למנות השנים שבע שבע שנים עד שנת היובל, בארץ ישראל אחר התנחלנו בה, שנאמר [ויקרא כ"ה, ה'] "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים". וזאת המצווה, כלומר זאת הספירה של שני שמיטה עד שנת היובל, היא נמסרת לבית דין הגדול, כלומר הסנהדרין. וכן היא המצווה, שהיו מונים שנה שנה ושבוע שבוע של שנים עד שנת היובל, כמו שאנו מונים ימי העומר, ואחר כך מקדשים שנת החמישים בשביתת הארץ ולקרות דרור לכל העבדים והשפחות, וכל הקרקעות חוזרים לבעליהן.
על צד הפשט, שרצה השם להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחילה, כי לו הארץ, כמו שכתוב [שם, שם כ"ג] כי לי הארץ. ועם מצווה זו של ספירה שנה שנה ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע חברם ולא יחמדוה בלבם, בדעתם כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו.

ועניין זה של יובל דומה קצת למה שנהוג לעשות במלכותא דארעא, שלוקחים אדנות מזמן לזמן מערי הבצורות אשר לשריהם, להזכיר להם יראת האדון. וכן הדבר הזה, שרצה השם שישוב כל קרקע לאשר לו אחוזת הארץ ממנו ברוך הוא, וכן כל עבד איש יצא מתחת ידו ויהיה ברשות בוראו. ואולם מלכי ארץ יעשו כן ליראתם פן ימרדו השרים בהם, והאל ברוך הוא צווה לעמו כן לזכותם ולהיטיב להם, כי השם חפץ להיטיב להם בטובו הגדול.

ועוד שמעתי מפי החכמים, שיש בעניין היובל סוד נפלא, וכי בו נרמז כל ימי עולם ושניו. גם בעניין השביעיות, שנצטווינו למנות השנים שבע שבע ולא שמונה שמונה או תשעה תשעה או פחות מהן, גם בזה אמרו שיש עניין של חכמה גדולה וטובה, ידעוהו הם ולא ירצו למוסרו לכל אדם. ואף כי לא נגלה לנו סודם, השגחנו בדבר זה, כי אמנם היקף השביעיות סדור בהרבה ממצוותינו: הננו מחזיקים במלאכה ששת ימים ובשביעי נשבות; נעבוד האדמה שש שנים ובשביעי נשבות; ואחר שבע שביעיות של שנים גם כן נשבות שנה אחת, וזהו היובל שבאנו עליו. והנה חג הפסח שהוא שבעה ימים, וחג הסוכות כמו כן שבעה, ואחר השבעה נחוג העצרת. וכמו כן נמנה שבע שבתות מפסח עד עצרת, ואחר מניין השבעה נחוג חג העצרת. וכמו כן נמצא כריתת ברית, שהוא דבר הנעשה לקיום עניין, על חשבון שבעה, כמו שכתוב [בראשית כ"א, ל'] כי את שבע כבשות תקח מידי. וכן בלעם, שהיה חכם, עשה שבעה מזבחות. וכמו כן לשון 'שבועה', שהוא מתורגם 'קיום', אמרו מן החכמים שהוא נגזר מלשון 'שבעה'. וכן רבים, לא העליתים עתה בפי עטי.
ואתה הבן היקיר תזכה ותחקור ותרבה הדעת ותבין בדברים, ואנכי כבר השלמתי מלאכתי זאת להעיר רוחך בשאלה.

ואם תשאל, למה חייבו זיכרונם לברכה למנות השנים שבע שבע מדכתיב "וספרת לך", ולא ראינו מעולם שימנה הזב ימי ספירו ולא הזבה ימי ספירתה ואף על פי שכתוב בהם [ויקרא ט"ו, י"ג] "וספר לו", "וספרה לה", זולתי שחייבים שיתנו לב על הימים, אבל לא שיתחייבו למנותם בפה ולברך על מנינם.
תשובת דבר זה מה שהקדמתי לך בראש ספרי, כי כל עניין התורה תלוי בפירוש המקובל, וכמה כתובים נראים בהפך זה מזה, וכמה קושיות וכמה סתירות יתחדשו על כל מי שלא ידעו, ואשר ידענו על בוריו יראה כי כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה אמת. וכן באתנו הקבלה שצווי וספרת (לך) ביובל צריך מנין בפה, וצווי הספירה הכתוב בזב וזבה אינו אלא השגחה בימים. ומנהגן של ישראל בכל מקום כך הוא, ואף על פי שאינם נביאים, בני נביאים הם.

וכעין עניין זה מצאנו בתורה בלשון 'זכירה', דכתיב בעניין עמלק זכירה, ועל דבר מרים זכירה, וכתיב גם כן זכירה בעניין יציאת מצרים, ועל זכירת מצרים באתנו הקבלה לעשותה בפה, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה [ברכות כ"א ע"א] בברכת אמת ויציב דאורייתא, ושאר הזכירות די לנו בהם בזכירת הלב לבד והשגחתנו על הדברים.
מה שאמרו זיכרונם לברכה שאין חיוב מצות מניין זה עד אחר כיבוש וחילוק הארץ, שנאמר [שם כ"ה, ג'] "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך", עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו. ומשגלה שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלה מצווה זו, לפי שבטלו היובלות מאותו הזמן ואילך, שנאמר [שם, שם י'] "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", בזמן שכל יושביה עליה דווקא, וגם שלא יהיו מעורבים אלא יושבים בתקנתם. ובזמן שהיובל נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ, שנאמר [שם, שם י"א] "יובל היא", כלומר בכל מקום.
ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים ושדה אחוזה, ומקבלים גר תושב, ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה. ובזמן שאין היובל נוהג, אין נוהגים כל אלו, זולתי שמיטת קרקע בשביעית שנוהגת כארץ מדבריהם, וכן שמיטת כספים בשביעית בכל מקום מדבריהם.

ושנת השמיטה איזו היא, הכי אסיקנא במסכת עבודה זרה במימריה דרב הונא בריה דרבי יהושע בפרק קמא [ט' ע"ב] שהיא שנת י"ז לפרט לדעת רש"י זכרונו לברכה, ושנת י"ח לדעת רבנו חננאל זכרונו לברכה. וכל עניין שמיטת כספים יתבאר יפה בפרק אחרון דמסכת שביעית. ויתר כל פרטי דיני שביעית, שם באותה מסכתא הבנויה על זה.

ועניין מצווה זו, שהיא למנות השנים, זכרוהו זיכרונם לברכה בספרא ובמקומות אחרים. וכבר כתבתי למעלה כי זאת המצווה מסורה לבית דין הגדול דהיינו הסנהדרין, שהם הנקראים עיני העדה, ושאינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג.