(א) מקץ שבע שנים תעשה שמטה:
(ב) וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו
לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה':
(ג) את הנכרי תגש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך:
(ד) אפס כי לא יהיה בך אביון
כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה:
(ה) רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך
לשמר לעשות את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום:
(ו) כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט
ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו: ס
(ז) כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נתן לך
לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון:
(ח) כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו:
(ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר
קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו
וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא:
(י) נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו
כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך:
(יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ
על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך:

(א) מקץ שבע שנים - יכול שבע שנים לכל מלוה ומלוה, תלמוד לומר (פסוק ט) קרבה שנת השבע. ואם אתה אומר שבע שנים לכל מלוה ומלוה להלואת כל אחד ואחד, היאך היא קרבה, הא למדת שבע שנים למנין השמיטות:
(ב) שמוט כל בעל משה ידו - שמוט את ידו של כל בעל משה:
(ג) את הנכרי תיגוש - זו מצות עשה:
(ט) וקרא עליך - יכול מצוה, תלמוד לומר (דברים כד, טו) ולא יקרא:
והיה בך חטא - מכל מקום, אפילו לא יקרא. אם כן למה נאמר וקרא עליך, ממהר אני ליפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא:
(י) נתון תתן לו - אפילו מאה פעמים:
לו - בינו ובינך:
כי בגלל הדבר - אפילו אמרת ליתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה:
(ב) כי קרא שמיטה לה' - כלומר כי הגיע זמן שמיטה, כמו מקראי קדש, קרא עלי מועד, קראו צום, כלם לשון זמן:
(ד) אפס כי לא יהיה בך אביון - אם תשמט, הק' ישלם לך:
(ה) אם שמע תשמע [וגו'] והעבטת - תקח משכונם בעל כורחם על הלוואותיך:
(ח) כי פתוח תפתח את ידך - אלא:
(ט) השמר לך פן יהיה עם לבבך דבר בליעל - כלומר דבר של רשע, כמו דבר בליעל יצוק בו, שפתרונו כך:
(א) וטעם מקץ שבע שנים תעשה שמטה - בתחלת השנה, כאשר פירשתי. והעד: הקהל את העם (לא, יב), ונדבקה זאת הפרשה בעבור שאמר כי מעשר עני הוא ללוי ולגר וליתום ולאלמנה, אמר וכן דבר השמטה. והטעם, כמו שמטוה (מ"ב ט, לג), והניחוה ותפול.
(ב) משה - במשקל 'מטה' והוא שם לפי דעתי, ולפי דעת רבים הוא פועל. ובעל, כמו והחכמה תחיה בעליה (קהלת ז, יב), את נפש בעליו יקח (משלי א, יט). והטעם, מי שהדבר ברשותו.
ישה - פועל יוצא, והלוקח יקרא נושה בו.
יגש - ילחץ, כמו וכל עצביכם תנגושו (ישעי' נח, ג). והנה נראה הנו"ן בפעלי העתיד מבעלי הנו"ן.
שמטה לה' - לכבוד השם שנתן לו הממון. וטעם הסמך המלה לשם - בעבור שבת היא לה' (ויקרא כה, ב, ד).
(ג) את הנכרי תגוש - רשות.
(ד) אפס - הטעם: דע כי זה שצויתיך, שלא תגוש את אחיך אין צורך, אם היו כל ישראל או רובם שומעים בקול השם. אז לא יהיה בך אביון, שהוא צריך להיותך מלוה אותו. רק, כולכם תעבטו גוים רבים. והטעם, תקחו עבוטו שהוא משכון, בעבור ממון שתתן לו, שהוא צריך אליו לסחור בו.
(ו) ומשלת - ובהיותכם ישרים תהיו עוד מושלים על הנכרים. רק המצוה כי יהיה בך אביון (ז), על כן אמר כי לא יחדל אביון (יא), כי יודע כי יבוא דור, שלא יהיה רובו זכאי.
(ז) לא תאמץ את לבבך - לדבר על לבו דברים טובים.
תקפוץ - תסגור, וכן קפצה פיה (תהלים קז, מב; איוב ה, טז). קפץ באף (תה' עז, י). יקפצו מלכים פיהם (ישעי' נב, טו) והוא פעל קל.
האביון - יש אומרים, שהוא מגזרת ולא אבה (שמות י, כז), כי הוא במשקל עליון וחביון והגיון שהשרש עלה, חבה, הגה. והטעם - שהוא מתאוה לכל דבר בעבור חסרונו.
(ח) פתח תפתח - שם הפעל, וכל מקום שאיננו כתוב, הוא דרך קצרה, גם הדרש יפה.
את ידך לו - לאשר אין לו כלום.
והעבט תעביטנו - תתן לו משלך על עבוטו. והנה תעביטנו - תקח עבוטו.
(ט) בליעל - שם, ויש אומרים, שהיא מלה מורכבת, כגון תפלה שלא יעל, ולא יגאל, ולא יחיה.
ורעה עינך - כמו ושבה אל בית אביה (ויקרא כב, יג), והמלה מהשניים הנראים.
(י) בגלל - כמו סבה, לבעבור סבב (ש"ב יד, כ), כי הכל הוא בחלקים בחלקי הכל שהוא הגוף.
נתון תתן - הטעם - כי אם תתן לו יוסיף השם על ממונך.
(א - ב) מקץ שבע שנים תעשה שמטה - הנכון בעיני, שיזהיר על שנת השבע עצמה שנעשה אותה שמטה בחריש ובקציר, כמו שאמר (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה, וזה טעם "תעשה שמטה" שתשבות, כדרך לעשות את יום השבת (לעיל ה טו). וקצר באסור הזריעה והזמירה שכבר הזכירם בביאור (ויקרא כה ד), אבל הוסיף לבאר כי היא שמטה לה' גם בהשמט כספים. וזה טעם כי קרא שמטה לה' - שהיא שבת לה' וכל המעשים ישבותו, וכבר רמזתי סודה (שם שם ב):
וטעם "מקץ", אמר ר"א בתחלת השנה, וכן אמרו המדקדקים כלם, כי הראש והסוף יקראו קצה שכל דבר יש לו שתי קצוות, וכענין שכתוב מן הקצה אל הקצה (שמות כו כח), על שני קצותיו (שם כה יט), על ארבע קצותיו (שם כז ד). ואין דבריהם נכונים אצלי, כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה והוא הקצה שנקרא בהם ראש, ואלו אמר הכתוב "מקץ השנה השביעית" היה דברם נכון:
ועל דעת רבותינו (ספרי קכב) "מקץ" בסוף השבע, ולא ידבר הכתוב אלא בשמיטת כספים, יאמר מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם תעשו שמטה שישמוט כל בעל משה ידו, ולכך אמרו (ערכין כח ב) שאין שביעית משמטת אלא בסופה. וכן לדעתם (שם), מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות, בסוף השבע, אלא שהקץ הנזכר בכאן הוא מיד והקץ הנזכר שם מופלג שהרי פירש במועד שנת השמטה בחג הסכות. והנה טעם שניהם "מתכלית", יאמר בכאן מתכלית שבע שנים תעשה שמטה, ושם יאמר בו גם כן כאשר תכלינה שבע שנים במועד שנת השמטה תעשה הקהל:
ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן, כי קץ הוא סוף, וכן תרגומו, והמספרים וכל דבר יש להן ראש וסוף וראשם וסופם בהם ותאמר בעשרות כי האחד ראש המספר והעשירי סופו, אם כן "קץ שבע שנים" שנת השבע שהוא סוף המספר ההוא. ובשמטת הארץ הכתוב מדבר כאשר פירשתי למעלה. וטעם "מקץ", כמו כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (שמות כה יט), והנה הוא כמו בקץ שבע שנים תעשה שתשבות בו. וכן מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים (ירמיה לד יד), פירושו בשנה השביעית שהוא סוף המספר, והוא דומה לכתוב שבתורה (שמות כא ב) ובשביעית יצא לחפשי חנם, וכן ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך (להלן פסוק יב), כי בעבור שאמר "ועבדך שש שנים" לא הוצרך לפרש רק כי בשנת השביעית יפטר:
והנה על דרך הזה, היה נראה כי פירוש הכתוב האחר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות, שיהיה כמו כן בשנת הקץ בחג הסוכות, בראש אותו השנה שנאסרו בה לחרוש ולזרוע שהיא שנת השמטה. אבל לא נוכל לומר כן, כי רבותינו (סוטה מא א) קבלו וראו שהיה ההקהל בחג הסוכות של השנה השמינית, היא השנה שאחר השמטה. ועל כן אמרו המפרשים, כי פירוש "במועד שנת השמטה" במועד השנה הראשונה של מנין השמטה. וזה איננו נכון, כי לא תקרא בכתוב "שנת השמטה" רק שנת השבתון השנה ההיא שהיא שמטה לה', וכן "שנת היובל", ורבותינו עצמם דקדקו בכך שאמרו (ערכין כד ב) מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב שנה שאחר היובל:
אבל כך אני אומר, כי הקץ והסוף יאמרו בכתוב על אחרית כל דבר, ופעמים הם בו ופעמים אחריו חוץ ממנו. ומקצה אחיו (בראשית מז ב), מקצה בחוברת (שמות כו ד), ומקצתם יעמדו לפני המלך (דניאל א ה), מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו (מ"א ו כד), כלם אחרית בדבר המחבר ממנו והוא בתוכו. קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו יג), ובא עד קצו ואין עוזר לו (דניאל יא מה), בא הקץ (יחזקאל ז ב), קץ בא (שם פסוק ו), כלם תכלית הדבר הנזכר, והוא אחריו שנקצץ ונחתך. וכן הענין בלשון הסוף, טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם (קהלת ז ב), אחריו שכבר מת, ספו תמו מן בלהות (תהלים עג יט), את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג יא), במעשה עצמו, ובלשונם (ב"ב יג ב) כדי עמוד בתחילתו וכדי היקף בסופו:
ויהיה פירוש הכתוב, מתכלית שבע שנים בחשבון שנת השמטה בחג הסוכות הבא אחר השבע תעשה הקהל. ושלא יראה להם שיהיו שבע שנים למנין אחר, הזכיר שיהיו השבע בזמן השמטה, וכן כי אקח מועד (תהלים עה ג), זמן, וכן כל המועדים זמנים. והנה הקץ הזה אחרי המספר כאשר פירש "בחג הסוכות", "ומקץ שבע שנים תעשה שמטה" מכלל המספר, ולא הוצרך להאריך ולבאר זה שכבר פירש ששנת השבע היא שנת השמטה, ויהיה קץ רחב בשמטת כל השנה כמו שפירשתי על דרך הפשט:
ויתכן לומר כי הכתוב מונה תחלת שנה מחג הסוכות, כמו שאמר (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה, ואמר (שם כג טז) וחג האסיף בצאת השנה, וא"כ יהיה "מקץ שבע שנים" בסוף וחוץ ממנו בסמוך. ואמר "במועד שנת השמטה", להיות חשבון השבע בשמטות כמו שפירשתי, לא שתגיע השמטה עד החג הזה. וראיתי לאחד מן המחברים שכתב, מלמד שמוסיפים מחול על הקדש והשמטה היתה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית. וזה דבר מוכרח בתלמוד (ר"ה יב ב) בראיות ברורות שאין אמת:
ואפשר לומר כי מה שאמרו רבותינו "במקץ שבע שנים תעשה שמטה" שאין משמטת כספים אלא בסופה, שהוא מדרש מפני שלא אמר "השנה השביעית תעשה שמטה", ירמוז כי בסוף השבע תעשה שמטה יותר מן ההתחלה. ורצונם בקץ הזה, חוץ ממנו. ויכול אדם לתבוע חובו ביום האחרון של שנת השמטה ולא תשמט עד הלילה, שכך מצינו בתוספתא (שביעית ח יא) שכותבין פרוזבול ערב ר"ה של מוצאי שביעית:
(ג) את הנכרי תגש - זו מצות עשה, לשון רש"י מספרי (ראה קל). ופירושו מצות עשה באחיך, הנכרי תגוש ולא אחיך, ולאו שבא מכלל עשה עשה. ולפי ששנינו שם (ספרי קכט) לא יגוש, ליתן עליו לא תעשה, חזרו ושנו את הנכרי תגוש זו מצות עשה, לומר שעובר עליו בעשה ולא תעשה. וכך אמרו שם (ספרי תצא קכט) לנכרי תשיך (להלן כג כא), מצות עשה, ולאחיך לא תשיך, זו מצות לא תעשה, והוא כמו שפירשנו מצות עשה באחיך, וכך פירש שם רש"י, לא שיהיה מצוה להלוות לנכרי ברבית כלל, וכן מוכח בגמרא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע ב). והרב רבי משה (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ב ושם פ"ה ה"א) עשאן שתיהן מצות ממש, לנגוש את הנכרי ולהלוותו ברבית, טעה בלשון הזה השנוי בספרי. ושם הוא מורגל במקומות רבים, כל עוף טהור תאכלו, מצות עשה, כל שרץ העוף, מצות לא תעשה, וכן הזכירו בספרא (שמיני פרשה ג א). ובספרי (ראה צו) זאת הבהמה אשר תאכלו, מצות עשה. ודבר ברור הוא: