לתולדות קיום מצות השמיטה
הרב משה צבי נריה
מתוך: "דבר השמיטה", משרד החינוך והתרבות, תש"מ
המאמר מתפרסם ללא ההערות
קדושת השנה השביעית
"כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה, הוא מקודש היום, אף על פי שנלקחה הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שבארנו בהלכות תרומה" (הלכות בית הבחירה, פרק ו, הלכה טז)ושם הוא אומר:
"התרומה בזמן הזה, ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא, אינה מן התורה אלא מדבריהם, שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר: 'כי תבואו' - ביאת כולכם, כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שניה, בימי עזרא, שהייתה ביאת מקצתן" (פרק א הלכה כו)- הרי למדנו שדין השביעית שווה לדין התרומה והמעשר, ואינו אלא מדרבנן מפני - שלדעתו - אף על פי שקדושה זו קיימת ועומדת גם עכשיו, הרי עיקרה אינה אלא מדרבנן.
בעל "ספר התרומה" מרחיק לכת ואומר שאחרי בית שני בטלה קדושת עזרא (הלכות ארץ-ישראל), ואפילו לדעת אלו שהייתה מן התורה, הרי עכשיו בטלה, וממילא דין התרומות והמעשרות והשביעית אינו אלא מדרבנן. וכן יש לראות מדברי רש"י שכתב: "שביעית בזמן הזה דרבנן, דבטלה קדושת הארץ" (סנהדרין כו ע"א, ד"ה פוקו).
שמיטה בזמן הזה מדרבנן
"אפילו כמאן דאמר מעשרות מדברי תורה, מודה בשמיטה שהיא מדבריהם, דתני וזה דבר השמיטה שמוט, רבי אומר: שני שמיטין הללו, שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג, שמיטה נוהגת דבר תורה, פסקו יובלות, שמיטה נוהגת מדבריהם" (ירושלמי שביעית, פרק י, הלכה ב),ואפילו בימי הבית הראשון, משגלה שבט ראובן שבט גד וחצי שבט מנשה ולא היו "כל יושביה עליה", היה בדין שיבטלו השמיטות מפני שבטלו היובלות, אלא ש"מנו יובלות" מדרבנן כדי "לקדש שמיטין", וכך נהגו גם בבית שני, שהיו מונים שמיטות מזמן עלייתו של עזרא, ובסוף כל שבע שמיטות היו מונים שנת החמישים, אף על פי שלא נתקדשה בקדושת יובל והייתה חסרה כל דיני יובל מדאורייתא, מפני שלא היו "כל יושביה עליה". אבל אחרי חורבן הבית השני פסק גם מניין היובלות - "משחרב הבית באחרונה, לא מנו שנת החמישים אל שבע שבע בלבד" (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל פרק י הלכה ה בשום מסורת מפי הגאונים). מעתה לדעת רוב הראשונים אין השביעית בזמן הזה אלא מדרבנן ויש מי שסובר שאפילו מדרבנן אינה נוהגת ואינה אלא מידת חסידים, והיא דעת יחיד.
נמצאנו למדים שהשביעית בזמן הזה מדברנן, משני טעמים:
א. מפני שבטלה קדושת הארץ לגבי המצוות התלויות בה, ואפילו אם לא בטלה קדושתה, הרי מתחילתה לא הייתה אלא מדרבנן;
ב. מפני שהשמיטה תלויה ביובל, ומכיוון שבטל היובל, בטלו השמיטות.
"בכל זאת לדינא, אין שום נפקא-מינה לזה להורות היתר לבטל מצות שמיטה מישראל בארץ-ישראל. לא מיבעי אם נאמר שיש כאן איסור דרבנן, הרי 'חמורים דברי-סופרים כדברי תורה' ויותר מדברי-תורה, לפעמים, אלא אפילו לדעת הסוברים שאין השביעית נוהגת בזמן הזה, אפילו מדרבנן, ואינה אלא מדת חסידות, הנה כבר קבלו אבותינו יושבי ארץ ישראל על עצמם, לחוש ולהנהיג שביעית (גם לאחר שכבר לא היה בית דין מקדש שנים) זכר לקיום שביעית של תורה, שתהיה נוהגת כשישובו כל ישראל לארץ ישראל ויהיו כל יושביה עליה". (הרב קוק, מבוא ל"שבת הארץ") דבר גדול מזה למדוהו אבותינו מאבותיהם עולי-בבל, שמאהבתם שאהבו את הארץ ומחיבתם שחיבבוה, "מאליהם קבלו עליהם" את המצות התלויות בה, וב"כתב האמנה" שהראשון שבא בו על החתום היה נחמיה התרשתה בן חכליה - התחייבו להפריש תרומות ומעשרות ולנטוש את השנה השביעית (נחמיה י, לב; ירושלמי שביעית פרק ו, הלכה א).
שמירת שביעית אחרי החורבן
"גיבורי כוח עושי דברו - במה הכתוב מדבר? בשומרי שביעית. בנוהג שבעולם, אדם עושה מצווה ליום אחד, לשבת אחת - שמא לשנה? וזה רואה שדהו בור, כרמו בור, יהיב ארנונא (משלם מסים) ושותק" (ויקרא רבה א; מדרש תהילים קג, כ).אולם עניין זה של ארנונא, כובד המסים, העיק מאוד על היישוב החקלאי בארץ ישראל. אנו מוצאים שמתוך נימוק זה התיר ר' ינאי לזרוע את השדות בשביעית (סנהדרין כו ע"א). יתר על כן אמרו בירושלמי, שאפילו בשביעית גוזרים תענית על עצירת גשמים "מפני פרנסת חשודים" (ירושלמי, תענית פרק ג, הלכה א), שכן העלובים האלה עושים זאת לשם קיומם ולא לשם הרווחה, והזכירו שם שאף רבי רצה "להתיר שביעית" מפני המצב הדחוק, ולא הסכים לו ר' פנחס בן יאיר ונשאר הדבר באיסור.
זיכרון השביעית נשמר ונמסר מדור לדור
כתובת ארמית שנמצאה בדרום ים המלח בשרידי העיר צוער מציינת את תאריך מותו של איש בשם שאול בר שילת: "בריש ירח מרחשון משתה קדמיתה דשמיטתה שנת תלת מא[ה] ושתין ורבע שנין לחרבן בית מקדשה שלם" (בר"ח מרחשון של השנה הראשונה לשמיטה, שס"ד שנה לחורבן בית המקדש בירושלים).
בסוף "סדר עולם" של רבנן סבוראי מצא רבנו תם את התאריך: שנת ד' אלפים וה' מאות וס"ד לבריאת עולם לפרט אז תהיה שמיטה. בתקופה יותר מאוחרת נזכר תאריך השמיטה בקטע שנמצא בכתב-יד: "כ"ד חשוון, ה' לשמיטה שנת ד"א תשכ"ו".
באגרת שכתב ר' יאשיהו ברבי, ראש ישיבת גאון יעקב, נרשם התאריך: "ביום ששי, בשבעה ימים בחדש אייר שנה ראשונה לשבוע, דהיא שנת ארבעת אלפים ושבע מאות ושבעים וחמש, במדינת רמלה הסמוכה ללוד". במכתב ששלחו חכמי צור אל חכמי צובה בשנת ד"א תשפ"ט, הם מוסיפים בצדה: "הראשונה לשבוע". ברשימה אחת שנכתבה באשקלון בשנת ד"א תתכ"א נאמר על אותה שנה, שהייתה: "חמישית לשבוע".
מחלוקת על שנת השמיטה בחו"ל
ראשית - שנת היובל מה דינה? עכשיו שבטל היובל, אף מניינו בטל, ואין אנו מונים אלא שבע שבע עד מ"ט, ושנת החמישים ראשונה היא לשמיטה הבאה, או שמא יובל בטל, אבל מניינו אינו בטל, והרי גם עכשיו שנת החמישים במקומה עומדת ושמיטה שלאחריה מתחילה מנ"א?
הלכה זו שנויה במחלוקת הרמב"ם והגאונים. לדעת הרמב"ם, שנת היובל במקומה עומדת, ולדעת הגאונים אין אנו מונים "אלא שמיטים בלבד". אלא שחזר הרמב"ם להורות כדברי הגאונים והוא קובע הלכה כמותם, מפני "שהקבלה והמעשה עמודים גדולים הם בהוראה ובהן ראוי להתלות" ו"שנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל" (הלכות שמיטה יובל פ"י, ה"ו).
שנית - הכללים שנמסרו לנו על ידי חכמי התלמוד מסתמכים על שנת חורבנו של הבית השני, שעליה נאמר: "ומוצאי שביעית הייתה" (ערכין יא ע"ב), ונחלקו חכמי צרפת בתאריך החורבן.
לדעת רש"י חרב הבית בשנת ת"ך לבניינו (ע"ז ט ע"ב), ורבנו תם נכדו חולק עליו ומאחר את שנת החורבן בשנה אחת - תכ"א (שם, תוס' ד"ה האי; ספר הישר סי' תצב), ומכאן הדעות מתחלקות לעניין קביעת שנת השמיטה.
אלא שגם כאן הכריעה המסורת. סמוך לאותה תקופה אנו שומעים את דבריו של אחד מחכמי אנגליא, רבנו אליהו מנחם מלונדריש, האומר:
"ושנת השמיטה היא שנה זו שהיא וכו' שנת חמשת אלפים ואחד עשר ליצירה וכו' ולשנת שמיטה זו מסכימים רבי' חננאל ורבי' שמואל ורבי' יצחק ב"ר שמואל וגם הרב הספרדי כתב שכל הגאונים אמרו שמסורת היא בידם איש מפי איש ששנת השמיטה כך היא" וכו' (כתב-יד, י"נ אפשטין, מדעי היהדות, כרך א', עמ' 53).
רבי אשתורי הפרחי על חשבון השמיטה
הרב ר' לוי בן חביב על חשבון השמיטה
"להיות השמיטה אחת מכל המצות ה' אשר לא תעשינה בגלות וכו' כן היא סבה עצומה לבלתי היות לאנשי בית ועד החכמים ידיעה גמורה, ברורה, פשוטה, בפרטי שמיטה וכו', ואחר אשר העיר ה' את רוח קצת מחכמי דורנו ללכת אל ארץ הצבי, הוכרחנו להשתדל בחזקת היד להשיג פירוש זאת המצווה. וכפי ששמענו נפל ביניהם מחלוקת בשנת השמיטה איזו היא, גם יש מהם מי ששאל תלמוד מפי החכמים השלמים יצ"ו חכמי העיר הזאת סאלוניקי יע"א ובמקום אשר אמר ה' "כי יפלא וגו' וקמת ועלית", נהפוך הוא, כי שם הספק והמבוכה, מחלוקת וקטטה רבה" (שו"ת הרלב"ח סי' קמג).אחרי בירור ארוך הוא גומר בהכרעה לפי חשבון הרמב"ם בשם הגאונים, ולא רק מפני שמסורת יסוד החשבון הזה היא הנראה בעיניו, כלומר מניין שמיטות בלי יובלות, אלא מפני ש"הפשט הנכון בדבריו (של הרמב"ם) שהקבלה (של הגאונים) הייתה גם כן על שנת השמיטה איזו היא" (שם).
מפי בן דורו של הרלב"ח אנו שומעים, כי ספק זה נתעורר עשרות שנים לפני הרלב"ח. ר' אלעזר אזקרי (ספר חרדים, הקדמה למצות התלויות בארץ ישראל) מספר, כי
"נמצא בפסקי רבנים הראשונים אשר לפנים, קרוב לתשעים שנה, שקם חכם אחד לערער על חשבון שנת השמיטה, ועמדו החכמים השלמים רבני ירושלים תוב"ב וכו' ושלחו חכם אחד שליח לרבני צפת וכו' לדעת המנהג אשר היו נוהגים קדמוניהם וכו', ואחר העיון עלתה הסכמת כולם וכו' על פי סברת הרמב"ם וכו' ואחרי כן, כמו שלושים שנה, בימי הרלב"ח, קם מי שרצה לחלוק על המנהג הקדום, על הרבנים הקודמים, אז נתקבצו כל החכמים אשר בירושלים וגם שלחו לכל תפוצות ישראל, לסאלוניקי וכו' אשר היו שם אנשים גדולים אנשי שם, וכולם הסכימו לדעת הרבנים הקודמים, וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל וכו' ועל פי אותו חשבון כתב הרב הגדול מוהרר"י קארו בספר שו"ע כי שנת השמיטה הייתה ה' שי"ג לב"ע, וע"פ אותו חשבון, שנה זו שהיא שנת השמ"ח לב"ע היא שנת השמיטה. גם הרב בעל "כפתור ופרח" כתב כי כדעת הרמב"ם והגאונים כן דעת רוב הפוסקים וכן המנהג".אלא שאחרי כל הביאורים וההסכמות נמצאו מפקפקים ומחמירים, והרלב"ח מתווכח אתם ואומר:
"ואם כן לנו לשמור שנה א', ואפילו על שנה א' היה אפשר לדון שאין אנו חייבים בה אם היה ספק שקול לעניין דינא וכו', והרי אנו שומרין שנה א', היא השנה היוצאת לדעת הרמב"ם ז"ל, וכיוון שדרכו דרך ישרה כפי מה שנתבאר, ליכא למימר מאי חזית להקל בשאר שנים יותר מבזאת השנה, ודי לנו אם נשמור אותה וזה ברור" (שם).במשך דורות מרובים לא היה כמעט יישוב יהודי חקלאי בארץ-ישראל. ר' אשתורי הפרחי מספר: "עכשיו בארץ ישראל רוב פירותינו משל גויים הם" (כפתור ופרח פרק מז), והרבה זמן אחרי כך, כמאתיים שנה בערך, עדיין אנו שומעים על זאת שאין יהודים עוסקים בחקלאות. הרב ר' דוד בן זמרא, ששימש ברבנות במצרים, צפת וירושלים, מודיענו דרך אגב, כי "לקנות שדות או כרמים לא נהגו היהודים במלכות הזה, ולא נסו ללכת באלה וכו' ונתפרסם זה בין העכו"ם, עד שיש מן הטיפשים שבהם אומרים כי היהודים אם יזרעו לא יצמח" (שו"ת רדב"ז, אלף רח). דברים אלו נאמרו כנראה על מצרים, אבל גם בארץ ישראל לא היה המצב שונה בהרבה.
חידוש היישוב בארץ אחרי גירוש ספרד
דיונים על שביעית בצפת
אבל גם מלבד ההיתר מטעם ארנונא מצא המבי"ט דרך אחר להתיר עבודת השדה בשביעית. בתשובה לשאלתו של החכם ר' אלעזר בר יוחאי (בשנת ה' שכ"ז) על ישראל שחכר שדה מגוי וכו' ויש הכרח לעבד את השדה בשנה השביעית - אחרי שהמבי"ט מתיר מטעם ארנונא, כדלעיל, הוא מציע הצעת היתר אחרת: לשוב ולהשכיר את השדה לגוי ולהפקיעה על-ידי זה משביעית דרבנן, אלא שהוא פוסק שאסור להשכיר את השדה רק לשנת השביעית לבדה, כי אם לשנה או יותר לפני שנת השמיטה, באופן ששנת השמיטה תהא מובלעת בין יתר שנות השכירות - "וישראל שמשכיר לגוי שדה שלו, או שכר מגוי שדה והשכירו לגוי קודם שנת השביעית לכמה שנים - מותר" (שו"ת, ח"ב, סי' סד). וכך פסק גם בנו הרב ר' יוסף מטראני.
אחרי דיון בהיתר משום ארנונא הוא גומר: "כי תבעי לך אם מותר להשכיר שדהו לעכו"ם, בלא טעמא דארנונא, ונראה דבהבלעה שרי" (שו"ת-מהרי"ט, ח"ב, סי' נב).
בשנת ה' שס"ב נשאל הרב ר' משה גלנטי, רב ודיין בצפת, על שביעית בקרקעות ישראל, שמנהר קסמיה והלאה לצד צידון. מבלי להיכנס בבירור השאלה, מה היה דינם של קרקעות אלה, אלו היו בגבול עולי בבל, שנתקדש בקדושת עזרא, הוא משיב ואומר ש"אותם הקרקעות הם מכיבוש ראשון, שאין שביעית נוהגת בהם אלא מדרבנן ואפילו בבית שני, שלא כבשו אותם בכיבוש שני", ולפיכך הוא מתיר להפקיעם משביעית על-ידי מכירה לגוי, ואחרי השביעית יחזרו ויקנום, ואין כאן שום חשש איסור "כיוון שאינה ארץ ישראל ממש כבושה תחת ידינו" (שו"ת, סי' נז).
כעבור מאה וחמישים שנה בערך נשאל הרב ר' מרדכי רובייו, רב וראש ישיבה בחברון, מ"איש ישראל שהיה לו כרם בחברון ויש לו גוי המעבדו וכו' מה משפט ותיקון יבחר לו להתנהג כן בשנת השמיטה?" בתשובתו מזכיר הרב הנ"ל את ההיתר על-ידי מכירה של מהר"ם גלנטי, ואומר כי מכיוון שרוב הפוסקים סוברים, שאף בארץ-ישראל ממש, שנכבשה על ידי עולי בבל, שביעית בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, הרי אפשר להתיר את העבודה בכרם על-ידי אותו התיקון, והוא למכור את הכרם לגוי במכירה גמורה, ואחרי שנת השביעית יחזור ויקננו ממנו (שו"ת שמן המור, יו"ד סי' ד), וכדרך שפסק המבי"ט בשכירות, אף הוא מציע למכור לנכרי שנה לפני שנת השמיטה, כדי שהשנה השביעית תהא מובלעת בשנות המכירה.
היתר המכירה
לא תחונם
הראשון שעמד על זה היה הרב בעל "שמן המור", ואחרי דיון ארוך הוא מביא מה כתב המבי"ט ב"קרית-ספר", שטעם איסור מכירת קרקע לגויים הוא "מפני שגורם להם ישיבתם בארץ", ולפי זה - מסיק בעל "שמן המור" - "בזמן הזה שארץ-ישראל רובה גויים, אין איסור במכירה". ועוד "שעל ידי תיקון הלזה יהיה גורם להיות לישראל חניה בקרקע טפי, שיקנו כרמים בארץ, דכגון דא מצווה היא, כנודע", מה שאין כן "אם לא נעשה להם תיקון, להצילם ממכשול", הרי "כל איש הירא (מקיום השמיטה) יברח וימנע מלקנות כרם בארצנו הקדושה.
ואלא שבכל זאת רוצה הרב "שמן המור" "ליפות את כוחנו לעשות תיקון המכירה", ובכדי לצאת ידי חובת כל צדדי האיסור הוא מציע לא למכור לנכרי במכירה סתם אלא במכירה לזמן, ובזה אין שום איסור לדעת הרמב"ן (הובא בספר החינוך, מצווה שלט), והוא גומר את תשובתו בהוראת היתר "לאיש הישראלי, בעל הכרם, למכור את כרמו לנכרי וגם הקרקע במכירה גמורה על ידי שטר, לשתי שנים רצופות, דהיינו שנה תמימה קודם שביעית ושנת השביעית, ואחרי שנתיים יחזיר לו כרמו" (שם).
והבאים אחריו הוסיפו ליפות את תיקון המכירה בהידורים שונים:
א. למכור דווקא לישמעאל (מוסלמי), מפני שעיקר איסור המכירה הוא לעובדי-עבודה זרה (סמ"ק, מצווה מח), אבל המוסלמים שאינם עובדי עבודה זרה, אין איסור זה חל עליהם ומותר למכור להם קרקעות.
ב. למכור דווקא לישמעאל בעל קרקעות, מפני שלדעת הרמב"ם איסור המכירה הוא מטעם "שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתן (בארץ) ישיבת עראי היא" (הלכות ע"ז, פרק י הלכה ד). ולפי זה מותר למכור לגוי שיש לו קרקע, כיון שאף אילולא המכירה, ישיבתו בארץ ישיבת-קבע היא.
ראשית ההתיישבות החדשה בארץ-ישראל
"שאלת השמיטה בפתח תקוה בשנת תרמ"ב נפתרה מאליה, הואיל ובשנה הזאת - מסבת המחלות הקשות שתקפו את החלוצים הראשונים ושגרמו גם למקרי מות - נאלצו הנשארים לעזוב את המושבה, באופן שאדמתה לא נעבדה ממילא בשנה ההיא על-ידי היהודים. לא כן בשבת השניה - תרמ"ט, שמצאה את האיכרים על אדמתם. הפעם עוררה השאלה המון ויכוחים ומלחמת דברים" (ספר היובל של פתח-תקוה עמ' תכו),ותהי השמיטה לשאלה כללית וסלע מחלוקת בין גדולי הדור. אלה מזה אמרו: זה היום שקווינו לו לקיום מצווה זו; ואלה מזה אמרו: הישוב החקלאי עודנו צעיר ורך ושביתת שנה אחת עלולה לרופף את מצבו לגמרי.
עוד בחודש אלול תרמ"ז, כשנועדו בווילנא שלושת הגאונים, ראשי "חובבי ציון", ר' נפתל צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) מוולוז'ין, ר' מרדכי עליסברג מבויסק ור' שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הוצגה לפניהם השאלה על-ידי איכר מראשון-לציון. דעתו של הנצי"ב הייתה ש-
"עלינו למלא אחרי מצוות השם יתברך בלי שום הרהור ומחשבה, כמו שנאמר: 'וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצויתי את ברכתי' וגו', על כן עלינו לקיים את מצוות הקב"ה בלי פקפוקים, כמו שנזהרנו: 'והשביעית תשמטנה ונטשתה' ".גאון חובב-ציון זה ראה בהיתר השמיטה משום פגיעה בקדושת הארץ, שכן אחרי מאות בשנים של חורבן עלינו לשמוח על שזכינו לאפשרות קיומה של המצווה הזאת, ולא לחפש דרכי היתר להפקיעה ולהיפטר ממנה. כדברים האלה שומעים אנו גם מפי הגאון ר' מרדכי גימפל יפה ז"ל, רבה של רוז'ינוי, מראשוני פתח-תקוה:
"איך שתהיה הלכה קבועה בעניין שמיטה בזמן הזה, דאורייתא או דרבנן, ראויים ומחויבים אנו לקיימה בזה. מלבד כי גם חמורים דברי-סופרים מדברי תורה, על כל פנים בשמיטה הראשונה אשר זכינו למושבות, ולתת לנו יתד במקום קדשו, עלינו לצאת בעקבי אבותינו ורבותינו עולי הגולה, שקיבלו עליהם מעשרות אף שנפטרו, ובאלה ובשבועה קיימו וקבלו עליהם את המעשרות והשמיטות". אך ר' שמואל מוהליבר ז"ל השיב כי לפי דעתו אפשר למצוא היתר לעבוד בשביעית, אלא שהוא לא בא עדיין לידי החלטה אם להשתמש בהיתר "כיוון שניתנה לנו האפשרות לקיים את מצות שמיטה אחרי שנות אלפים שלא הייתה לנו היכולת לקיימה". אולם ר' מרדכי עליסברג ז"ל אמר: "אם נמצא היתר - כדעת ר' שמואל וכדעתי - הרי עלינו להשתמש בו במלואו עד כמה שאפשר. בדבר גדול כזה שהישוב תלוי בו, לקיום או לחורבן, חלילה, אין לנו רשות להחמיר, אם נראה על פי דברי-תורה להקל". מכיוון שהעניין עדיין לא היה דחוף, שבו הרבנים איש לביתו, מבלי שבאו לידי הסכמה אחת. וגם האוסר וגם המתירים נכנסו לבירורה של הלכה זו והעלו דבריהם בקונטרסים מיוחדים.
הגאון ר' מרדכי'לי הגדיל. כרבי ור' ינאי בשעתם וכמבי"ט והמהרי"ט בשעתם, הייתה דעתו, כי מסיבת מצבם הקשה של האיכרים, אשר "לא עלתה בידם לפרנס את עצמם מיגיע כפם, גם בשנות העבודה, ומכל שכן שאין בידם להותיר לחם לפי הטף למשפחותיהם, אם יקיימו שביתת הארץ לגמרי בשנת שמיטה זו", יש להתיר את העבודה בלי תוספת דרכי-היתר אחרים: "לפי דעתי, דעת התורה נוטה ומכרעת להתיר לגמרי עבודת שנת השמיטה אשר לפנינו... שכן הדבר ברור ומוסכם מכל הפוסקים, שבמקום שיש בו חיי-נפש, מותרת עבודה בשביעית לגמרי". אלא שגדולי הדור, ור' שמואל בתוכם, לא הודו לו בזה. הצעת ההיתר הרווחת הייתה זו של מכירה לגוי.
שמיטת תרמ"ח
מטעם "חובב ציון" פנה הד"ר פינסקר מאודיסה אל הגאון הנצי"ב מוולוז'ין (ח' כסלו, תרמ"ח, כתבים ב' עמ' 383). הנצי"ב נמנע מלהורות הלכה זו והשיב, כי נודע לו שנשאל על כך הגאון ר' יצחק אלחנן "שהוא זקן וחשוב ממנו", ולכן אינו רוצה לקפוץ בראש.
הדבר היה תלוי אפוא בהוראתו של הגרי"א, והוא ז"ל חיכה לתשובתם של רבני ירושלים. תשובתם של אלה הגיעה - לאסור, והגרי"א, האוהב שלום ורודף שלום, לא רצה לגרום למחלוקת ונמנע מלהורות היתר בדבר שאסרוהו רבני ירושלים.
היתר תרמ"ח
|
בהיות כי קרובה שנת השמיטה על פי חשבון הרמב"ם ז"ל וכפי המנהג והיא שנת תרמ"ט הבע"ל, וזכינו בעזרתו יתברך שנתכוננו כמה כפרים הנקראים קולוניות, של יהודים, המתפרנסים מעבודת האדמה, הן משדי תבואות והן ממטעי כרם, ואם נאסור עליהם לשדד את האדמה ולתקן את הכרמים תישם הארץ ותיפוק מזה חורבן הקולוניות חלילה, וכמה מאות נפשות ימוגו ברעב חלילה - על כן להצלת נפשות והצלת ישוב הארץ, הצלת הגוף והצלת ממון, מצאנו היתר על שנה זו שנת תרמ"ט למכור בקיץ הבע"ל את השדות והכרמים וכל השייך לעבודת האדמה לנכרים, על מנת שכשנחזיר להם את האו"ג (אויפגוב = דמי קדימה) לאחר השמיטה ונתן להם סך....... ריווח, מחויבים המה להחזיר לנו השדות והכרמים וכל השייך לזה.
נוסח השטר הנ"ל יכתבו אצל הבית דין שבירושלים ועל-פי הסכמתם. אז כאשר ימכרו כנ"ל על-פי שטר כזה, יהיה מותר לעבוד את האדמה ככל הצורך הן בשדות והן בכרמים. ממילא מובן, שאותם הקולוניסטים שהם בעלי יכולת ושיכולתם לשכור פועלים נכרים לא יעשו בעצמם עבודה האסורה בשביעית. אבל העניים אשר אין ביכולתם לשכור פועלים נכרים יעשו מלאכה בעצמם, אבל דווקא על-פי הבית דין שבירושלים שיורו אותם על פי שאלתם, המלאכות המותרות להם והמלאכות האסורות. כל הנ"ל נעשה רק על שנת תרמ"ט, אבל לא על השמיטות הבאות לאחר כן, כי אז יצטרכו להיתר מחדש. ואולי יעזור ה' ברוב רחמיו להושיע את עמו ולהצליח להם שלא יצטרכו להיתר כלל, וישמרו השמיטה כדין תורה. כל דברי ההיתר הנ"ל הננו מסכימים לו על פי דין ודת תורתנו הקדושה כפי המבואר אצלנו בארוכה בקונטרסים מיוחדים. אמנם כל זה נעשה באופן שיסכים עמנו גם רב הגאון פאר דורנו כש"ת מו"ה יצחק אלחנן נ"י האבד"ק קארוונא. וה' ימהר ויחיש את גאולתנו ונשמור אל כל המצוות התלויות בארץ כהלכתן ודקדוקן. באנו על החתום אור ליום ז' עש"ק כ"ח שבט תרח"ם ציון פה ווארשא נאום ישראל יהושע חופ"ק קוטנא ונאום שמואל בהרב מהרי"ל החוב"ק ביאליסטוק ונאום שמואל זנוויל המו"ץ דפה ק"ק וורשא. |
ההיתר של רבי יצחק אלחנן מקאוונא
|
כאשר נדרשתי זה איזה חדשים לחוות דעת ע"ד הקולוניות של היהודים המתפרנסים מעבודת האדמה בהכרמים והשדות באה"ק כי קרובה שנת השמיטה לבוא בשנת תרמ"ט הבע"ל, ואם לא נבקש עצה והיתר יכול להיות כי תישם הארץ חלילה והיה חורבן לקולוניות ח"ו, וזה נוגע להצלת מאות נפשות ומי יודע וכו'. ואף שהנני עמוס בטרדות וחלישות רב, עכ"ז ראיתי להזדקק להענין הגדול הזה והעליתי להיתר על פי העצה למכור הכרמים והשדות לישמעלים הגוף והפירות על משך שתי השנים בלבד. ואחרי כלות הזמן יוחזרו הכרמים והשדות לבעליהם והמכירה יהיה לישמעאל דווקא ובקיץ הבע"ל יכול להיות המכירה וערכתי על זה קונטרס מיוחד בעה"ת. אך להלכה למעשה לא יצאתי עד היום לפי שלא רציתי להיות יחיד בדבר החדש הזה כדברי בעניינים כאלה.
אך כהיום אשר הגיענו מכתב אשר נזדקקו לזה כבוד ידי"נ הרבנים הגאונים כש"ת מו"ה ישראל יהושע נ"י אבד"ק קוטנא ומוה"ר שמואל מאהילובער נ"י דק"ק ביאליסטוק ומו"ה שמואל זנוויל מו"צ דק"ק וארשא ויצאו בהיתר ובעצה ע"ד יקרת העניין הזה ושמו פניהם בי והיה זה לי לנחת ורצון בראותי כי אין אני יחיד בהדבר הגדול הזה, על כן הנני היום לחוות דעתי להלכה ולמעשה על-פי עצתי הנ"ל, שהעבודה בשדות ובכרמים יהיו על-ידי אינם יהודים, אך בדבר העניים שאין ביכולתם לשכור פועלים נכרים אם יעשו בעצמם נתיישב בדבר הזה עצה עם כ' הג' הללו שיחיו. וה' יזכה לנו לבוא בשמחה לארצנו ולקיים מצוות שמיטה כמצווה עלינו בכל הלכותיה ודקדוקיה. ובפירוש נאמר כי עצת היתר זו רק על שנת תרמ"ט הבע"ל, אבל לא על שמיטות הבאות לאחר-כן, כי אז יצטרכו להיתר מחדש ולעיין אי"ה, וה' יהיה בעזר עמנו שלא יצטרכו להיתר כלל וישמרו שמיטה כד"ת. דברי ההיתר הזה הוא על פי דין וד"ת וכפי המבואר אצלי בקונטרס מיוחד בארוכה בזה בע"ה. ולראיה באתי על החתום יום ד' ג' אדר תרמ"ח נאום יצחק אלחנן החונה פק"ק קאוונא הנ"ל |
נוסח השטר מכירה הנ"ל יכתבו אצל הבית-דין שבירושלים ועל-פי הסכמתם כמו שכתבו כבוד הגאונים הנ"ל - יצחק אלחנן הנ"ל.
חכמי ירושלים התנגדו להיתר
"חובבי ציון"
הגרי"ל דיסקין מצטרף למתירים
| "... והנה גם אז (בשנת תרמ"ט) התירו גאונים אחרים את כל המלאכות על-ידי ישראלים, וגם אנכי הייתה דעתי אז להתיר כל המלאכות, גם אלה שהן אסורות מדאורייתא, על-ידי ישראלים, כאשר ביארתי כל זה בארוכה בקונטרסי, אך ביטלתי את דעתי מפני דעת הגאון מקוטנא ז"ל, שאמר שדעתו נוטה שיש עכ"פ לעשות זכר לשמיטה, שלא יעבוד הישראלי בעצמו, ולכל הפחות במלאכות דאורייתא. אך גם הוא הוסיף על דבריו אלה במכתבו מי' סיוון תרח"ם וכתב, "אמנם אני מבטל דעתי לפני רבני ספרד בארץ ישראל". ולכן עתה כאשר רבו הפועלים הישראלים בארצנו, אשר כל מחיתם הוא משכר עבודתם, בשדות אחיהם וכרמיהם, ואם נאסר עליהם העבודה, נכרית אוכל מפיהם, ויגוועו ברעב חלילה, גם ישנן מלאכות כאלה שהערבים אינם יכולים לעשותם... לכן עתה הנני לעמוד על דעתי, המבוארת בקונטרסי, להתיר כל המלאכות על-ידי ישראלים, ולעשות זכר לקיום שביעית, כאשר הורה הגאון הג' החכם-באשי מירושלים שליט"א, בספרו "שמחה לאיש"... ובלי שאלת בית דין הספרדים לא יעשו כל דבר, וכהוראתם יעשו אם להקל אם להחמיר. גם זה ראיתי להודיע כי אותם הקולוניסטים העשירים, היכולים לשכור פועלים, דעתי נוטה לאסור, עליהם העבודה, וישכרו פועלים ישראלים, את אחיהם העניים (עי' באו"ח סי' תקמב סעי' ב) וד' יצווה את ברכתו באסמיהם ולא יצטרכו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם ויוכלו לשמור את השמיטות הבע"ל כמשפטן והלכתן" ("היהודי" תר"ע, גיליון כו). |
בשמיטה של תרס"ג סודרה המכירה לפי הוראות גאוני ירושלים, ר' שמואל סלנט ור' אליהו דוד רבינוביץ-תאומים ז"ל.
איכרים שומרי שביעית בקדושתה
בתחילת קיץ תרס"ט (ערב שביעית - תר"ע) נתאספו רבני ירושלים בראשותו של הגאון ר' שמואל סלנט ז"ל לדון על השמיטה "שלא תהיה שנת השביעית הבאה מתחללת ח"ו כהראשונות". כמו כן נועדו מרן הרב זצוק"ל שהי' אז רב ביפו והמושבות והגאון ר' יעקב דוד ז"ל מצפת והגאון ר' חיים ברלין ז"ל מירושלים ודנו בדבר פרסום "קול קורא לכל הגולה שיחזיקו בידי שומרי שביעית כהלכה". ואמנם הופיע קול קורא "שבת לד'!" קריאה לגולה לתמוך בשובתים. מתוך הקול הקורא אנו שומעים "כי אף בדור הזה, המוקף מצרות ותלאות, עוד לא אלמן ישראל וישנן קאלאניעס שלמות אשר קיבלו עליהם לשמור את שנת השביעית הזאת כדת של תורה בלי שום הפקעה".
ערעור על ההיתר
"יאמין לי ידיד נפשי הדר"ג שיחי', שאם לא אתקן את המכירה על ידי הרשאה, יופקר העניין לגמרי, כי גם אחרי כל ההשתדלות אי אפשר יהיה להפסיק את היקב מעבודתו, וממילא תיקון הכרמים התלויים בה, וכן ענייני הפרדסים של תפוחי הזהב, שיהיה דבר שלא ישמע כלל, על כן אנו צריכים להיכנס בפרצה דחוקה וללמד זכות על ישראל, בדבר שאי אפשר כזה. ...אמנם מה שנוגע לבעלי השדות של תבואה, באמת אם היה עולה בידינו סכום של ערך מאה אלף פראנק, היה מספיק כמדומה עכ"פ לרובם ככולם, לשבות כדין תורה גמור, והיה לנו קיום המצווה, לכל הפחות בחלק הגון מעובדי אדמת הקודש, באין צורך בהפקעה" (משפט כהן, עמ' קכד).מרן הרב זצ"ל הכיר יפה את מצב הדברים וידע, כי רחוקה התקווה, כי תעשה פעולה כזאת על-ידי הברון, בייחוד בשעה שבין הפקידות והישוב היו היחסים מתוחים. לפיכך חידש את ההיתר והתאמץ גם הפעם לסדר המכירה בכל המושבות וכן בקרקעות הברון, אבל הדגיש בחוזר ששלח לכל המושבות, בעניין סידור המכירה בכל המושבות וכן בקרקעות הברון, כי מי ששובת לגמרי מכל עבודה בשדה ובכרם, הרי זה משובח. במכתבו להגאון רידב"ז ז"ל (א' באייר תרס"ט) הוא אומר:
| "על עצם ההיתר אין, לדעתי, לפקפק כלל, אבל בכל זאת אין זה מונע ופוטר אותנו מלבקש כל העצות אשר יזמין ד' לנו, שיוכלו אחינו בני ישראל היושבים בארץ הקודש, לקיים את המצווה כהלכתה בלי שום הפקעה ודרישת היתר. וכל חלק קטן שבקטנים מארץ הקודש שביד ישראל, שתקוים בו מצות שביעית כדינה, אנו צריכים לשמוח עליו כמוצא שלל רב" (משפט כהן, עמ' קכו). ו"קרן שביעית" מיוחדת נוסדה על-ידיו, לתמוך ולעזור בידי השובתים, כי "עם כל מה שאנו מצדדים כלפי למוד זכות היכא דאי-אפשר, כך עלינו להשתדל בכל עוז להציל כמה דאפשר" (מתוך מכתב - כת"י - להגאון ר' חיים ברלין ז"ל בדבר עזרה לאיכרים שובתי שביעית בבאר-טוביה). |
'שבת הארץ' לרב קוק
|
כל הדברים אשר הרציתי ב"מבוא" להמליץ על אחינו יושבי אדמת קדשנו הסומכים על ההיתר הנהוג משמיטות שעברו על פי הוראת החכמים שמצאו את הדבר הנכון להורות בו הלכה למעשה להוראת שעה לא באו כי אם להודיע שלא להשוות את העובדים הללו - העושים את מעשיהם על פי הוראה מסודרת - לעוברי חוק תה"ק חלילה. וכן למען חזק את רבים מאחינו פזורי הגולה, הכמהים לבוא ולהיאחז בארץ חמדה אם רק יראה להם דרך איך להתפרנס מעמל כפיהם. ופוחדים הם מפני הפסק העבודה בשביעית בזמן הזה, אשר ברכת ד' חבויה עודנה עד בא עת היגלותה ב"ב. ובייחוד אותם החפצים להשקיע סכומי כסף גדולים לכונן פרדסים, כרמים, שדי-תבואה, גני-חמד, שהם דואגים מאד מפני שביתת המסחר והפסק חיבורו בשביעית, שעל ידי זה לא יוכל להתכונן במידה הגונה גם בכל ימות השנים כולם. מתוך כך אלה ואלה מושכים את ידיהם מארץ הקודש ומשקיעים עצמם בארץ העמים, וקדושת חמדת ישיבת ארץ הקודש ובנינה נעזבת מהם. לפיכך מצאתי לנפשי חובה, לבאר את תכן ההיתר הנהוג על פי ההפקעה בעת ההכרח, למען דעת, שאם ידרוש הכרח ישיבת ארץ הקודש להתנהג בו, הרי הדבר ערוך ונכון על פי יסודות נאמנים. וחלילה לעזוב משום זה את חמדת ארץ צבי ומעלות בקדש העליונות, האמורים אל הפרט ואל הכלל, נזכרים ונעשים בישיבתה ובנינה על ידי עם ד' אסירי התקווה.
אבל חלילה וחלילה לדון מזה איזו התרשלות מקיום המצווה הקדושה והחביבה הזאת, לכל אשר נתן ד' רוח-טהרה בלבבו ודי אומץ וביטחון בנפשו לעשות ולקיים את כל פרשת דבר השמיטה, כהלכתה וכמאמרה - ברוך יהיה לד' שוכן בציון, החפץ בארץ חמדה ובקדושת מצוותיה התלויות בה, אשר בהם אוצר חביון גנוז ושרש גאולת עולמים לגוי קדוש על אדמת הקודש. |
בין פרקי המבוא יש פרק אחד המוקדש לבירור הסיבות "שאנו סומכים על היתר השמיטה על-ידי מכירה ולא נמצא מעולם ולא נראה שסמכו על זה החכמים הקדמונים ז"ל. בימי בית שני וכל ימי התלמוד הירושלמי והישוב שנמשך בארץ-ישראל אחר-כך, בימים הראשונים". הוא מונה שלוש סיבות בדבר ומבארן באריכות (פרק יד, ועי' בקונטרס אחרון עמ' קכ"א. ועוד סיבה רביעית - עי' משפט כהן, עמ' קכב).
הפרק האחרון במבוא מוקדש לתשובה על הערתו של הגאון רידב"ז ז"ל: איך אנו מתירים להפקיע מצות שביעית על-ידי מכירה משום יישוב ארץ ישראל, הרי כשמפקיעין את הארץ מקדושתה, שוב אין כאן מצות ישוב ארץ-ישראל? - הרב זצ"ל מביא את דבריו של ר' אישתורי הפרחי (כפתור ובפרח, פרק י) שקדושת ארץ-ישראל היא מעלה בפני עצמו, חוץ מקדושת המצות התלויות בארץ, והוא מאריך לבאר, כי כשמפקיעים לשעה את חובת המצוות התלויות בארץ, על-ידי מכירה של היתר, לא ירדה ארץ ישראל בשביל כך מקדושתה, "וכל המעלות, וכל הברכות, האמורות לכלל ולפרט וכל הקדושות העליונות הקשורות בארץ ישראל לעדי עד קיימות בה, בין כשהיא בידי ישראל ובין כשהיא מכורה לנכרים". ועוד "שההפקעה היא לשעה וקיום ישוב ארץ ישראל הוא לדורות" (שם, עמ' סה, ועי' משפט כהן, עמ' קכט).
הספר עצמו סודר לפי הלכות שמיטה ויובל של הרמב"ם. על-יד הרמב"ם הוא מביא את כל שיטות הראשונים והאחרונים בצורה קצרה ומרוכזת, אף גם את דעתו הוא, הלכה למעשה. בקונטרס אחרון שנלווה בסוף הספר הוא מברר את יסודות חידושיו מש"ס בבלי, ירושלמי ודברי הראשונים.
באותה שנה רבו השואלים והמתווכחים, ותשובותיו הלא הן כתובות על ספרו "משפט כהן", הלכות שמיטה ויובל (ירושלים תרצ"ז).
הוא זצ"ל לא נטה אחרי המתירים מלאכות דאורייתא, ורק באחדות מהן מצא ש"יש בהן דרכי היתר במקום דחק גדול" (משפט כהן, עמ' קל"ב). בשאלה זו הוא נוגע בכמה מקומות ומאריך בביאורה (שם ועי' בעמ' קמז ועוד). ביחס לנטיעות חדשות הודיע, כי
"מפני שכל דבר ההיתר הוא באמת רק מפני הדחק העצום ובתורת הוראת שעה, על כן הנהגנו שלא לנטוע נטיעות חדשות כלל, מפני שכל מגמתנו היא להגן על הישוב שכבר נשתכלל, שלא ייהרס על-ידי הפסקת העבודה ומסחר בשביעית, לפי המצב הירוד והנורא שהישוב עומד עליו כעת, עד בוא עת לחננה בישע אלוקים" (שם, עמ' קמ"ז).
הוויכוח על שמיטה בישוב החדש
הישוב החדש קיים וקיבל עליו את כל הוראותיו, לא סרו מדבריו ימין ושמאל. באותה שעה הייתה המלחמה נטושה עליו מפנים ומאחור. המערערים על ההיתר רצו להכריז ולפרסם איסור-סחורה על פירות המושבות, משום קדושת שביעית. בקשר עם זה פנה במכתב (ה' בסיוון תר"ע) אל הגאון ר' חיים ברלין ז"ל, מרא דאתרא בירושלים, בהסבירו כי
"דבר זה, אם יתקבל בישראל, יכול להחריב את הישוב בכללו ח"ו, ואיך שיהיה יוכל לקפח חיותם של כמה משפחות מאחינו בני ישראל, שעיניהם נושאות לחיות מפירותיהם, ויעורר גם כן משטמה רבה בין אחים והריסה גדולה בכל ענייני הדת והיהדות, מרוב קצף ושנאה, ד' ירחם. וממש אין לשער כמה קלקולים יכולים לצאת מזה, חוץ מכל זה נוגע הדבר ללעז הראשונים, שהמתירים אשר כבר פשטה הלכה ומנהג כמותם, היו תלמידי חכמים גדולים בישראל וחלילה לנו לזלזל בכבודם" (משפט כהן, עמ' קמו).מצד שני באו אנשי "חובבי ציון" בטענות, כי הוא מחמיר מדי בהוראותיו. לאלה הוא משיב: "הישוב הוא חיי נשמתי, וידעתי היטב - קודם שפרסמתי את סדרי ההיתרים - איך העניין צריך להתנהג בין מצד תיקון האיכרים, בין מצד תיקון הפועלים. ולא נעלם ממני שיש גם כן מתירים קיצונים, אבל אינני נוטה לזה. כי כשם שאנו צריכים לארץ אנו צריכים לדת, ואנו צריכים להשריש שלא תשתכח תורת שביעית מישראל, כשם שזיכרונה חיבתה חיים
בנשמותינו. וידע כל יהודי שיש בארץ ישראל עליה לא רק לגופו כי אם גם לנשמתו הנצחית,
ורק בזה נעלה את השלהבת של חבת ציון בפועל ונמשיך את חייה לדורות" (אזכרה, תולדות הרב, עמ' קכג).
ואלה דבריו הקדושים, במבואו ל"שבת הארץ":
אנו מקיימים בידינו את זכר המצווה, עד אשר יבוא הזמן המוכשר, שנוכל לקיימה בכל דקדוקיה, ויהיה נוהג בה כל יסודה וטעמה, ובמה שאנו מקילים במקום דחק על-ידי איזה היתר של הערמה, הננו מזכירים שאין עוד בידינו כעת צורת המצווה בשלמותה, והעולה בידינו - הוא רק שיחבב עלינו את שלמות קיומה, כשיושלמו אותם התנאים שבהם מתקיימות כל המצות התלויות בארץ כדינם במלואם. וכשנזכה נבחין בין קיום המצווה לזכר בעלמא, שלא זכינו לאור טעמה וצורתה האמיתית ועלתה לנו ביגיעה - כדוגמא יום טוב שני של גלויות ושתי חלות, דהוה קרי ר"י עלייהו: "חקים לא טובים", שאין בם נועם משפט התורה בתמימות חיובה וסדורה - לבין קיום המצווה כמאמרה, בשוב ד' שבות עמו, שנראה כולנו הדרת המצות התלויות בארץ ונשמח מאד בכל מה שקיימנו ונשתמר לנו עד אז זיכרון המצווה" (מבוא לשבה"א, עמ' נט).מאז ועד היום הזה ישנם איכרים שאינם משתמשים בהיתר הפקעת השביעית על-ידי מכירה והם נוהגים בה ככל מצוותה האמורה בתורה, ובכל שנת שמיטה מובאים ירושליימה פירות- שביעית שהופקרו על-ידי בעליהם, והם מתחלקים לכל דצריך, בייחוד לתלמידי-חכמים היודעים לשומרם ולאוכלם בקדושת שביעית.
שאלת קיום השמיטה לא פסקה מלהעסיק את אנשי התורה, השואפים לקיומן של המצוות התלויות בארץ. אף בשנה זאת ישנם הרבה שובתים, וגדולי התורה לנים בעומקה של הלכה זו.
רבה הצפייה לישועתן של ישראל וגאולתה השלמה של ארץ הסגולה, אשר שם צוה ה' את הברכה, בקדשו אותה בבחירתו ובמצוותיו.
