להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית, שהיא נקראת מפני המעשה הזה שנתחייבנו בה, שנת השמיטה, ויזכה בפירותיה כל הרוצה לזכות, שנאמר [שמות כג,יא] "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך".
ולשון מכילתא [דרשב"י כאן], והלא הכרם והזית בכלל היה, כלומר שראש הפסוק שאמר תשמטנה ונטשתה - יכלול כל מה שיצמח בארץ, בין פירות אילן או פירות אדמה, ולמה פרטן הכתוב שני אלה? להקיש לכרם שאר מיני אילן, ללמד שכמו שיש בכרם עשה ולא תעשה, שהרי בפירוש נכתב עליו [ויקרא כה,ה] "ואת ענבי נזירך לא תבצור", כמו כן כל שאר האילן יש בהן עשה ולא תעשה. ולפיכך פרט כרם וזית, ללמד על עניין זה, כי כוונת הכתוב דלאו דווקא זית לבד, אלא הוא הדין לכל שאר פירות האילן, אלא שהזכיר אחד מהם והוא מלמד לכולן, שזה מן המידות שהתורה נדרשת בהן.
ומצווה זו שהיא להפקיר כל פירותיה, והמצווה האחרת שציונו האל לשבות בה, כמו שכתוב בפרשת כי תשא [שמות לד,כא] "בחריש ובקציר תשבות", קשר אחד להן.
לקבוע בלבנו, ולצייר ציור חזק במחשבתנו, עניין חידוש העולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שלא ברא דבר הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיוננו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה, ובו יהרסו כל פינותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה: למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא יתפרד העניין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כעניין שאנו מוציאים ימי השבוע בששת ימי עבודה ויום מנוחה. ולכן ציוה, ברוך הוא, להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו, מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה, לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצווה אליו להפקירם.

ועוד יש תועלת נמצא בדבר, לקנות בזה מידת הותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקווה אל הגמול.

ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה, שיוסיף האדם בטחון בשם ברוך הוא, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת, ומלומד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה, ולא מיעוט הביטחון.
מה הן הדברים מעבודות הארץ שהן לנו בחיוב שביתה זו מן התורה, כגון זריעה זמירה קצירה בצירה; ואשר הן אסורות מדרבנן, כגון מזבל וחופר, ועבודות שבאילן כגון חותך ממנו יבלת, פורק ממנו עלים או בדים יבשים, מאבק באבק או מעשן תחתיו להמית התולעת, סך הנטיעות, קוטם או מפסג האילנות, ומה שהתירו לעשות כגון סוקרין בסיקרא, ועודר תחת הגפנים, ודין עבודת בית השלחין, ושלא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבור זמן הזיבול, ואחר כך שתהא גדולה ולא יהא נראה כמזבל, ושיעורה ממאה וחמישים סאה זבל ולמעלה, ומה שאמרו [מועד קטן ג,ב] שהחיוב להימנע מעבודת הארץ שלשים יום קודם שנה שביעית, והיא הלכה למשה מסיני, ודין שדה אילן כמה זמן אסור בעבודה משנה ששית, ומהו נקרא שדה אילן, ואסור הברכה והרכבה, [ואם עבר ועשה] מה יהא בנטיעותיו, ופירות שביעית מה דינן, שכל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חטים ושעורים ופירות אין עושין מהן מלוגמא או רטיה, שנאמר בהן לאכלה [ויקרא כה,ו], ושאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצים ודרדרים עושין מהן מלוגמא לאדם ולא לבהמה, ושאינו מיוחד לאדם ולבהמה כגון פואה ואזוב וקורנית, הרי הוא תלוי במחשבת האדם: חשבן לאכילה דינן כמאכל, חשבן לעצים דינן כעצים, ויתר רובי פרטיה, כולן מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת שביעית.

ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד, ובזמן שישראל שם, שנאמר עליה [ויקרא כה,ב] "כי תבואו אל הארץ". ומדרבנן נוהגת אפילו בזמן הזה, בארץ דווקא.

וכל מקום שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב ולא כזיב בכלל - אסור בעבודה, וכל הספיחין הצומחין שם אסורין באכילה, כי הם קידשו המקומות שהחזיקו בהן לעולם. והמקומות שהחזיקו בהן כבר עולי מצרים ולא עולי בבל שהן מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהן אסורים היום מדרבנן בעבודה בשביעית שהחמירו בהן, הספיחין שצומחים שם מותרים באכילה, אחר שלא נתקדש בעולי בבל. ומן הנהר ואמנה והלאה מותר בעבודה.

סוריה, והוא מן המקומות שכבש דוד קודם שנכבשה ארץ ישראל כולה, וזהו הנקרא לרבותינו זיכרונם לברכה "כבוש יחיד", והארץ הזאת היא כנגד ארם נהריים וארם צובא כל יד פרת עד בבל, כגון דמשק ואחלב וחרן ומקומות אחרים סמוכים לאלו, אף על פי שאין שביעית נוהגת בהן מן התורה, גזרו עליהן שיהיו אותן מקומות אסורים בעבודה כארץ ישראל. אבל עמון ומואב ומצרים ושנער, אף על פי שהן חייבים במעשר אין שביעית נוהגת בהן, וכל שכן שאין נוהגת בשאר חוצה לארץ.

ועובר עליה ונעל כרמו או שדהו בשביעית, או אסף כל פירותיו לביתו בזמן שישראל על אדמתן, ביטל עשה. ומכל מקום מותר לאסוף מהן מעט מעט אל הבית ולאכול, ובלבד שתהא יד הכל שווה בהן כאלו אין לקרקע בעלים ידועים.