שנת השמיטה חשובה ומיוחדת, וטעמי המצוות מלמדים אותנו מה רב כוחה בחינוכו של היהודי בתחום האמונה בה' ובתחום היחסים שבין אדם לחברו. כשאנו לומדים את הלכות השמיטה, אנו מתרשמים מריבוי "כללותיה ופרטותיה" (רש"י לפסוק א', פרק כ"ה) ומן הקשיים הרבים שעמדו ועומדים לפני שומרי שביעית, עד שקיים חשש שלא נחוש את חיבתה של השנה השביעית, השבת לה'.
בחוברת זו, המיועדת לתלמידים צעירים, השתדלנו לפרוס את מסכת השמיטה בדרך המעוררת חוויה והזדהות. הילדים יתרשמו מייחודה של שנת השבע, ויזדהו עם "עם מקדשי שביעית". לאור מטרה זו בחרנו באמצעי הדידקטי לתאר את שנת השמיטה כפי שהיא קוימה הלכה למעשה בימי בית שני.
לאמצעי זה יתרון נוסף: בשמירת השמיטה כיום קיימות מחלוקות רבות בין חכמי הדור, עובדה המכבידה מאוד על הוראת הנושא לתלמידים צעירים. בהעברת מרכז הכובד לתקופת בית שני אנו עוקפים קושי זה זמנית.
בתקופת בית ראשון השמיטה כמעט שלא קוימה (מתוך 117 שמיטות שחלו בתקופה זו לא קוימו 70 מהן). מספר שנות גלות בבל הוא כמספר השמיטות אשר לא נשמרו. כך מנבא משה רבנו בתוכחה "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, ואתם בארץ אויביכם... כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כ"ו, ל"ד-ל"ה). והנבואה מתקיימת בימי גלות בבל: 70 שנות גלות כנגד 70 שמיטות שלא נשמרו, כמו שנאמר בדברי הימים: "למלאת את דבר ה' בפי ירמיהו, עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה, למלאת שבעים שנה" (דברי הימים ב' ל"ו, כ"א).
בתום 70 שנות הגלות שבו ישראל לארץ, יישבו אותה, ובנו את בית המקדש השני. עזרא ונחמיה הניחו את אושיות החוקה והנוהל בתחילת בית שני, והחתימו את ראשי העם על אמנה, כמו שכתוב בספר נחמיה: "... ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלוקים אשר נתנה ביד משה, עבד האלוקים, לשמור ולעשות את כל מצוות ה' אדוננו ומשפטו וחוקיו." וכדוגמה לאחת המצוות שהם מתחייבים לשמור נאמר "ונטוש את השנה השביעית ומשא כל יד" (נחמיה י', ל'-ל"ב).
ממקורות היסטוריים שונים, כמו "ספר החשמונאים" ו"קדמוניות היהודים", אנחנו למדים כי השנה השביעית נשמרה במסירות בימי בית שני, בעתות שלום ובעתות מלחמה.
בחרנו להציג לפני התלמיד את שנת השמיטה בכל הדרה וללמד את עיקרי ההלכות והמושגים בתוך מציאות אופטימלית: משפחה יהודית המתפרנסת מעבודת האדמה בתוך כלל יהודי שומר שמיטה בימי הבית השני. כדי להקל על הילד את ההתמצאות בזמן ובמקום, הסיפור מתרחש במודיעין, שהיא עיירה מוכרת לכול מסיפורי חנוכה.

לתיאור מפורט זה הקדשנו בחוברת את הפרקים הראשונים, 1-7.

בפרקים 8-15 ילמדו התלמידים על שמירת הלכות שמיטה בזמן הזה, בדורות האחרונים ובשנת השמיטה הבאה עלינו לטובה.
להסבר טעמי המצוות בחרנו קטעים קצרים מ"ילקוט שמעוני", מ"ספר החינוך" ומפירושו של ר' צבי קאלישר לתורה, והם שובצו בלשון משוכתבת בפרקים המתאימים.
אשר להיקף החומר, מפאת גילם הצעיר של התלמידים התמקדנו רק בחלק מן המושגים ומההלכות:
א. לא עסקנו בכל הנושא של "שמיטת כספים", משום שהתלמידים לא למדו את הפסוקים מספר דברים, ועולם הכספים עדיין רחוק מהם.
ב. על שנת היובל, שאינה נוהגת היום, ילמדו התלמידים בחומש ויקרא, בשיעורי תורה.
ג. בנושא של "קדושת שביעית" ויתרנו על "ביעור פירות שביעית".
ד. גם הנושא "ערב שביעית" לא טופל בחוברת, משום שההלכות אינן נוהגות כיום.
הנושאים שהחסרנו בחוברת זו מפורטים בחוברת המקבילה, המיועדת לכיתות ה'-ח'. רצוי מאוד שהמורה יעיין בחוברת המקבילה, וישקול אם להוסיף לכיתתו מושגים שאינם מוצגים כאן, מאחר שמצוות השמיטה נלמדת בהרחבה רק פעם בשבע שנים, קרוב לוודאי שכל תלמיד יכיר רק אחת מתוך שתי החוברות, ונצא נשכרים אם נעביר תכנים מתאימים מחוברת לחוברת.
החוברת מיועדת לכיתות היסוד קרי כיתות ב'-ד', אך השיעור בכיתה ב' לא יהיה זהה לשיעור בכיתה ד'. על המורה מוטלת אפוא החובה לשקול ולבחור מה להחסיר ומה להוסיף וכיצד לעצב את השיעור בכיתתו. במדריך זה ימצא המורה עצה והדרכה לכך.
רצוי מאוד לנצל את אמצעי העזר המצויים בשוק, כגון משחקי הקלפים והלוחות השונים, כמו הלוחות המאוירים של א' לבקוביץ. מאחר שהלוחות בדרך כלל עמוסים בפרטים, טוב יעשה המורה אם יגזור ויפרק את המכלול ויבנה מחדש את הלוח לפי קצב הלמידה של תלמידיו.

לימוד מצוות השמיטה דורש התמצאות מסוימת בעולם החקלאות, לכן הקדמנו לנושא את הפרק "בשדות מודיעין". ההקדמה באה לקרב את הילד בצורה סיפורית למחזור העבודות החקלאיות ולהמחיש לפניו אורח חיים של משפחה שפרנסתה בעבודת האדמה. אף שפרק זה עדיין אינו מלמד הלכות שמיטה, חשוב שהמורה יקדיש לו זמן ומחשבה, בהמחזה, במשחק ובסיפור.
יש להימנע מלצאת עם הילדים לשדה בשנת השמיטה כדי לראות חריש וזרע האסורים בשמיטה. בשמיטה נסתפק בארגזים ממולאים באדמה, בכלים העשויים מגרוטאות ובבובות שתדגמנה את המלאכות. כאשר נתחיל ללמוד על איסורי שמיטה, נוכל להציב שלטים ליד הארגזים ועליהם נכתוב, למשל: "שש שנים - אך לא בשמיטה" או קטעים מן הפסוקים הנלמדים.
בספריית בית הספר או בספריות האישיות של הילדים מצויים ספרים רבים שיסייעו לנו בהמחשת הנושא, כמו "סיפור הלחם", "מחזור בזרעים", "לחם מן הארץ" ועוד.
נעדיף את התמונות ואת התצילומים המראים את המלאכות החקלאיות בצורתן העתיקה. הם יקלו על הילד להבין את הפסוקים שיילמדו בפרקים הבאים.
עבודות א' ו-ב' חשובות מאוד להפנמת מחזור העבודות החקלאיות.
עבודה ג' משעשעת עבור ילדי כיתה ד', אך אינה נחוצה להבנת הנושא.
בעבודה ד' יוכל התלמיד ליישם את המושגים שקנה במהלך השיעור על פסוק חדש אך מוכר, על שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. עבודה זו מומלצת לכיתות ד' ומעלה.
בכיתות ב'-ג' רצוי להמחיז את משפחת שלום. ניתן לנעמה, אשת שלום, לספר על הלחם שהיא אפתה, ואחד מבניו של שלום יספר כיצד הכין יין, ואחר יתאר איך מסיק זיתים והכין מהם שמן זית לכל המשפחה.
הסיפורים מתאימים להמחזה בעל פה ולכתיבה יצירתית.
בפרק זה התלמיד נפגש עם הפסוקים המרכזיים על השמיטה מספר ויקרא. מתוכם ילמד את איסורי השמיטה מדאורייתא, וכן את מצוות עשה "ושבתה הארץ שבת לה' ".
בסוף היחידה ילמדו התלמידים המבוגרים יותר (מכיתות ג'-ד') את האיסורים שהוסיפו חכמים. הבאנו אותם בחוברת לתלמיד בקצרה.
מתוך הספר "שנת השבע לרב קלמן כהנא:

הצמחים נחלקים לשני סוגים: פרי האדמה, הנזרעים שנה שנה, ופרי העץ, הגדלים מאליהם שנה שנה.
בפרי האדמה נאסרה מן התורה הזריעה והקצירה, ובפרי האילן הזמירה והבצירה.
והעובר עליהן בזמן ששמיטה נוהגת מן התורה, לוקה עליהן.
ונטיעה היא בכלל זריעה וזמירה, ואין לוקין עליה מן התורה, משום שלא נכתבה בפירוש.
והחרישה גם כן אסורה מן התורה, אלא שאין לוקים עליה מן התורה, משום שאין בה "לאו", אלא היא "מצוות עשה" לשבות מן החרישה שנאמר "בחריש ובקציר תשבות" (שמות ל"ד, כ"א).
("שנת השבע" פרק ב', המלאכות האסורות)

בפסוקים נזכר הספיח. לנושא "ספיח ואיסור ספיחין" מוקדש פרק שלם. לשאלות שתתעוררנה בפרק זה רצוי להתייחס בקצרה ולהשיב שאלו צמחים שגדלו בשביעית מעצמם, ללא זריעה, כפי שמגדיר הרמב"ם:

מכל שתוציא הארץ בשנה השביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, שניהם נקראו ספיח.
(רמב"ם, שמיטה ויובל ד, א)

החרישה אסורה בשמיטה מן התורה, אך אינה נכללת בין ארבע מלאכות היסוד מדאורייתא, משום שהיא נכללת בתוך מצוות עשה "תשבות", ואינה מצוות לא תעשה (לא תזרע, לא תקצור). נוסף לכך נדרש הפסוק משמות להלכות שונות. נאמר: "ששת ימים תעבוד, וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות" (שמות ל"ד, כ"א). ונחלקו חכמינו, מה בא ללמדנו החלק השני של הפסוק, אם על שבת בראשית (=יום שבת), או על שנת השמיטה, או על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית (על פי רש"י לפסוק).
למצוות רבות עשו חכמים "סייג לתורה" וכך גם בהלכות השמיטה. מן התורה אסורות חמש מלאכות שדה ואילן, אך חכמים אסרו מלאכות נוספות, כדי ששבתון הארץ יהיה שלם. לדוגמה, הם אסרו סיקול אבנים בשדה, זיבול והשקיה מרובה.
חכמים הבחינו בין מלאכות שהן חיוניות-קיומיות לחיי הצומח ולטיב האדמה לבין מלאכות שאינן קיומיות, אלא באות להשביח את השדה או את הצומח. הם אסרו את כל המלאכות להשבחת השדה ולחיזוק האילן בשמיטה, ובלשון ההלכה "לאברויי אילנא", כלומר להשבחת האילן, אך הם לא אסרו מלאכות הבאות לקיים את האילן או המונעות מן השדה נזק רב, ובלשון ההלכה מלאכות שהן "לאקומיי אילנא", לקיום האילן.
וכך למדנו ברמב"ם:

והמקשקש בזיתים (=עודר מתחת לעצי הזית), אם להברות את האילן - אסור, ואם לסתום את הפציעים (=סתימת בקיעים בעץ) - מותר.
משקין בית השלחין בשביעית, והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר, וכן שדה האילנות...
ומפני מה התיר כל אלה? שאם לא ישתה, תיעשה הארץ מלחה, וימות כל עץ שבה.
(רמב"ם, שמיטה ויובל א', ו'-ז')

יש להבחין בין מלאכות האסורות מדאורייתא ובין מלאכות האסורות מדרבנן: מלאכות האסורות מדאורייתא, אסורות בשמיטה לכל מטרה. לעומת זאת, במלאכות שנאסרו מדרבנן קיימת הפרדה: מלאכות לקיום האילן והשדה מותרות, ומלאכות שדה ואילן הבאות להשביח אסורות.
מתוך "שנת השבע" לרב קלמן כהנא:

אין דין יובל נוהג אלא כשרוב ישראל על אדמתם. והיות ואין רוב ישראל כעת, בעוונותינו הרבים, בארץ הקודש, אין דין יובל נוהג.
ולדעת רוב הפוסקים הקישה תורה דין שמיטה לדין יובל,
ובזמן שאין יובל נוהג מן התורה, אין שמיטה נוהגת מן התורה.
ותיקנו חז"ל שיהא דין שמיטה נוהג כיום מדרבנן, ולא תיקנו דין יובל.
("שנת השבע" פרק א', סעיף ב')

ביחידה זו הילד לומד את המקור המרכזי מן החומש למצוות השמיטה.
דרך הגשת הפסוקים בחוברת היא רק אחת הדרכים האפשריות. המורה יוכל לבקש להביא חומשים לכיתה וללמד את הפסוקים מן החומש.
בכיתות נמוכות רצוי להכין פלקט או לכתוב את הפסוקים בצבעים שונות על הלוח. לדוגמה מצוות ה"לא תעשה" ומצוות ה"עשה" תהינה כתובות בהדגשה, או שנצבע אותן במהלך הלימוד בשיעור. נוכל גם לשלב בין הדרכים.
בכל מקרה יהיו הפסוקים במרכז הלמידה, ומתוכם נכיר מה אסור בשמיטה וכן את מצוות עשה "ושבתה הארץ שבת לה'."
נוכל לקרוא את הפסוקים במקהלה או בחילופי תפקידים: תלמיד אחד יקרא על שש שנים, ותלמיד שני על השביעית, אחד יקרא "שדך", ושני ימשיך "לא תזרע" וכו'.
בסוף השיעור ידעו ילדי הכיתה, כמו ילדי מודיעין, את חמשת הפסוקים בעל פה.
גם אחרי שנלמד את הפסוקים מתוך החומש, נחזור אל החוברת כלימוד שני.
הילדים ישמחו לקרוא כיצד למדו ילדי מודיעין מה שהם, ילדי הכיתה, כבר יודעים.
עבודה א' מתאימה לכל הכיתות.
בקשר לעבודה ב' ישקול המורה אם המשימה תינתן כעבודה עצמית אישית או בקבוצות. בכיתות ב'-ג' רצוי שהעבודה תיעשה עם המורה: הילדים ימצאו את הפסוקים המספרים על הארץ, הפסוקים ייכתבו על הלוח, ואז נדון בדרך פרונטלית מה מלמדת אותנו כל אמירה, כפי שמוצע בחוברת לתלמיד.
המורה ישקול אם רצוי להקדיש לאיסורי דרבנן יחידה נפרדת.
מאחר שפרק 2 הוא יחידה קלה וקצרה, נוכל לצרף את הקטע "איסורי דרבנן" לתחילת פרק 2 או לסופו.

ביחידה זו אין התלמיד קונה הלכות חדשות, אלא "שבת לארץ" מקבלת משמעות עמוקה וקרובה באמצעות השוואתה ליום השבת. ההשוואה בנויה על הדמיון הלשוני ועל המטרה המשותפת, "שבת לה'."
הדמיון במבנה הפסוקים ובבחירת המלים בשתי המצוות מוכיח כי רצה הבורא שנבחין בדמיון בין השבת לשמיטה, ושנת השמיטה הנדירה תהיה נתרמת מן החוויות של יום השבת החל מדי שבוע.
דברי המכילתא בויקרא מלמדים אותנו את המסר החינוכי של השמיטה, "כדי שתדעו כי הארץ שלי היא".
בעל ספר החינוך במצווה ס"ט מביא רעיון דומה כשהוא דן, בשורשי מצוות השמיטה: "כי יש לארץ אדון עליה." במצוות השבת הדברים מפורשים בפסוקים: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי. על כן בירך ה' את יום השבת ויקדשהו."
הפסוקים של השבת מוכרים לתלמיד, תלמידים שעדיין לא למדו על מעמד הר סיני בחומש, מכירים את הפסוקים על השבת מן הקידוש.
המורה ישקול באיזו דרך ליצור את ההשוואה בין מצוות השבת למצוות השמיטה; אפשר לבקש מהתלמידים (מכיתות ד' ומעלה) להביא לכיתה את שני החומשים, ואפשר לבנות את ההשוואה ליד הלוח, על פי הפסוקים הזכורים לתלמידים מן הקידוש ומהפסוקים של השמיטה שנלמדו בשיעור הקודם.
מורה שהכין פלקט לפסוקים של השמיטה יוכל לערוך פלקט מקביל על השבת לשם השוואה.
תחילה נצבע בצבעים זהים את הפסוקים המקבילים. אחר כך נגלה את השוני: בשמיטה יש רק ארבע מלאכות אסורות, ואילו בשבת אסורה כל מלאכה. השבת חלה בכל מקום, והשמיטה רק בארץ. בשבת ימים, ויום, בשמיטה שנים ושנה.
נוכל להצביע על כך שבשבת נאמר "לקדשו", אך לא כך בשמיטה. לכן אין "קידוש" בשמיטה.
עתה נתרכז בצמד המלים "שבת לה' ": תחילה יעלו התלמידים רעיונות כמו "בשביל ה' ", "כי ה' ציווה", "כדי לכבד את ה' ".
אחר נקרא את דברי המכילתא. בכיתות ב' ו-ג' מומלץ לסיים את השיעור בכך. בכיתות ד' נתמודד עם המובאה מספר החינוך. רצוי להביא את הספר ולהציגו לפני הכיתה. נוכל לסכם את השיעור בדו-שיח בין שתי השבתות, "שבת הארץ" ו"שבת הימים".
כשקוראים את הפסוקים מויקרא כ"ה, מצטיירת תמונה פסטוראלית המתארת את שנת השמיטה בשדות, שנה שהיא "שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך...".
ורש"י מסביר:
אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים,
אלא שלא תנהג בהם כבעל הבית, אלא הכול יהיו שווים בה, אתה ושכירך ותושבך.
בפסוק ה' נזכר הספיח, ורש"י מגדיר: "אפילו לא זרעתה, והיא מצמיחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר (קציר השנה השישית), והוא קרוי ספיח." כלומר, הספיח הוא שיבולים או ירקות שצמחו בשמיטה כנספח על יבול השנה הקודמת.
ומהו "לא תקצור" שנאמר בפסוק? לא "להיות מחזיק בו כבשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל" (רש"י, שם).
למעשה, כבר מימי בית שני גזרו חכמים על הספיחים, ואסרו על אכילתם. ומאז הפסוק "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" חל אך ורק על פירות האילן. וכך למדנו ברמב"ם:

כל שתוציא הארץ בשנה השביעית
בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים (=הגרגרים) שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, שניהם נקראים ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן ואין להם זרע, הכול מותר לאכלו מן התורה, שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה". וזה שנאמר "את ספיח ארצך לא תקצור", לא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, אלא קוצר מעט, חובט ואוכל. ומדברי סופרים (=דרבנן), שיהיו כל הספיחין אסורים באכילה.
ולמה גזרו עליהם? מפני עוברי עברה, שלא ילך ויזרע תבואה, קטניות וזרעוני גינה (=ירקות) בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח, יאכל מהם ויאמר "ספיחין הן". לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.
(שמיטה ויובל פרק ד', הלכות א'-ג')

גזרת חכמים באיסור ספיחים מתמיהה: מדוע אסרו חכמים את מה שהתורה התירה?
דווקא בשנה שהיבול דל ומצומצם, חכמים אוסרים את המעט שצמח מאליו?
יש להניח שתופעת עוברי העברה שזרעו בשמיטה בסתר הייתה קשה ובלתי נשלטת (בנוסח אחר כתוב שנתרבו בעלי עברה), וסיכנה גם את אלו שלא זרעו, כי לא ניתן היה לבדוק אילו תבואות צמחו מאליהן ואילו נזרעו בשמיטה. תבואות שצמחו מאליהן מותרות באכילה כהפקר לכול וגם במסחר מוגבל, והנזרע בשביעית אסור באכילה משום שנזרע באיסור.
ולכן באה הגזרה החמורה שכל הספיחין אסורים.
חשוב לזכור כי איסור ספיחים חל על צמחים חד שנתיים, על תבואות, על קטניות ועל ירקות.
בחוברת לתלמיד הילדים פוגשים את הספיח, ומיד מיתוסף המושג "איסור ספיחים".
אנו מציעים לפתוח את השיעור בקריאה בטקסט ולתת לתלמידים לגלות ולהבין את התופעה של הספיח יחד עם ילדי מודיעין המשחקים בשדות בשמיטה.
יש להניח, כי הילדים הצעירים יקבלו את גזרת החכמים באיסור ספיחים בטבעיות ובתמימות, ולכן המורה הנבון יבחר בגישה של "אל תעירו ואל תעוררו".
לגבי כיתות ד' ומעלה, אנחנו מציעים הפעלה שתיצור הזדהות עם החכמים שאוסרים את הספיחים.
נמחיז בכיתה: שלושה תלמידים יהיו בית הדין, ואנשים שונים יבואו להתלונן. זה יאמר, שראה בלילה אור בשדה שכנו, ומשקרב, ראה את שכנו ואת שכנתו זורעים בסתר בשמיטה. אחר יספר, שבשדה חברו צמחו שיבולים בכמות רבה, והוא אינו יודע אם חברו חשוד על השביעית. האם מותר לו לקחת מן ההפקר? בית הדין יכול לזמן את הנאשמים, ואלו יצהירו בעזות מצח "ספיחין הם!", ואולי אחד הנאשמים יודה ויאמר שהיה לו קשה לראות את שדהו ריק ושומם, ולכן זרע בסתר.
צער ומבוכה בבית הדין. הם עולים לבית הדין הגדול בירושלים (או כותבים איגרת). גם שם שרויים בדאגה: "רבו עוברי העברה הזורעים בשמיטה." לאחר דיון ממושך מחליטים, שאין בררה, וחייבים לאסור על הספיחים, כי מי יזרע בשמיטה כאשר כל הספיחים אסורים? שליחי בית הדין יוצאים לכל היישובים להודיע את החלטת בית הדין.
בחוברת לכיתות הגבוהות ימצא המורה יחידה כתובה לתלמיד הבנויה על אותו רעיון. המורה יוכל להיעזר בה להקראה לפני הכיתה.
נזכיר לילדים את העצים בגינת ביתם ובגנים הציבוריים. עצים אלו צומחים במקומם שנים רבות. אולי הורי הילדים כבר טיפסו עליהם כאשר היו ילדים. כל סתיו עצים רבים משירים את עליהם, ובסוף החורף צומחים עלים חדשים וכן פרחים, ולאחר הפרח בא הפרי, על אותם ענפים או על אותו גזע, במשך שנים רבות, כלומר העץ הוא רב-שנתי.
לעומת זאת, את השיבולים זורעים כל שנה מחדש, ולאחר הקציר לא נשאר מאומה באדמה, וגם הגזר והצנון וצמחי האורז והאפונה צומחים במשך שנה אחת, ובשנה הבאה יש לזרוע אותם מחדש. אלו הם צמחים חד-שנתיים.
איסור ספיחים בא למנוע זריעה בשמיטה ולכן הוא מתייחס אל צמחים חד-שנתיים, שניתן לזרוע אותם ולאכול מהם בתקופת שנה אחת בלבד.
אין לאיסור ספיחים כל קשר לפירות האילן, הנותן את פריו בכל שנה, שנים רבות.
בעבודות ביחידה זו התלמיד מיישם בדרך משעשעת את מה שהוא למד והבין. העבודות מתאימות לכל הכיתות.

הפרק בנוי כולו בצורה סיפורית, והוא בא להעביר את המסרים האלה:
1. בשנה שאדם חופשי לנפשו, והוא משוחרר מעבודת האדמה ראוי שהוא "יעסוק בתורה ובחכמה".
2. פירות שישית נאכלים בשמיטה ללא הגבלה.
3. פירות שביעית אסורים בסחורה (פירוט בפרקים הבאים).
4. התלמידים מתוודעים לברכה המובטחת הכתובה בויקרא פרק כ"ה, פסוקים כ'-כ"א: "וציוויתי את ברכתי בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש שנים."
המסרים מתגלים תוך כדי ההשתלשלות הסיפורית. הילד יתוודע לפן נוסף של שנת השמיטה: בעבר בעיר בירושלים, כאן הבעיה אינה השדות, אלא קנייה ומכירה של תוצרת חקלאית בשמיטה.
גם הפעם צירפנו לשיעור קטע מתוך טעמי המצוות, כפי שהם נוסחו על ידי הרב צ' קאלישר. הקטע מסכם את המסר החינוכי שנלמד בסיפור, על לימוד התורה בשמיטה.
המורה ישקול אם להסתפק במסר מתוך הסיפור (כיתה ב'-ג') או לסכם את הנלמד באמצעות הניסוח המופשט המובא בסוף היחידה, במובאה מדברי הרב קאלישר.

בפרק זה ילמדו התלמידים את הפן הסוציאלי של מצוות השמיטה - ההפקר.
בשמיטה בעל השדה אינו אדון ליבולו: "כולם יחד, עשיר ואביון, יש להם רשות בגנים ובשדות לאכול לשבעה" (הרב קאלישר).
פירות הכרם והמטעים הם לכולם, כפי שנאמר: "והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך."
היחידה מסתיימת בלימוד טעם נוסף לשמיטה, מתוך דברי הרב צ' קאלישר לפסוקי החומש.
שוב אנו חוזרים למודיעין, והפעם בעת הבשלת הפירות בכרמים ובמטעים. משפחת שלום מייצגת את קיום ההפקר בשמיטה, כל אחד מההבט שלו:
הבנים מנצלים את הימים השקטים ללימוד תורה, האב והבן הבוגר מיישמים את "ונטשת" במטע ובכרם, הבן הצעיר מעורר את השאלות ואת התמיהות המוליכות אל הפסוקים ואל ההסברים, האם, נעמה, מוסיפה את האמפטיה: היא חשה על בשרה את המהפך החברתי שנוצר בשמיטה, כאשר היא רשאית ללקט רק כמות מוגבלת מאוד, יחד עם ציבור מלקטים מכל שכבות העם.
הערה: כדי לשמור על אחדות הסיפור, המתייחס לימי בית שני, טוביה אינו יכול ללמד את חגי את דברי הרמב"ם, ולכן היה צורך להשחיל מלות קישור לתלמידי הכיתה ("חגי הקשיב לדברי טוביה והבין. אנחנו, ילדי הכיתה, נוכל ללמוד את ההלכה מתוך הרמב"ם"). רצוי שהמורה ישמור על הפרדה זו.
העבודה הראשונה בודקת את הידע שנרכש בלימוד היחידה: מהו הפקר, למי מותר לקחת מן ההפקר, ומהי הכמות המותרת לכל אחד. יש להניח שתלמידים מכל גיל יתמודדו יפה עם העבודה בכיתה או כשיעורי בית.
בעבודה השנייה הילד נדרש להזדהות עם שומרי השמיטה שנטשו את הבעלות על פירותיהם. במצוות שונות אנחנו מורגלים לתת ולתרום משלנו, אך במצווה זו ניטלת מאתנו הרגשת החירות, העליונות והסיפוק של הנתינה. הכול רשאים לקחת ממה שגדל ברשותנו, ואף אנו מוגבלים ליטול רק מעט, כמו כולם. איך הנוטש מרגיש במצב זה: כמצווה ועושה? כשמח במצווה? כגיבור הכובש את יצרו? כמי שמבין את המסר "כל הארץ של הקב"ה"? ואולי יאמרו: מגיע לעניים! "ואכלו אביוני עמך". התלמידים יעלו השערות, ויבטאו את הרגשתם באמצעות נעמה, אשת שלום, האוספת פירות הפקר במטע שלה.
חכמים תיקנו תקנות, כלומר הורו הוראות חדשות לטובת הציבור או לחיזוק קיום המצוות. תקנת אוצר בית דין מקרינה על שני התחומים: היא באה לדרוש את טובת החלשים שסבלו בשמיטה, והיא מחזקת את קיום מצוות השמיטה.
"והייתה שבת הארץ לכם לאכלה", "ואכלו אביוני עמך" - זהו אידיאל נעלה שמצוות השמיטה אמורה להוליך אליו, כאשר כל אדם רשאי ליטול את צרכיו ואת צורכי ביתו ישירות מן השדות המופקרים. למעשה גם בתקופת הזוהר בימי בית שני לא הייתה חלוקה צודקת של היבול, ודווקא החלשים קופחו, לכן התערב בית הדין ותיקן תקנה בחלוקת הפירות. וכך מסופר בתוספתא, שביעית פרק ח':

בראשונה היו שליחי בית דין מחזרים על פתחי עיירות.
כל מי שמביא פירות לתוך ידו, היו נוטלים אותם ממנו,
ונותנים לו מזון שלוש סעודות, והשאר מכניסים לאוצר שבעיר (אוצר: מחסן).

אך התערבות זו עדיין מותירה את היזמה בידי האדם הבודד. יש מי שבא ומוסר, ויש אחרים, הנוטלים הרבה, ואינם מוסרים. ולכן באה התקנה החשובה של "אוצר בית דין".
הקטע המובא בחוברת לתלמיד מן התוספתא מתאר בצורה מרשימה את הארגון של איסוף הפירות וחלוקתם הצודקת, "כל אחד ואחד לפי ביתו".
התקנה משנה את צורת לקיטת הפירות, שהייתה אישית וישירה על פי הכתוב בפסוקים, אך היא מאפשרת את המטרה "ואכלו אביוני עמך".
חשוב מאוד ללמד פרק זה בעיון, משום שתקנת אוצר בית דין היא הבסיס לקציר ולאיסוף של הפירות בשמיטה גם כיום.
היחידה הלימודית מדגישה את הצורך בתקנת החכמים. יהושע הזקן מבטא בצורה דרמטית את המצוקה בשנת השמיטה שסיסמתה היא "ואכלו עניי עמך". תקנת החכמים מתקנת את העיוות ופותרת את הבעיה.
המורה ישקול אם לפתוח את השיעור בקריאה בחוברת ולברר את המושגים כהשלמה לקריאה (בכיתות ב'-ג') או לפתוח את השיעור בדיון בבעיה (בכיתות ד' ומעלה).
החלשים סובלים. גברתנים חוטפים בשפע, והזקנים והחולים זוכים לפירות מעטים ועלובים. מי יעזור להם? בעל השדה? הוא הפקיר את יבולו כדין! מה הפתרון? התלמידים יציעו הצעות, ואחר כך נקרא את הפתרון בתוך החוברת.
היחידה מתאימה מאוד להמחזה, ובייחוד המובאה מתוך התוספתא, המתארת את פעולות הקטיף ועיבוד הפירות סמוך לאוצר בית הדין. היא מתארת את המקום בימות השבוע, פרט ליום שישי, ואת יום השישי בתפאורה משתנה, כאשר כל אנשי העיר מופיעים באוצר בית הדין, וכל אחד נשאל למספר הנפשות בביתו וזוכה בפירות, ביין ובשמן.
למעשה שילמו האנשים מחיר מסוים עבור המזון, כדי לכסות בתשלום הזה את שכר הפועלים ששכרו שליחי בית הדין (פרט זה אינו מוזכר בחוברת לתלמיד. המורה יוסיף אותו, אם תישאלנה שאלות בהקשר זה)
העבודות לתלמיד מנחות את התלמיד להביע בעל פה ובכתב את הרווחה שמביאה תקנת אוצר בית הדין לציבור שומרי השמיטה.

