שמיטת קרקע
עשה קלד: להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמטה
עשה קלה: לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית
לא תעשה רכ: הזהירנו מעבודת הארץ בשנת שביעית
לא תעשה רכא: הזהירנו מעבודת אילן בשנה שביעית
לא תעשה רכב: הזהירנו מלקצור בשנה שביעית כמו שנקצור בכל שנה.
לא תעשה רכג: הזהירנו מלאסוף בשנה שביעית, כדרך שאנו אוספים

שמיטת כספים
עשה קמא: להשמיט כספים כולם בשנת השמטה
לא תעשה רלא: שלא להמנע להלוות קצתנו לקצתנו מפני השמטה
לא תעשה רל: שלא לתבוע החובות בשנת השמיטה


היא שציוונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמטה, ולהפקיר צמחי אדמתנו כולם לכל אדם, והוא אמרו ית' "והשביעית תשמטנה ונטשתה" וגו'.
ולשון מכילתא "והלא הכרם והזית בכלל היה, ולמה יצא? להקיש אליו. מה כרם מיוחד, שהוא בעשה, ועוברים עליו בלא תעשה, כך כל שהוא בעשה עוברים עליו בלא תעשה. ועניין זה המאמר כמו שאסביר לך, שאמרו "והשביעית תשמטנה ונטשתה" - כולל הפקר כל מה שיצמח מן הארץ בשנה השביעית מן הענבים והתאנים והזיתים והאפרסקין והרימונים והחטים והשעורים וזולת זה. הנה הודיע שהשמטת הכל מצוות עשה. ואחר כך פרט ואמר: "וכן תעשה לכרמך לזיתך" וזה הוא בכלל כל מה שיצמח מן הארץ. ואמנם בא זה הצווי בכרם וזית לבד, בעבור שבא בכתוב אזהרה בייחוד מלאסוף תבואת הכרם, הוא אמרו "ואת ענבי נזיריך לא תבצור". וכמו שהכרם שהפקרו מצוות עשה, מניעתו מצוות לא תעשה, כך כל מה שתצמיח שנה שביעית, שהתבאר שהפקירו בעשה - הנה מניעתו בלא תעשה. ויהיה דין הזית כדין הכרם: בעשה ולא תעשה. ודין זה, ודין שאר פירות, אחד הוא.
הנה התבאר מכל מה שקדם, שהשמטת גידולי שביעית מצוות עשה.
וכבר התבארו משפטי מצווה זו במסכת שביעית, והיא אינה חובה מן התורה אלא לפירות ארץ ישראל בלבד:

היא שציוונו לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית, והוא אמרו ית' "בחריש ובקציר תשבות". וכבר נכפל זה הצווי פעמים, ואמר "שבת שבתון יהיה לארץ". וכבר קדם לנו אמרם "האי שבתון - עשה הוא". ואמר גם כן "ושבתה הארץ שבת לה'".
וכבר התבארו משפטי מצווה זו גם כן במסכת שביעית, ואין חובתה מן התורה אלא בארץ ישראל:

שהזהירנו מעבודת הארץ בשנת שביעית, והוא אמרו ית' "שדך לא תזרע". וכל מי שעבר על זה לוקה.
וכבר התבארו משפטי מצווה זו במסכת שביעית:

שהזהירנו מעבודת אילן בשנה שביעית, והוא אמרו ית' "וכרמך לא תזמר". ומי שעבר על זה גם כן חייב מלקות. ולשון ספרא "הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו, להקיש אליהם: מה זרע וזמיר מיוחדים, שהן עבודה בארץ ובאילן, אף אני אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן.
וכבר התבארו משפטי מצווה זו גם כן במסכת שביעית:
שהזהירנו מלקצור מה שהצמיחה הארץ מעצמה בשנה שביעית כמו שנקצור בכל שנה.

ובאור זה, שאנחנו הוזהרנו מעבודת הארץ ומעבודת האילנות בשנת השמיטה כמו שקדם זכרו, ומה שתצמיח הארץ ממה שזרע בה בשנה השישית, והוא שיקרא 'ספיח', מותר לאוכלו מן התורה בשנה שביעית, אבל אינו מותר לנו לקצרו אלא בשנוי מענינו הידוע.
והוא אמרו "את ספיח קצירך לא תקצר" - אינו רוצה בו שלא יקצור אותו כלל, כי הוא כבר אמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". ואולם רוצה בו לא תקצור אותו כמו שתקצור אותו בכל שנה, אלא כמו שיקצור דבר שהוא הפקר: בלי הכנה ובלי תיקון כמו שנבאר:
שהזהירנו מלאסוף גם מה שמצמיחים האילנות מן הפירות בשנה שביעית, כדרך שאנו אוספים פירות בכל שנה. אבל נעשה אותו בשינוי, להורות שהוא הפקר.
והוא אמרו "ואת ענבי נזירך לא תבצר", ובא הפירוש: לא תבצר כדרך הבוצרים. מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצה הוא בחורבה, ואין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה, ואין עושין זיתים בבד ובקוטבי אבל כותש הוא ומכניס לבודדה.
וכבר התבארו משפטי מצווה זו, עם שלפניה, במסכת שביעית:

היא שציוונו להשמיט כספים, כלומר החובות כולם בשנת השמטה. והוא אמרו ית' "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך". וכבר נכפל הצווי במצווה זו, ואמר "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו". ולשון התוספתא: בשתי שמטות הכתוב מדבר, אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים.
ומצווה זו של שמטת כספים אינה נוהגת מן התורה אלא בזמן ששמטת קרקע נוהגת, והיא עכשיו נוהגת בכל מקום. וכבר התבארו משפטי מצווה זו במסכת שביעית פרק אחרון:
שהזהיר מהמנע להלוות קצתנו לקצתנו מפני השמטה כדי שלא יישמט החוב. שהכתוב הזהיר מזה העניין, והוא אמרו "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר" וגו'. ולשון ספרי: השמר - בלא תעשה, פן יהיה - בלא תעשה. כלומר שאלו שני לאוין באו בזה העניין בזה אחר זה לחיזוק:
שהזהירנו שלא לתבוע המשאות (=החובות) בשנת השמיטה, אבל ישמטו כלם יחדו. והוא אמרו "שמוט כל בעל משה ידו" וגו' "לא יגש את רעהו ואת אחיו".
וזה אין חייבים מן התורה אלא בארץ ישראל, בעת שתהיה שם שמיטת קרקע, רוצה לומר היובל. אבל מדרבנן יתחייב כן בכל מקום ובכל זמן. ואינו מותר לגוש המשאת שעברה עליה השביעית, אבל יישמט.
וכבר התבארו משפטי מצווה זו בסוף מסכת שביעית: