פרק נג: חשבון שנת השמיטה
פרק נד: קדושת שנת השמיטה בזמן הזה
פרק נה: מצות ביעור פירות שביעית
שנה זו, שהיא שנת ה'שמ"ח לבריאת עולם, היא שנת השמיטה לדעת הרמב"ם.

ונמצא בפסקי הרבנים הראשונים אשר לפנים קרוב לתשעים שנה היום, כי קם חכם אחד לערער על חשבון שנת השמיטה כפי הבנת לשון הרמב"ם. ועמדו החכמים השלמים רבני ירושלים תוב"ב, אשר היו בימים ההם, ונשאו ונתנו לברר לשון הרמב"ם, ושלחו חכם אחד שליח לרבני צפת תוב"ב שיוציאו לאור משפט לשון הרמב"ם ז"ל והבנתו, גם לדעת המנהג אשר היו נוהגים קדמוניהם. והרבנים, אלה מפה ואלה מפה, אחר העיון עלתה הסכמת כולם להיות המנהג הפשוט מיוסד על אדני האמת סברת הרמב"ם. והשנה אשר היו נוהגים בה שביעית הוא על פי סברת הרמב"ם כפי מה שהורו הרבנים. גם כתוב באותו פסק, כי אז העידו זקני דמשק וכל סוריה היות המנהג כן.

ואחרי כן, כמו שלושים שנה, בימי הרב ר' לוי ן' חביב ז"ל, קם מי שרצה לחלוק על המנהג הקדום ועל הרבנים הקודמים, אז נתקבצו כל החכמים אשר בירושלים וגם שלחו לחכמי צפת והסכימו כולם לדעת אחת, כמו שהסכימו הרבנים הקודמים, ושלחו לכל תפוצות ישראל לסלוניקי ולקושטאנדינ"ה אשר היו שם אנשים גדולים אנשי שם, וכולם הסכימו לדעת הרבנים הקודמים, וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל הקרובים והרחוקים, ועל פי אותו חשבון כתב הרב הגדול מוהר"ר יוסף קארו בספר שלחן ערוך, כי שנת שמיטה הייתה שנת ה'שי"ג לבריאת העולם, ועל פי אותו חשבון שנה זו, שהיא שנת ה'שמ"ח לבריאת עולם, היא שנת השמיטה.

גם הרב בעל כפתור ופרח כתב, כי כדעת רמב"ם והגאונים כן דעת רוב הפוסקים וכן המנהג. וכתב עוד, שהרוצה לדעת מתי היא שנת השמיטה לדעת רמב"ם כמנהג ישראל, יחשוב בכמה שנים מהיצירה הוא, וימנה מתחילת האלף החמישי, יחשוב קע"א שנים קודם האלף הרביעי וישליכם שבע שבע ויתברר לו שנת השמיטה. דהא דאמרו ז"ל דהשנה שחרב בית המקדש מוצאי שביעית הייתה ונחרב הבית קע"ב שנה קודם האלף הרביעי. והאמת שבסוף שנת השמיטה חרב הבית בתשעה באב, ואותה שנה שביעית הייתה, אלא שקראוה 'מוצאי שביעית', לפי שמיד אחרי חמישים יום, כשנכנס תשרי, התחילה מוצאי שביעית, שהיא שנה ראשונה מששת שני השמיטה. וכתב עוד, שגם אם תחשוב מבריאת העולם ותשליכם שבעה שבעה, יעלה לך החשבון שווה למניין שתמנה מקע"א שנה קודם האלף הרביעי לדעת הרמב"ם. עד כאן דברי הרב בעל כפתור ופרח.

ועל זה החשבון שסמכו כל ישראל, שנה זו, שהיא ה'שמ"ח ליצירה, היא שנת השמיטה. כיצד? כשתמנה אל"ף שמ"ח ועוד קע"א מהאלף הרביעי, סך הכל אלף ותקי"ט, וכשתשליכם שבע שבע מכל מאה יישארו בידך ב', אם כן מהת"ק יישארו בידך עשרה, ומהאלף יישארו בידך עשרים, הרי ל', ועם הי"ט הם תשע וארבעים, שהיא שמיטה. וכן אם תמנה מבריאת עולם, מהחמשת אלפים, כשתשליכם שבע שבע יישארו בידך מכל אלף עשרים, הרי מאה, ושלש מאות מהפרט הרי ארבע מאות, מהארבע מאות יישארו בידך שמונה, ושמונה וארבעים מהפרט הרי חמישים ושש. תשליכם שבע שבע, תמצא שהיא שנת השמיטה. ולשון רמב"ם על חשבונו הנזכר: כפי חשבון זה אנו מונים לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים.
בזמן הזה מדאורייתא, לדעת כל חכמי ישראל שהזכרנו למעלה בראש ההקדמה. דסברי דקדושה שנייה שקידש עזרא קידשה עד עולם לכל המצוות התלויות בארץ ישראל. ולדעת החולקים ואומרים שלא קידשה לעתיד לבוא, אלא כשחרב המקדש בטלה, לדבריהם אין קדושת שמיטה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן.

וכשם שנוהגת קדושת שמיטה בקרקע ישראל, כך נוהגת בקרקע של נכרי. למאן דאמר אין קניין לנכרי בא"י להפקיע מן המצות התלויות בה - קדושתה מדאורייתא. וכבר ביאר הרמב"ם בתשובת שאלה שהעתקנו לשונה למעלה, שאפילו מאן דאמר יש קניין, מודה הוא דמדרבנן אין קניין. ולדבריו קדושת שמיטה בזמן הזה נוהגת בשל גוי מדרבנן כמו בשל ישראל, לכל מצות עשה ומצוות לא תעשה שנצטווינו בשנת השמיטה, בין איסורי תורה בין איסורי סופרים. אך חילוק אחר יש ביניהם: שישראל שזרע בשביעית, בין שוגג בין מזיד, יעקור, ואם לא עקר נאסרו אותן פירות מדרבנן משום קנס שקנסוהו.

וגם אסרו חכמים כל מה שגדל מאליו בשביעית, והוא הנקרא 'ספיחים'. ולמה גזרו עליהם? מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה, קטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הם. לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחין בשביעית, כדכתב הרמב"ם ריש פרק רביעי מהלכות שמיטה ויובל. ובסוף הפרק כתב:

"נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעו בשביעית, פירותיה מותרים, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והנכרים אינן מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם":

ולעניין מצות ביעור פירות שביעית כתב הרמב"ם ריש פרק שביעי מהלכות שמיטה וליובל:

פירות שביעית אין אוכלים מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית, וזהו ביעור של פירות שביעית.
כיצד, הרי שהיו לו גרוגרות שביעית, אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה, כלו התאנים מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן. היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלים בשעת הביעור, שורף באש או משליך לים המלח ומאבדו בכל דבר שמאבד.

עכ"ל.
וכתב עליו מוהר"ר יוסף קארו ז"ל, וזה לשונו:

פירות שביעית אין אוכלים מהם וכו', בת"כ ופרק תשיעי דשביעית ופרק מקום שנהגו, היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלוש וכו'. משנה פרק תשיעי דשביעית, מי שהיו לו פירות שביעית, הגיע שעת הביעור מחלק מזון שלושה לכל אחד, ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור. וכך היא שנויה בת"כ ובירושלמי פרק ג', וכך היא גרסת רבי שמעון, וכך היא גרסת הרמב"ן שכתב בפירוש התורה, וכתב "פירוש עניים - כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר. עשירים - בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם". וכן גרסת התוספות פרק "מקום שנהגו", וידוע דהלכה כר' יוסי.
וכתבו לפי גרסתם זו, דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור, היינו כשמחזיק בהם כבעל הבית, אבל אחר שהפקירן והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה, אם חזר וזכה בהם והכניסם לתוך ביתו, אוכל והולך עד שיכלו.
וכן אמרו בתוספתא [פרק ח, ד] מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר: אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול, וחוזר מכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שיכלו.
גם סמ"ג [במצווה קמח] כתב תוספתא זו, וכתב עליה, "הנה למדת שהביעור הוא שלא יחזיק אדם בפירות שביעית, אלא יפקיר הכל ודרך הפקר מותרים לאכול".
ובירושלמי פרק תשיעי, רבי יצחק הוי ליה עובדא, פירוש שהיה זמן לבער פירות שביעית, אתא שאל לר' יאשיה, אמר ליה חמי תלת רחמין והפקר קדמיהון, פירוש [הפקירו בפני] שלושה אוהבים, שאפילו שתפקיר הפירות לא יזכו בהם. קפודקאי דצפרי שאלו לר' אמי כגון אנן דלית לן רחמין, היך צורכא מתעביד, אמר ליה כד תחמון רגלא צלילא תהון מפקין לון לשוקא ומפקרין ליה והדר זכיין ביה. [=כאשר תכלה רגל מן השוק, תוציאו הפירות ותפקירום, ואחר כך תזכו בהם].
ורבנו היה גורס במשנה שכתבתי: ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור, וכן מבואר בדבריו בהדיא בפירוש המשנה הלכה שלישית מפרק החמישי, ופסק כר' יוסי.
כתב הרב ר' יוסף קורקוס ז"ל על גרסת התוספות רבי שמשון וסמ"ג, וזה לשונו: זו תקנה גדולה ליושבי הארץ בזמן הזה, כי אף על פי שמותר לקנות פירות מהנכרי, כמו שנתבאר סוף פרק ד', מכל מקום כיוון שאין קניין לנכרי, חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור. והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים המותרים, כי אף על פי שלא גזרו בהם גזרת ספיחים, מכל מקום קדושת שביעית עליהם וחייב לבערם. והוא הדין לפירות הנכרים, כיון שאין קניין להם, והרי הם כספיחים שגדלו בקרקע ישראל שחייבין בביעור. כי הדלות רב ועצום, ובמה שכתבתי יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור, וכאשר יעץ רבי אמי להנהו קפודקאי. אף על פי שלדעת רבים צריך לשרוף אותם ולבערם, וזהו הביעור. וכן כתב רש"י פרק "מקום שנהגו", שהביעור הוא במקום מדרס רגל חיה ובהמה, מכל מקום כדאי הם הגאונים הנזכרים והראיות לסמוך עליהם, כל שכן בשעת הדחק כי רב הוא.

עכ"ל.
ונמצאנו למדים, שכל פירות שקונה ישראל בשביעית, כל קדושת שביעית נוהג בהם, וכשיגיע זמן הביעור יקיים בהם מצות הביעור, דהיינו להפקירן בפני שלושה אוהביו, ואחר כך זוכה בהם ואוכלם עד עולם. וגם אחר הביעור מותר לקנות אותם מן הנכרי, שהרי מדברי כל הגדולים שהזכרנו למעלה מוכח בהדיא שלא נאסרו הפירות של ישראל אחר הביעור אלא לפי שהשהה אותן בביתו ולא הפקירן לקיים בהם מצות ביעור, אבל בגוי שלא נצטווה, לא שייך לאוסרן, כמו שלא אסרנו קודם הביעור מה שזרע בשביעית, מפני שלא חטא מה שזרעה, שהרי לא נצטווה.

אך אחר שקנה ישראל הפירות מן הנכרי, אפילו אחר הביעור, מיד חל עליו חובת ביעור, ומפקירן בפני שלושה אוהבים וחוזר וזוכה בהם.

וכן יש ללמוד מדבריו של רמב"ן, שכתב שאם עכב ישראל את הפירות כדי לאוכלן - אסורים באכילה. משמע דאם נודע לנו שלא עכבן לאוכלן, אלא להפקירן בזמן ביעורן, אז אחר ביעורן לא נאסרו. וכן אם נאנס ולא הפקירן בזמן הביעור, וכשיוודע לב"ד יאמרו לו שיקיים בהם מצות ביעור, או כשיעבור אונסו יפקירם ויחזור ויזכה בהם. והכא נמי, ישראל זה שבאו לידו פירות הנכרי אחר זמן הביעור, ודאי לא נאסרו ביד הנכרי, ועתה שבאו ליד ישראל יקיים בהם מצוות ביעור ואוכלן. וזה ברור.