שדהו, הרי זה עצם המצווה, שנצטווה שלא לזרוע וכל המונע מזרוע הוא מניעת הריווח היאך נתיר לו, כיון שדהו בצעם האיסור".ובעיזבון כתבים של הגרי"ל דיסקין זצ"ל, אשר נמסר לידי לפרסום על ידי הגאון ר' רפאל קצנלבויגן זצ"ל בירושלים, נמצא קטע ממכתב כתוב וחתום בידי הגאון מהרי"ד סולוייציג הנ"ל. המכתב היה מופנה כפי הנראה מתוכנו לאחד מתושבי ירושלים וכולל בקשה אליו שיטפל בענייני שביעית לפני הגרי"ל דיסקין. הוא נכתב אחרי ט' אדר תרמ"ח, בו נתפרסמה הידיעה על ה"היתר" ב"המליץ". אני מביא את המכתב כאן במילואו, מלבד המקומות המועטים שאין לקראם מחמת קריעה בניר, והנני מציין מקומות האלה בנקודות. החסרון הוא תמיד לכל היותר של מלה אחת.
וזה לשונו:
"ואגב אבקש את כבודו. הן זה יותר מחצי שנה, אשר כותב העתים המליץ הרעיש העולם בשם הקאלאנעס דתמן מבקשים מהרבנים דחו"ל שיורו להם היתר בשביעית. גם הדפיס בשם שלושה חכמים מתמן. א' המיוחד הרב רי"מ והשני לו ר' אברהם דב הכהן והשלישי חכם א' ממצרים. וראיתי דבריהם הי' כשחוק בעיני, כ אמרתי מי ייתן לב לדבריהם הנאמרים מבלי עיון בההלכה אם מעצלות אם מבלי יכולת ואפשר שניהם כאחד. רק חרה לי על עזותם אשר הם קופצים בראש להורות במקום גדולים המה הת"ח שבירושלים יחיו ועליהם אדמו"ר הרב הגאון פאר הדור וכו' מוהרי"ל שליט"א. ולבי אמר לי אשר בודאי לא יתנו אנשי הקאלינס לב לדבריהם רק ישמעו כפי מה שיורה להם הרב הגאון שליט"א או הרב הגאון מוהרש"ס שיחי'. אמנם אחר כך הדפיס המליץ פסק קצר בשם ארבעה גאונים מחו"ל להתיר ח[רישה] וזריעה בשביעית. ואנכי משער בדעתי כי יש בזה איזה זיוף כי הוא דבר הבל[תי] אפשרי להתיר דבר הבא ברמב"ם וטור ושו"ע לאיסור בלא שום חולק. ומי הוא אשר יבוא לדון אחר פסקו של השו"ע - ובודאי הם כתבו להתיר על איזו אופן במכירת השדות לנכרי ואל יעבוד בה רק הנכרי לא הישראל. והגם כי גם בזה אינני מסכים להיתר והדבר מפורש לאיסור וגם בדבר שדעת הרמב"ן וראב"ד נוטים יותר שהם מדאורייתא וגם דעת הרמב"ם כפי מש"כ הכסף משנה בדעתו הוא דשמיטת קרקע הוא דאורייתא וכן הבין הרמ"א... ביו"ד לא הביא דעת הרז"ה כלל ורק בסוף ורק בחו"מ בשמיטת כספים הביא דעת הרז"ה ובודאי ראוי הי' להגאונים דתמן יחיו לפרסם האיסור לבל ייכשלו הקאלינס. אמנם חלילה.. להורות במקום הרב אדמו"ר הגאון שיחי'. - ועל כן אבקש מכבודו יכתוב לי מה עדת ה... בזה ויכתוב לי בהקדם. בטחוני שישעה עצתי.
ידידו דו"ש יוסף דובער הלוי". ומן הצד רשום:
"וגם להצדיק הצדיקים ארבעה הרבנים דחו"ל לבל יתלו בם בוקי סריקי חלילה אשר לא עלה על דעתם".
דעות נוספות של אוסרים
כדעתם הייתה גם דעת הגאון האדיר ר' יוסף זכרי' שטרן זצ"ל בעל "זכר יהוסף", שלדעתו אסור להשתמש בפירותיהם של הסומכים על ההיתר והמסייע להם הוא בגדר מסייע לידי עוברי עבירה, ו"חילול שנת השמיטה בודאי גורם עיכוב הגאולה". וגם "לא היה ולא יהיה שום צד היתר לבטל מצות השמיטה, ומוטל על כל אחד להשתדל שלא לסייע עוברי עבירה, ואין אומרים יישר לעושים בשביעית".
לדעה האוסרת נצטרף גם הגאון ר' מרדכי גימפל יפה זצ"ל רבה של רוזינוי שהזכרנוהו מקודם. דעתו היא:
"איך שתהיה ההלכה הקבועה בעניין שמיטה בזמן הזה, דאורייתא או דרבנן, ראויים אנו ומחויבים לקיימה בזה, מלבד כי גם חמורים דברי סופרים מדברי תורה".וכן הייתה גם דעתו של הגאון ר' אליעזר גורדון ר"מ דטעלז, כפי מה שמתברר ממכתבו מיום ג' תמוז, תרמ"ט.
גם הגאון בעל "פתיל תכלת", האדמו"ר מראדזין קרא תגר על המתירים וחבר קונטרס מיוחד לסתירת דבריהם. לפי דעתו אין הבדל בין ימינו לימי האמוראים, וכמו ששמרו השמיטה בימיהם, כן מחויבים לשמרה גם כעת, על כן "אין שום צד היתר בדבר להתיר שמיטה בזמן הזה"
המאבק עם פקידי הברון רוטשילד
"זכרוני בש' תרס"ח, שראיתי לגדול אחד שקרא בצפירה מאמרו של רב פלוני שכ' שהמסייע להעובדים לשמור השביעית ה"ה מסייע ידי עובדי עבירה כו' ופטפט דברי הבל כאלו, והגדול ההוא נרעד ונרתת מרב צער ועגמת נפש, ואמר בפה מלא תמה אני אם יוציא זה הכותב שנתו וכן היה ר"ל. וכי נקלה הוא לבזות חו"ר ירושלים והת"ח שבה, ואין תימא דשקלי למטרפסייהו ל"ע".מול הלחץ האיום הזה מכל הצדדים לא עמדו הרבה מתיישבים, ואם כי חלק מהם שמר שביעית כהלכתה, ובעיקר במושבות פ"ת ועקרון, הרי לא כולם עמדו בניסיון, ומאז נעשה הדבר בעוה"ר כהיתר חו"ח לרבים בארץ.
שמיטת תרמ"ט - בסיס לכל דיון בעתיד
שמיטת תרנ"ה
"אחר כך הרבינו עליו דברים והראינו לדעת, שהוא דבר שאין הציבור יכולים לעבוד בה והסכים להיתר, אבל הבנתי, כי לא הייתה דעתו נוחה כל כך, ולא התיר רק לזמן ההוא. ר' יצחק לאלחנן ספקטור לא נתן הסכמתו להיתר זה וגם דעת ר' נפתלי הירץ הלוי לא הייתה נוחה הימנו מפאת היותו הערמה דמנכרי, כי הלא הגוי לא יעקור את האילנות".
שמיטת תרס"ג
בהגיע שנת תרס"ב, היא ערב השמיטה, דן הג"ר נפתלי הירץ מחדש בכל השאלה. התקיימה אז חליפת מכתבים בינו ובין הגאון האדר"ת. האדר"ת אמנם נטה אז להתיר, אך מחמת שרבני ירושלים וביניהם גם הגאון מלובלין בעל "תורת חסד" התנגדו גם ל"היתר המכירה" הזה, לא פסק הלכה למעשה ורצה שהרנ"ה יעשה מעשה כמו בשמיטה הקודמת. אז נתקבל אצל האדר"ת מכתב מאת זקן הגאונים שבדור ר' יוסף זכרי' שטרן הגאבד"ק שאוולי, אשר בו התנגד להמכירה שהנהיג בשמיטה הקודמת הרנ"ה, וראה בה הערמה דמינכרי, וגם אין היא מוציאה לדעתו מאסור ד"לא תחנם". על כן חשב הרנ"ה לתקן את העניין על ידי שיוסיף תנאי בשטר המכירה לגוי, שאם לא יקוץ הגוי את האילנות עד לפני השמיטה תחול מכירה גמורה של הקרקעות עם האילנות לזמן. אמנם הסס הרנ"ה בדבר, בראותו
"עד כמה הוקל בעיניהם [כלומר של בני דורו] עד שנעשה כהיתר ואוי לעיניים שכך רואות ולאוזניים שכך שומעות. מי יודע אחרית כוונת המחפשים היתר ואף הכשרים והיראים שבהם אינם רואים היטב את נולד וכל המקיל להם מגיד להם".וכמו כן כתב:
"ראיתי כי אלה אשר התחילו למשכוני נפשם על היתר השמיטה רובם ככולם לא יצאו נקיים... וכבר ראיתי כי גם אנכי קבלתי למטרפסי עבור זה בזה השמיטה שאני חולה בעוון זה וירא אנכי מאוד להשתקע בזה ולקבל עלי במקום כזה".לתנאי הנוסף שהוסיף הרנ"ה אין אנו מוצאים חוות דעת מצד המהרי"ל דיסקין, היות והוא חודש על ידי הרנ"ה אחר פטירתו של המהריל"ד. וגם הרנ"ה לא עשה בעצמו מעשה בדרך שהציע, מפני שנפטר לפני שנת השמיטה. אחר פטירת הרנ"ה הודיע האדר"ת, שאתו עמד הרנ"ה זמן קצר לפני פטירתו בחליפת מכתבים בעניין זה, להרי"צ הלוי, שעשה מעשה כפי מה שהסכים לדבר המהרי"ל דיסקין בשמיטה הקודמת ושגם המהר"ש סלנט מסכים לעשות הכל לפי הוראת המהריל"ד. ובעניין הוצאת פירות לחו"ל, עדיין הסתפק אחר כל זאת האדר"ת מה יעשה ואיך יעשו בעניין זה, וגם כותב בפירוש שאין הוא מכיר דרך היתר לשדות עקרון, מפני שהנידון שם היה בשדות מזרע ולא באילנות, וכל היתרו של הרנ"ה הנו רק בשביל אילנות. הטעם להבדל זה הוא, כי היתר מכירת אילנות לעקור אינו מפקיע את קודשת הארץ, שיהיה מותר לעבוד בה עבודה אסורה, ואין בו הפקעת קדושת שביעית מן הפירות. המכירה רק מסלקת יד ישראל, שלא ייכשל בסחורה בפירות שביעית, והגוי הקונה הוא המוכרם. לכן כתב האדר"ת, דלשדות אינו מוצא תקנה, היות וביחס להם יש רק עצה בהפקעת קדושת הארץ, ואם מיחסים לשדה אופי של חו"ל ולזה אין תקנה.
שמיטת תר"ע
אז יצא קול קורא "שבת לה'" שהוציאו רבני ירושלים וחכמיה ובראשם הגאונים מוהר"ח ברלין (בן הנצי"ב) ומהרי"י דיסקין (בן הגרי"ל דיסקין). בו הם מודעים
"והנה עוד בתחילת קיץ העבר בעוד שהגאון הגדול הצדיק מוהרש"ס זצ"ל עדיין היה חי אתנו התאספנו בהסכמתו גם כן וטכסנו עצה מה לעשות, שלא תהי' שנת השביעית הבע"ל מתחללת ח"ו גם כן כהראשונות, ולא נוסיף חלילה עוד לחטא בזה כראשונים".בכרוז זה הם קוראים לבוא לעזרת השובתים אשר
"אף בדור הזה המוקף מצרות ותלאות... ישנן קאלאניעס שלמות אשר קבלו עליהם לשמור את שנת השביעית הזאת כדת של תורה בלי שום הפקעה, ושאלת "מה נאכל" הניחו לאחרים".דעתם של רבני ירושלים הייתה שאין שום היתר לשביעית ובפירוש כתוב שאין המכירה מפקיעה מידי איסור כי -
"ברצותם לפרוק מעליהם עול חומר הלאוין ומוכרים שדותיהם לאחרים הלא היא פריקה וטעינה, כי, אף לפי דעתם, שפורקים מעליהם חומר הלאוין, אבל טוענים על הארץ, שמוכרים אותה לאחרים, שתוה"ק הקפידה על זה מאד".אמנם גם אז נמצאו פקידים, אשר הפחידו את הרוצים לשבות ואיימו עליהם ודרשו מהם, שאם לטובת האדמה הם מתכוונים שלא תפסד, שיובירו אותה בשנה אחרת ולא בשנה השביעית. אז יצאו רבני ירושלים ובראשם הגר"ח ברלין נגד כופי ההיתרים, הרוצים להכריח את החרדים "ללכת בדרכי אחרים אשר מקלם יגיד להם לסמוך על ההיתרים הידועים. והרי כל המחטיא את חברו וכש"כ את הרבים, הרוצים לעשות מצווה, הרי חטא הרבים תלוי בו". ובייחוד התאזר עוד הגאון רידב"ז, מו"ל הירושלמי עם פירוש חדש, רבה של צפת, לברר וללבן את שאלת השמיטה, ובעיקר חרה לו על שבאו לעשות מהוראת שעה של הגרי"א שנתנה רק למשנה ומפני שהטעוהו שהוא פקוח נפש, והראה לדורות, וכן אפשר להעיד גם מהרבה מרדכי אליאסברג, שהקיל ביותר בדין השמיטה, שאף הוא לא התכוון בשנת תרמ"ט, שיהיה בזה היתר לדורות, אלא להוראה זמנית, ולא "כאשר תתרגל הארץ בעבודה ותאבד שממותה מימי קדם אשר שררה עליה". וכן חרה לו על שתלו בוקי סריקי ברבנים שאסרו ואמרו עליהם שהם התירו. ובין השאר הוא כותב:
"וידם נטויה כ"כ בזרוע עד שכפו ההר כגיגית על הרב דיפו, שיתיר שביעית [ומעיד אני עלי שמים וארץ שהרב דק' יפו בכה לפני בדמעות לא כמו בוכה, אלא דמעות חמים מאד], ואמר בזה הלשון, אם היו נותנים לו סך ששה נאפוליון, או אפילו חמשה לחדש מאיזה ישיבה בירושלים, היה עוזב את מקומו בשביל זה עניין של שמיטה, וישב בין לומדי הישיבה ומה יעשה כעת אשר עומד במקום צר שאין דרך לנטות ימין ושמאל [ובשעה שמקיפין לאדם מסביב יקרה פעמים שאדם עושה לפי שעה דבר שכנגד רצונו וזה גורם לו]. וסימן גמור לזה שהעיד לפני הרב הגאד"ק פטריסאן כש"ת א"ל זעלצער נ"י שדבר עמו מעניין זה והגיד לו שהוא שמח מאד על שיצאו חכמי ישראל בקול רעש אדיר וחזק לנגדו למען שחו"ח לא ישתקע הדבר ויאמר שבאמת הותרה השמיטה חו"ח. אך לאט לאט התחיל להטעות את עצמו ולעשות סניגורין להתיר אף שאינו ראוי חלילה להורות הוראות עקומות רחוקות מן האמת ולהרחיק את גאולת ישראל".והנה שטר המכירה שנעשה אז מכיל חידוש כלפי השטר שעשאו הרנ"ה ואחריו גם הג"ר יוסף צבי הלוי. הרנ"ה מכר אילנות על מנת לקוץ וכל היתרו היה רק בשדות אילן ולא בשדות תבואה והגרא"י קוק זצ"ל הוסיף בשמיטת תר"ע גם שדות התבואה במכירה, ומחוסר יכולת למכור בכאן רק האילנות, מכר גם את גוף הקרקע לשתי שנים. אז נקבע בספר היתר המכירה גם להבא והותרו אז לכל אחד העבודות דרבנן ולא כדרכו של רי"א.
הרב קוק
"על כל מה שנוגע לעקר תיקון קיום המושבות, וכל מה שהוא רק לשם הרחבה אינו בכלל". הסבה העיקרית אשר הניעתו להתיר היא לדבריו: "ואחרי כל אלה הנני כופל ומשלש, כי אין כל עיקר חפצי ומגמתי, כי אם ללמד זכות על ישראל, ובייחוד על עם קדוש היושבים בחצרות ד' בהר קדש קנתה ימינו יתברך, שלא יוציאו עליהם ח"ו לעז שהם רשעים ועבריינים בכללם".וגם לפי דעתו "ההיתר הנהוג הוא היתר של דחק".
וכתב במכתבו להרידב"ז, ראש המתנגדים להיתר בשנה זו "ויאמין לי כ"ג... שלבי כלבו דואב וכואב מאין הפוגות על יקרת המצווה הגדולה". ובהתנגדות הגדולים, שיצאו נגדו בדברים קשים, ראה כפרת החטא, שישנו גם בהיתר, אף כי חשב את החלק המצווה שבו לגדול מחלק החטא. וכל כוונתו הייתה לחזק את הישוב בארץ, שלא ימנעו מלעלות, ולהתיישב, ולהשקיע בה כספים. וגם דעתו הייתה "כי כל איש ישראל שבידו לקיים את השמיטה בדוחק, ובשנה הבאה יוכל לעבוד את אדמתו, ולא לנטוש אותה ולנסוע לחוץ לארץ, עליו החובה לשמור את השמיטה כהלכה, וזה יהיה זכות גדול לכלל האומה".
ב"אגרות הראיה" (כרך ראשון, ירושלים תש"ג: כרך שני, ירושלים תש"ו) פורסמו מכתבים רבים של הגרא"י קוק הנוגעים לפרשת השמיטה. ממכתבים אלה ניתן לנו ללמוד הרבה על התלבטויותיו של גדול בתורה זה ועל עגמת הנפש הרבה שנגרמה לו על ידי עניין הזדקקותו להיתר השמיטה. עיון במכתבים אלה יוסיף לחזק אותנו בעמדה שאלה המקבלים עליהם שמירת שביעית כהלכתה דווקא הם הנם מכוונים לדרכו של הגרא"י קוק זצ"ל.
ב"אגרת השמיטה" שפורסמה בד' בניסן תר"ע מעמיד הרב קוק זצ"ל את המתירים מול האוסרים בלשון זו:
"טרחו גדולי ישראל... להסכים להיכנס בפרצה דחוקה למצוא נתיב צר על פי דרכה של תורה" להסכים להיתר המכירה וההפקעה מחד. ומאידך: "אמנם רבים וגדולים גדולי תורה, גדולי יראה קודשה, וגדולי שם טוב שתו על המתירים לערער הוראתם".המציאות שבה היה היישוב בשעתו ושלמענה ניתן ההיתר על ידי המתירים תוארה על ידי הרב קוק זצ"ל בפרוטרוט. היו קיימות כמה עובדות יסוד, אשר כיום אינן קיימות. האחת היקפו הזעום של היישוב היהודי בארץ ועובדת היותו מיעוט בארץ בעת ההיא. והשניה התבססותו של הישוב הזה על תעשיית היין וגידול פרי הדר המיועדים להוצאה לחוץ לארץ. הפסקת משלוח יין ופרי לחו"ל שנה אחת הייתה מונעת את האשרות של מסחר תקין משך כל השנים. מתוך כך כותב הרב קוקו זצ"ל בכרוז שיצא לאור בערב השביעית ההיא: "אנו כעת רק המיעוטים באה"ק ורובה מיושבת מבני נכר, וכל עיקר פרנסת הישוב בנויה על משא ומתן של מסחר היין ויתר תבואת הארץ". ובמכתב אחר הוא מוסיף "אבל תיקון המכירה, על העניינים, שכפי מצב הזמן הוא א"א שישמר בהן דין שביעית, כמו היקב ותפוחי הזהב שעולים למיליונים, וחבורי העסקים תלויים בזה גם לאחר השמיטה, שזה הוא דבר שא"א להישמע, מוכרח הוא". וחוזר הוא על דברים אלה ומדגיש, שכל הקרקעות של ירקות ותבואה הם חמורים יותר מהכרמים והפירות, שעבודת האחרונים יש יותר מקום להתיר מפני שברובא זה אוקמי אילנא, וגם לעניין המסחר וההוצאה לחו"ל יש דרכי היתר שאפשר לצרפם להיתר המכירה. "אבל קרקעות הזריעה, שבהם אין שייך הפסד לשנים הבאות, ועבודותיהן הנן חמורות טובא" וודאי ראוי לחפש דרכים שישבתו בהן בשביעית. ובמכתבים שונים הנו פונה לראשי ציבור שידאגו לשמיטות הבאות לסידורים שתאופשר השביתה ל"כל בעלי השדות של מזרע תבואות, זרעים וירקות וכיוצא בהן שאינם קשורים בקשרי מסחר".
המלאכות המותרות לאחר מכירה
"בגופי המלאכות הנה ישנן ארבע מלאכות שהן חמורות ואסורות מן התורה, והן זריעה, קצירה, זמירה ובצירה, שהן אינן מותרות גם אחר המכירה להיעשות על ידי ישראל כי אם על ידי פועלים נכרים, וחרישה צריכה תמיד שאלת חכם לפי העניין והדחק, אם תהי מוכרחת להיעשות על ידי ישראל".ואף שלדעתו, אם כי ברוב המלאכות האלה יש איזה צד של היתר להקל לפעמים, אך חלילה שתינתן לכל אחד תורתו בידו, ואיזו שהיא מלאכה מאלה תותר בכללות, אלא כל מקרה של מלאכה זקוק לשאלת חכם אשר פעם יוכל להקל ופעם יהיה עליו להחמיר; תוצאות הנהגה שתתיר את המלאכות באופן כללי תהיה "קלות ראש והפרת תורה, חלילה". נוסף לכך מלאכה אחת אין לה כל דרך שתיעשה על ידי ישראל "מלאכת הזריעה שעליה אין שום צד ואופן בעולם לגלות בה שום היתר להיעשות על ידי ישראל".
הרב קוק זצ"ל מבסס את ההיתר בין השאר על כך, כי "הקרקע היא על פי חוק המלכות קניין המלך יר"ה ודין היושבים על האדמה, לפ"ז אינו כי אם כמו האריסים בקרקע של אינו ישראל". זה אפשר היה אולי לאמור בזמנו. כל ארץ ישראל נתונה הייתה בידי שלטון זרים. אך כיום הרי יסוד זה אינו קיים. ואין קיים גם הפחד שתתבע הממשלה את חקה".
הרב קוק זצ"ל הגיע במציאות שהייתה בימיו למסקנה ש"באמת אף על פי שטעם יחידי אין על היתר זה בבירור, אבל מכל הסניפים יחד, יוצא עניין ברור שאין עכ"פ למחות בחזקת יד, במקום הפסד של מיליונים, ויסוד הישוב על פי הטבע והמצב", וזה הוא הפירוש האמיתי של הגדרתו שהוא חוזר עליה פעמים רבות ואומר שהיתר הנו "היתר של דחק". עד שהוא בא ואומר "כי חלילה להפקיע מצווה גדולה וכללית כקדושת השמיטה בלא הכרח גדול הנוגע עד הנפש, בחיי נפש ממש, שלא יגוועו ח"ו ברעב נפשות רבות מאין עבודה ומחיה". והוא קורא להסביר למתיישבים "שדרך זה דרך דחוק ומסוכן הוא, וראוי לכל אשר זיק יראת שמים בלבבו להתרחק ממנו בכל יכולתו".
יצוא הפירות
ועד כמה התנגד שההיתר שסמך ידיו עליו יראה כהיתר קבוע אפשר לראות מכך, שהתנגד להניח חלק הארץ בורה "פינת השמיטה" חלקת אדמה שלא תיכנס בהמכירה ושתשמר בה השמיטה כהלכתה. זה עלול לדעתו לגרום שהדבר יעשה רושם של קביעות - ולזה התנגד.
לדעתנו מספיקות ההבאות האלה מדברי הרב קוק זצ"ל, בכדי להוכיח את הנחתנו בראש הפרק. שומרי שביעית כהלכתה, אשר אינם מסתמכים על ההיתר, גם הם המתכוונים לדעתו של הגרא"י קוק זצ"ל.
מדוע עמל הרב קוק לבסס את ההיתר?
אין זה מתפקידנו במסגרת מאמר זה לדון בכך, אם דרכו הובילה למטרה, או שהייתה לזה דרך יותר יעילה. כל אופן נדמה לנו שהתבררה לנו מגמת הרב קוק זצ"ל בהיתרו ורצונו העז להרבות בשמירת השמיטה בארץ כדין, וכדבריו: "וכל חלק קטן שבקטנים מאה"ק שביד ישראל שתקוים בו מצות שביעית כדינה, אנו צריכים לשמוח עליו כמוצא שלל רב".
פוסקי הלכה בחו"ל על שמיטת תר"ע
ר' נחום וידנפלד בקר בערב השביעית בארץ הקודש. הוא נפגש אז עם הרידב"ז שהשפיע עליו להחל ולהתעסק בדבר החשוב הזה. אמנם סבל הרבה גם הרידב"ז וגם ר' נחום וידנפלד מדבר מלשינים על שטפלו בדבר, אך הרידב"ז חשב את ההתנפלויות לטבעיות ומבוססות על מה
"שכתב הגאון הצדיק ר' אלי' מגיידעץ זצ"ל, אשר השטן יעשה כל התחבולות להפריע [שלא ישמרו את השמיטה], כי בשמירת השמיטה יצמיח הגאולה, ואז יכלה הקליפה והסט"א מן הארץ. ומה יעשה אחר כך? על כן בטח יעשה תחבולות הרבה להפריע".בשנה ההיא הננו מוצאים חוות דעתם של כמה גדולי הדור לעניין השמיטה אשר נזכירם בזה בקצרה. צידד להקל אז, הגאון הגדול רבי יוסף אנגיל זצ"ל, ראב"ד דק"ק קרקוב. בשנת תרפ"ח נדפס הקונטרס שלו "שביעית בזמן הזה". רובו הנו תשובה על קונטרס "תורת שביעית" של "הרב הגאון הקדוש מה' ישראל מקאצק" ז"ל. אך בזמנו לא גמר תשובה זו והוסיף בשנת תרע"ד הערות מספר, וכדבריו:
"הנה תשובה זו לא גמרתיה בשעתה ועתה (שנת תרע"ד) בחזרי על בתרי תשובותיי, הנה כבר יצאו הדברים מלבי. ועכ"ז לבל תהי התשובה הגדולה הזאת בלתי נגמרת, ראיתי לכתוב כמעיר בעלמא, מה שיש צורך לצדד בהיתר המלאכה בשביעית לאשר להם שדות בארץ ישראל, הנקראים קאלאניעס. והנני כותב בחפזי לגודל טירדא העמוסה עלי, וגם לחלישותי. וא"א לי לעיין כלל, רק אני מרשים מה שיש לצדד להיתיר, העולה על דעתי במושכל ראשון מדי כתבי. ודברי רק הוראת מקום ופתח להמעיין לבדוק אחר הדברים ולבררם וללבנם".וכן בסוף דבריו מעיר הגהמ"ח:
"והנני כופל לאמור, כי כתבתי כל הדברים בחפזי בשעות מועטות, ורק רשמתי העולה על מושכל ראשון מה שיש לצדד להיתר, ועל המעיין לבחון הדברים ולבררם".אך שאר גדולי הדור בתקופה ההיא תמכו בעמדתו של הרידב"ז והר"נ וידנפלד.
הגאון מוה"ר שלום מרדכי שוואדרון (המהרש"ם זצ"ל), גאבד"ק ברעזאן הידוע ומפורסם בכחא דהיתרא שלו כותב בין השאר
"והנה בשבוע העברה ערכתי מכתב אמיץ להרב מיפו ת"ו והוכחתי על פניו איך ערב לעשות בעצמו להוציא היתר, וכתבתי שאם לא יתקן, כולנו נצא לאסור על היינות והאתרוגים מארץ הקודש".הג"ר אברהם מענדיל שטיינברג גאבד"ק בראדי, מראשי המורים בגליציא, הוציא לאור אז ספר הדן באלו העניינים, ובסופו נאמר:
"חו"ח להקל חלילה במצווה זו, אשר היא ראשונה בסיבת גלות הארץ, וחו"ח להקל בזה להלכה ולמעשה... והרמב"ן בחידושי גטין דף לו מעיר שנהגו קדושת שביעית בארץ בימיו, ע"ש. ומי יהין להקל חלילה במצווה זו... לכן כל הירא וחרד לדבר ה' יזהר מאד, שלא לחלל קדושת הארץ בעוון שמיטה. והעצה למכור לנכרים, כבר האריך בזה הגאון הגדול המפורסם רידב"ז שליט"א, בסתירת היתר הלז, להפקיע קדושת הארץ במכירה לנכרים".הג"ר מאיר אריק זצ"ל בעל "אמרי יושר" קרא להיתר: "היתרים פורחים באוויר". וכן דעת הגאון רי"מ עפשטיין זצ"ל בעל "ערוך השולחן" הכותב:
ומה שהקילו בעוה"ר, בעת הזאת, ביישובי ארץ הקדש, לעשות שביעית על פי שטרי מכירה, על היסוד שאין זה רק מדרבנן, זהו עלבון תוה"ק, ועלבון אה"ק, להאריך פזורנו, ככתוב בתוכחה, ויד המכונים רק בשם ישראל באמצע, כאשר כבר צווו גדולי הדור על זה, כמבואר בתשובות גיסי הגאון הצדיק מוואלאזין, בחבורו משיב דבר. בקונטרס השמיטה ע"ש, והוא רחום יכפר עוון" וכו'.
חמישים שובתי שביעית בשנת תר"ע
בשנת תר"ע היו חמישים משפחות שובתי שביעית כדין בישוב יהודי קטן, ובעיקר הודות לפעולתו הנמרצת של הרידב"ז, אך בארבע השמיטות שלאחר כן כמעט שלא היה זכר לה למרות שגדל הישוב פי כמה. ובמשך הזמן הגיעו גם להתיר, למעשה, כל העבודות על ידי ישראל וגם נטיעות חדשות, ואף בייעור ובגינות נוי. וכששאלו מתיישב אף זה החושב להתנהג כד"ת, מה היה מעשהו בשמיטה הקודמת, הרי תשובתו הייתה: "חתמתי אצל הרב" ויותר לא היו מרגישים את השמיטה בארץ הקודש לא במלאכות דאורייתא, ולא במלאכות דרבנן, ולא בדין קדושת הפירות. וכל זה למרות שמצבם של הרבה מתיישבים הוטב, ורבים מהם בעלי קרקעות ונכסים, ואין מקום לדבר על שעת דחק גדולה, כמו שהייתה אולי בשמיטות הראשונות.
קיבוץ "חפץ חיים" וקיבוץ "נוער אגודתי"
גם בשנת השמיטה תש"ה, אחרי אשר עלו הקבוצים הנ"ל להתיישבות קבלו עליהם שמירת השמיטה כהלכתה וחפץ ה' בידם הצליח. מלבדם שמרו שביעית כהלכתה מספר חקלאים ובעלי פרדסים בארץ. וכן היו רבים מהחרדים לדבר ד' בערים ובמושבות, אשר נזהרו מלאכול מתנובת השדה האסורה בשביעית.
שמיטת תשי"ב
מאז שמיטת תשי"ט ניכרת התעוררות מיוחדת בין חוגי שומרי התורה לשמירת השמיטה. בישיבות בארץ נלמדת בהתעמקות מיוחדת מסכת שביעית והלכות שמיטה. הרבה ספרים להלכה ולמעשה וספרי עיון בהלכות שמיטה נדפסו מאז. על ידי מחלקת ההתיישבות של פועלי אגודת ישראל נוסד "המכון לחקר החקלאות על פי התורה", אשר אחד מתפקידיו העיקריים לתת הוראות למעשה לשומרי שביעית כהלכתה.
בעבודה ניסיונית מרובה נבדקות אפשרויות להקל על חקלאים שומרי שביעית לקיים את המשק שלהם. ניתנו בחוברות הדרכה מיוחדות הוראות לשומרי שביעית היאך להתכונן לקראת השמיטה, וב"ה ניכרים בכפר ובעיר רישומי השמיטה.
ונציין בסוף סקירתנו זו עוד יסודות המתירים וסתירתם
א. לדעתם, שמיטה בזמן הזה דרבנן ויש אף דעת הראב"ד והרז"ה שהיא רק במנהג חסידות.
ב. לדעתם שנת השמיטה מסופקת בידינו, מפאת המחלוקת של רש"י ורמב"ם בזה.
ג. לדעתם מותר מפאת ההיתר שהכריז ר' ינאי מחמת ארנונא.
ד. לדעתם יש להתיר על פי "ספר התרומה" שהביאו גם הגר"א, שיש קניין בזמן הזה לנכרי להפקיע קרקע ארץ ישראל מקדושתה.
ה. לדעתם מותר למכור קרקע בארץ ישראל לגוי, שאין עובד עבודה זרה.
ו. לדעתם מותר למכור קרקע לגוי לזמן.
מסקנת הדברים היא שאין להפקעת קדושת הארץ על ידי מכירה שום יסוד, והתנגדו לדבר גדולי הדור שעבר רובם ככולם, ואין המתירים אלא יחידים.
