לעזוב החובות בשנת השמטה, ועל זה נאמר [דברים ט"ו, ג'], "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך". ונכפלה האזהרה בזאת המצווה, שנאמר [שם, ב'], "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו", ואמרו בתוספתא: בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים.

כבר כתבתי בפרשת משפטים, במצוות שמיטת קרקעות מה שידעתי בשורש המצווה, ושמיטת כספים גם כן אחר אותו הטעם נמשך: ללמד נפשנו במידות המעולות מידת הנדיבות ועין טובה, ונקבע בלבבנו הביטחון הגדול בשם ברוך הוא, ואז תכשר נפשנו לקבל טוב מאת אדון הכל כלול בברכה וברחמים. וגם נמצא מזה גדר חזק ומחיצה של ברזל להתרחק מאוד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו, כי נשא קל וחומר בנפשנו לאמר, אפילו הלוויתיו ממוני והגיע שנת השמטה אמרה תורה להשמיט בידו המלווה, שלא לגזול ושלא לחמוס משלו - לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד הקצה האחרון.
מה שאמרו זיכרונם לברכה שאין השביעית משמטת אלא בסופה, כשתשקע חמה בערב ראש השנה של מוצאי שביעית, שנאמר "מקץ שבע שנים".
ומשמטת אפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים. ואם סיים לו שדה בהלוואתו אינו משמט, כן כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ט משמיטה ויובל ה"ו], ותימה הוא, דרבי יוחנן דחי לה בפרק השולח [ל"ז ע"א].
הקפת חנות ושכר שכיר אינו נשמט, ואם זקפו אותם במלווה נשמט, וכן הדין בקנסות. המגרש אשתו קודם שמטה אין כתובתה נשמטת, אלא אם כן פגמה או זקפתה עליו במלווה.

והמלווה על המשכון אינו משמט, והוא שיהיה החוב כנגד המשכון, כן כתב הרמב"ם ז"ל [הל' י"ד], ובפרק הזהב [מ"ח ע"ב] אמרינן דאף על פי שאינו שווה אלא פלג חובו. והני מילי במשכון של מטלטלין, אבל במשכון של קרקע, באתרא דמסלקי (=במקום שמסלקים), שביעית משמטת, ובכור אינו נוטל בה פי שנים לפי שהוא כחוב גמור, אבל באתרא דלא מסלקי אין שביעית משמטתו. והשתא דקיימא לן: סתם משכנתא שתא, דהכי אסיקנא בגמרא [ב"מ ס"ח ע"א], לדעת קצת המפרשים כל המשכונות כאתרא דלא מסלקי דיינינן להו, ואין שביעית משמטת משכונא, ובכור נוטל בה פי שנים, ובעל חוב דיתומים גובה ממנו, דכקרקע שלהם הוא.

והמוסר שטרותיו לבית דין, ואמר להם 'אתם גבו לי חוב זה' - אינו משמט, שנאמר "ואשר יהיה לך את אחיך", וזה כבר נתנו ביד בית דין. ומזה הטעם אמרו זיכרונם לברכה [גיטין ל"ז ע"א] שחוב שיש ליתומים על אחרים אין שביעית משמטתו, דרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים, ואחריהם כל בית דין שבכל דור ודור, וכאילו מסרו שטרותיהם ביד בית דין דמי.

וכן מעניין המצווה מה שאמרו [מכות ג' ע"ב] שהמלווה את חברו לעשר שנים אין שביעית משמטתו, דכי אמר רחמנא "לא יגוש", בחוב הראוי לנגוש, וזה לא הגיע זמנו לנגשו עדיין.
ומה שאמרו שהמתנה עם חברו בחובו על מנת שלא תשמיטנו שביעית הרי זה משמט, לפי שהוא כמתנה על מה שכתוב בתורה. אבל אמר לו על מנת שלא תשמיט חוב זה, ואפילו בשביעית, כלומר אף על פי שדין שביעית להשמיט אני מתנה עמך שלא תשמיט חוב זה, אין שביעית משמטתו בעניין זה, שכל תנאי שבממון קיים, במו שכתבתי בסדר בהר סיני לא תעשה י' [מצווה של"ט]. ויתר פרטיה במסכת שביעית [פרק עשירי].

ונוהגת מצווה זו מדאורייתא בארץ ישראל ובכל מקום, בזמן שהיובל נוהג, בזכרים ונקבות. וכבר כתבתי למעלה בסדר בהר סיני [מצווה ש"ל] באיזה זמן היובל נוהג. אבל בזמן שאין היובל נוהג, אין שמטת קרקעות וכספים נוהגת מדאורייתא, אבל מדברי סופרים נוהגת שמטת כספים אפילו בזמן הזה ואפילו בכל מקום, כדי שלא תשתכח תורת השמטת כספים מישראל. וכבר כתבתי למעלה בסדר בהר סיני בסוף מצווה ראשונה [מצווה ש"ל] אי זו היא שנת השמטה לדעת המפרשים הגדולים היודעים דרכי התלמוד.

ועובר על זה, ותבע את חברו על חוב שעברה עליו שנה שביעית, בזמן הבית ביטל עשה זה מלבד שהוא עובר על לאו כמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם [מצווה תע"ה]. ובזמן הזה קא עביד איסורא דרבנן.
ואם ידעו הבית דין ששביעית עברה עליו, אין נזקקין לנגוש אותו כלל, ואפילו בזמן הזה. ואף על פי שהשמטת כספים עכשיו דרבנן, וקיימא לן שעבודא דאוריתא, הא איפסיקא הלכתא דבכל דבר שבממון יש כוח ביד חכמים לדחות דבר תורה, מטעם דהפקר בית דין הפקר.