בפרק זה התלמיד מתמודד עם המושג של קדושת שביעית. הפירות שגדלו בשביעית זוכים ליחס מיוחד בדרך איסופם וכן בשימוש שמותר לעשות בהם.

פרי השביעית המותר באכילה (והוא פרי האילן ופרי האדמה שאין בו משום איסור ספיחים) יש בו קדושת שביעית, וארבע מצוות נצטווינו בפירות הקדושים קדושת שביעית:
א. להפקיר איש כרמו ופרדסו ושדהו. זאת אומרת, שלא ינהג בהם שום אדנות ובעלות, אך יהיה פתוח לכל ישראל לזכות בפירות, כאדם הזוכה מן ההפקר.
ב. הפירות שנלקטו מן הכרמים ומהפרדסים ומהשדות המופקרים אסורים בסחורה, אולם מותר למכור מעט מפירותיו, כשיעור שלוקח לבית. אין מוכרים במידה ולא במשקל ולא במניין, אלא מוכרם באומד.
ג. הפירות אינו משתמש בהם רק בדרך תשמישם, ואסור להפסידם: דבר המיוחד למאכל אדם אין עושים ממנו מלוגמא (תרופה או רטייה) או לכביסה. מאכל אדם לאדם, מאכל בהמה לבהמה. מאכל אדם שרגילים לבשלו, מותר לבשלו. פירות העומדים לסחיטה (ענבים, זיתים, לימונים, תפוזים), מותר לסחטם בשביעית. קליפות וגרעינים, אם אינם עומדים לבהמה, מותר להשליכם. ירק של שביעית שנפסל מאכילת אדם, מותר להשתמש בו כמאכל בהמה.
ד. יש בהם דין ביעור (לא מוזכר בחוברת לתלמיד)
זמן היתר אכילתם ושימושם של כל פירות שביעית הוא רק כשיש מאותו המין בשדה, בכרם או בפרדס. אך כשכלה אותו מין מן השדה, מן הכרם או מן הפרדס, חייב לבער אותם מן הבית, והדבר תלוי ברוב השדות והכרמים. ואופן הביעור הוא שיוציא הפירות האלו מביתו, ויניחם על הארץ, ויפקירם בפני שלושה בני אדם. לאחר שקיים מצוות ביעור, יכול הוא לחזור ולזכות בפירות שביער.

מצוות ביעור נלמדת מן הפסוק בויקרא פרק כ"ה, פסוק ז':

"ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול." ואומר רש"י: "מקיש בהמה לחיה: כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך מן הבית. כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית."

מדרבנן נאסר להוציא פירות שביעית לחו"ל.
בחוברת "דפי הלכה להתיישבות החקלאית" מביא הרב א' שלנגר דרשות רבות בנושא קדושת שביעית, וכולן נדרשות ממלים ספורות מהפסוקים.
הרב שלנגר מעיר: לגבי השימוש בפירות שביעית נמצאים לימודים שונים, ולא תמיד משמש פסוק אחד לדרשה אחת בלבד. בחלקם משמשת אותה דרשה בנוסח שונה לשיטות שונות:
1. "תאכלו את תבואתה" - שאין לאכול פרי לפני שהבשיל
2. "לאכלה" - ולא להפסד
3. "לאכלה" - ולא לסחורה
4. "לאכלה" - ולא למשרה ולא לכביסה
5. "לאכלה" - ולא למלוגמא (רפואה)
6. "לכם לאכלה"- השווה בכל אדם (=בדרך המקובלת על רוב בני האדם)
7. "ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה" - הראוי לאדם - לאדם; הראוי לבהמה - לבהמה
8. "לכם לאכלה" - כדרך אכילתם, שלא ישנה: דרכו לבשל - מבושל, דרכו חי - חי
9. "לכם" - לכל צורכיכם, אף להדלקת הנר.
בחוברת לתלמיד התמקדנו ב-4 קטגוריות של קדושת שביעית: הפקר, איסור סחורה, איסור הפסד ואיסור הוצאה לחו"ל.
כדי לרכז את הלכות קדושת שביעית בחרנו בצורה גיאומטרית, המתחלקת ל-4 חלקים. המורה יבחר בדגם זה או בכל צורה אחרת.
חשוב מאוד שהסיכום יתפתח בכיתה בשלבים, ורק לאחר שנסכם את הדברים יחדיו, יוכל כל תלמיד לצייר את הסיכום במחברת.
רצוי מאוד לעשות אתנחתה בשלב זה ולסכם את השמיטה בשדות מודיעין.
בחוברת לתלמיד מוצעת חזרה בדרך של המחזות, ומובן שנוכל לבחור דרכים אחרות, כמו מרכז למידה בנושא "ביקור במודיעין בשמיטה". ילדי הכיתה יהיו המדריכים, והם יכולים להופיע כדמויות מתוך מודיעין העתיקה. כן נוכל לעצב בציור או באמצעות גרוטאות את הנושאים השונים שלמדנו.

בפרק זה אנו עוברים לשמיטה בזמן הזה.
התכנים הנלמדים: שמיטה היא מצווה התלויה בארץ ובירור המושג מצוות התלויות בארץ.
פועל יוצא מכך הוא, שאין מקיימים את השמיטה בגולה.
בארץ ישראל חיו בכל התקופות יהודים, אך מספרם היה מועט, ומיעוט של מיעוט היו בעלי אדמות. מתוך ספרות השאלות והתשובות מתברר, כי אלו הבודדים שמרו שמיטה כהלכתה, ובמקרים מיוחדים נשאלו שאלות ונמצאו פתרונות הלכתיים מקומיים.
במאה הקודמת, כאשר הגיעו לארץ העליות הגדולות ששמו להם למטרה ליישב את אדמת ארץ ישראל, נעשתה מצוות השמיטה לבעיה בוערת.
שאלות נשאלו במושבות של הברון, ביישובים של "חובבי ציון" ובפתח תקווה. רוב השואלים מציגים את השבתת האדמות לשנה כמכת מוות לבניין הארץ.
בחוברת לתלמיד מסתיים פרק 8 בהצגת הבעיה של שמירת השמיטה ביישובים הנאבקים על קיומם.
בעבודה לתלמיד התלמיד מגלה, כי דעת השואלים אינה חד-משמעית; יש שנאחזים בקשיי הקליטה כדי לפתור את היישוב מן המצווה, ואחרים מוכנים לעמוד בקשיים, ובלבד שיזכו לחזור ולקיים את המצווה המיוחדת לארץ ישראל, ששנים רבות ייחלו לקיימה.
פרטים נוספים ותמונה כוללת יוכל המורה למצוא בספרו של הרב ק' כהנא, "שנת השבע", במאמר "שמיטה במהלך הזמנים", וכן במאמרו של הרב מ"צ נריה, "לתולדות קיום מצוות השמיטה". שני המאמרים מובאים בספר "דבר השמיטה" בהוצאת אגף החינוך הדתי, משרד החינוך והתרבות.
בכיתות שלומדות או למדו את ספר יהושע רצוי מאוד להביא לפני הכיתה את המובאה המספרת ממתי החלו לשמור שמיטה:

נמצאת אתה אומר:
כיוון שעברו ישראל את הירדן - נתחייבו בחלה, בערלה ובחדש.
הגיע שישה עשר בניסן - נתחייבו בעומר.
שהו חמישים יום - נתחייבו בשתי הלחם.
לי"ד שנים נתחייבו במעשרות, והתחילו מונים לשמיטה.
לעשרים ואחת עשו שמיטה
לשישים וארבע עשו יובל.
(ספרא לפרשת "בהר" רנ"ב, ב')

בפרק זה בחרנו לתאר את הרב קוק כרב המושבות וכרב ראשי לארץ ישראל לפני כ-90 שנה. דמותו של הרב תקרין לילד מסרים רבים:
1. אהבה ללא מצרים לכלל ישראל והערצה כלפי המיישבים את אדמת ארץ ישראל
2. אהבת ארץ ישראל
3. מסירות לתורה ולמצוות, ובפרט למצוות התלויות בארץ
4. מאמץ בלתי נדלה למצוא פתרונות הלכתיים לבעיות השעה
5. פתרון הבעיות בדרך המקובלת מאז ומעולם,
לימוד התקדימים מתוך כל ספרי ההלכה והתייעצות אישית עם גדולי הדור בהלכה (הפסק ההלכתי אינו מקובל תמיד על כל חכמי הדור).
אף שהרב קוק נאבק אישית על "היתר המכירה", הוא שמח בכל יהודי שאיננו מסתמך על ההיתר ומקיים את השמיטה כהלכתה.
הילד ייטיב להתרשם מדמותו של הרב קוק כאשר נעשיר אותו בסיפורי הילדות היפים על הרב. המורה יוכל לקרוא על הרב קוק בצעירותו ב"שרי המאה" לרב מימון ובספר "יחידי סגולה" לרב איסר פרנקל, וכן מצויות חוברות מיוחדות לילדים בהוצאת "בית הרב".
בכיתות ב'-ג' יפה יעשה המורה אם יפתח את השיעור בקריאת הסיפור של ר' אליצור, "מעשה בקטן אברהם יצחק שיצא ללכת לארץ מרחק". יש להניח שהילדים ישאלו, אם עלה ר' אברהם יצחק קוק לארץ בבגרותו, וכך ייווצר מעבר טבעי לפרק 9 בחוברת.
1. השמיטה בזמן הזה היא מדרבנן (לא מדאורייתא), וזאת משני טעמים:
א. משגלו ישראל מארצם, בטלה קדושת הארץ לגבי המצוות התלויות בה.
ב. השמיטה תלויה ביובל; כאשר בטל היובל, בטלו השמיטות מן התורה.
2. דין שביעית בזמן הזה הוא, כאמור, מדרבנן, והוא חל רק על קרקע של ישראל. אבל נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל, נפקעה הקרקע מקדושת שביעית.
היתר המכירה איננו חדש לדורנו. כבר לפני 400 שנה נשאל ר' משה גלנטי, רב ודיין בצפת, בעניין זה, והוא התיר להפקיע מקדושת שביעית על ידי מכירה לגוי שדות שנשכרו. ומסתמך על פסק הלכה זה ר' מרדכי רובין, כמאה וחמישים שנה לאחר מכן, בקשר לכרם שנמצא בבעלותו של יהודי, והוא כותב: "הרי אפשר להתיר את העבודה בכרם (על ידי גוי) על ידי אותו תיקון, והוא למכור את הכרם לגוי במכירה גמורה, ואחרי שנת השמיטה יחזור ויקננו ממנו, כדרך שפוסק המבי"ט בשכירות." הרב מציע למכור את הכרם בשנה שלפני השמיטה, כדי ששנת השמיטה תהיה מובלעת בשנות המכירה.
על היתר המכירה לגוי נתעורר ספק אחר, שהרי אסור למכור קרקע בארץ ישראל לנכרי, משום שנאמר בספר דברים "לא תחנם", שמשמעותו: לא תיתן להם חניה בקרקע (עבודה זרה כ', ע"א) לכן יש לערוך את המכירה לפסק זמן קצוב, לגוי ישמעאלי, שאינו נחשב עובד אלילים, הזמן הקצוב הוא כשתי שנים, כדי ששנת השמיטה תהיה חלק ממכירה ארוכה יותר.
עם ראשית ההתיישבות החדשה בארץ עלתה שאלת השמיטה ביתר עצמה.
בשנת תרמ"ז (לפני כמאה שנה) הייתה השמיטה סלע המחלוקת בפתח תקווה, בגדרה, בעקרון ובמושבות הברון. חכמי הדור בארץ ובגולה הפכו והפכו בנושא. לקראת השמיטה בתשמ"ט יצא דווקא מן הגולה הנוסח של היתר המכירה, שהיו חתומים עליו ר' ישראל יהושע טרוק מקוטנא, הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, ר' שמואל ז' מוורשא, ובסופו של דבר נתן את הסכמתו להיתר גם ר' אלחנן מקובנא, שנקרא "רבן של בני הגולה". והנה קטעים מנוסח ההיתר:

ליהודים המתפרנסים מעבודת האדמה... ואם נאסור עליהם... תיישם הארץ... וכמה מאות אנשים ימותו ברעב, חלילה.
על כן, להצלת נפשות והצלת יישוב הארץ... מצאנו היתר על שנה זו, שנת תרמ"ט, למכור בקיץ הבע"ל את השדות... לנכריים, על מנת שנחזיר להם (את כסף המכירה) מתחייבים המה להחזיר לנו השדות והכרמים וכל השייך... ואלה שהם בעלי יכולת, שביכולתם לשכור פועלים נכריים, לא יעשו בעצמם עבודה אסורה בשביעית. אבל העניים אשר אין ביכולתם... יעשו מלאכה בעצמם...

כל הנ"ל נעשה רק על שנת תשמ"ט, אבל לא על השמיטות הבאות לאחר כן.
באותו זמן הורו רבני ירושלים האשכנזיים, ר' ישראל סלנט והגאון ר' י"ל דיסקין, לאסור כל עבודה בשביעית (ללא כל התייחסות להיתר המכירה). רוב היישובים החקלאיים שהיו אז בארץ - פתח תקווה, עקרון, גדרה ומושבות הברון - קיבלו עליהם לשבות בשמיטה כדעת רבני ירושלים, והחקלאים מעידים על עצמם: "אכלנו אסמנו ובהמתנו, וגם כחש בשרנו." בשנת תרנ"ו הצטרפו להיתר המכירה גם חלק מרבני ירושלים.
בשנת תר"ע עמד הרב קוק בראש המחנה כרב יפו והמושבות, והוא כתב לר' יעקב דוד, רבה של צפת, שהתנגד להיתר המכירה:

על עצם ההיתר אין לדעתי לפקפק כלל, אבל בכל זאת אין זה מונע ופוטר אותנו מלבקש כל העצות אשר יזמין ה' לנו, שיוכלו אחינו בני ישראל היושבים בארץ הקודש לקיים את המצווה כהלכתה, בלי שום הפקעה ודרישת היתר. וכל חלק קטן שבקטנים מארץ הקודש שביד ישראל, שיתקיים בו מצוות שביעית כדינה, אנו צריכים לשמוח עליו כמוצא שלל רב ("משפט כהן", עמ' קכ"ו)

מאז ועד היום הזה יש איכרים ויישובים שאינם מסתמכים על היתר המכירה, והם נוהגים בה בכל מצוותה האמורה בתורה (נרחיב על כך בהמשך).
שאלת קיום השמיטה לא פסקה מלהעסיק את אנשי התורה השואפים לקיומן של המצוות התלויות בארץ.
הפרק על היתר המכירה מובא בחוברת לתלמיד בצורה סיפורית. חשוב שהמורה יצביע על הדגשים מסוימים, בהתאם לגיל התלמידים:
1. היתר המכירה מסתמך על הנתון שהשמיטה כיום מדרבנן.
2. שמיטה מדרבנן חלה רק על אדמת ארץ ישראל שברשות יהודי.
3. מותר למכור אדמת ארץ ישראל לזמן מוגבל. לקראת השמיטה נמכרות אדמות יהודיות לתקופה של שנתיים, כדי ששנת השמיטה תהיה בלועה בזמן הזה.
4. גם כאשר האדמה מכורה, חכמים מנסים למנוע שיהודים יעבדו במלאכות האסורות מן התורה - זריעה, קצירה, זמירה, בצירה וחרישה - רק בתנאים של עוני התירו ליהודים לעבוד בעבודות אלו באדמתם המכורה.
5. היתר המכירה הוא לעולם תקנת שעה. יש לחדשו בעת הצורך לקראת כל שמיטה.
6. בכל שמיטה מצוינים לשבח יהודים שאינם מסתמכים על היתר המכירה ומוכנים לעמוד בקשיים הכלכליים כדי לקיים את המצווה "ושבתה הארץ שבת לה' ".

אנו סוקרים את קיום השמיטה בדורנו.
נציג לפני התלמידים שיטות שונות של שומרי שביעית, בלי לבקר או להעדיף שיטה אחת על חברתה. המשותף לכולם הוא הכוונה להישמר מאיסורי שמיטה ככל האפשר, בדרך שהורו להם מורי ההלכה.
שונה תהיה הגישה כאשר הנושא יילמד ביישוב חקלאי. כאשר המקום עצמו מזמן את הסיטואציה הלימודית, חשוב שהילדים יזדהו עם יישובם. רצוי מאוד שרב היישוב יגיע לכיתות ויסביר כיצד שומרים בו שמיטה. הילדים יראיינו מרכזי ענפים, וידווחו על כך בכיתה. רצוי לתעד את הנלמד בעיתון קיר בנושא "היישוב שלנו בשמיטה". על שאר השיטות של שמירת שמיטה ילמדו הילדים בצורה שטחית.
לקראת השמיטה בתשמ"ז הייתה התעוררות רבה בקיבוץ הדתי וביישובים חקלאיים שעד אז הסתמכו באופן בלעדי על היתר השמיטה.

בתחום הטכנולוגי פיתח מכון צמ"ת (=צוותי מדע ותורה) את "השמיטון". כבר בהיתרי המכירה הראשונים יש הסתייגות נמרצת מכך שהיהודים יעשו מלאכות שאסורות בשמיטה מדאורייתא, כמו חרישה, זריעה וזמירה. הפתרון שהוצע על ידי הרבנים היה שמלאכות אלו תיעשינה על ידי לא-יהודים. אך העסקת לא-יהודים בעבודות חיוניות במשק הייתה מאז ומעולם בעיה אידיאולוגית וביטחונית. השמיטון אמור לענות על בעיה זו. השמיטון הוא מתקן השהיה היוצר התערבות ומרווח זמן בין פעולת האדם לבין פעולת המכשיר החקלאי. באמצעות השמיטון הטרקטור אינו מופעל ישירות על ידי האדם אלא בדרך עקיפה. המונח ההלכתי לפתרון זה הוא "גרמא".
כאשר הטרקטוריסט היהודי יוצא לחרוש או לזרוע בשמיטה בשדות שנמכרו, הוא מניע את הטרקטור שבו מותקן השמיטון. הטרקטור אינו פועל, אלא מתערב כאן גורם נוסף, גורם אלקטרוני הגורם להפעלת המכשיר לאחר שהייה מסוימת והמאפשר את החרישה ואת הזריעה. מתקן על אותו עיקרון מתחבר גם למזמרה ומקל על בעיית האיסור "לא תזמור".

בתחום הארגוני לצורך הקצירה והבצירה נוצרו ברוב היישובים בתי דין לשמיטה, שייסדו אוצר בית דין, ומינו את הקוצרים ואת הבוצרים לשליחי בית הדין. להלן קטע מתוך ביטאון הקיבוץ הדתי, "עמודים" המתאר את ההתארגנות הזאת:
כל הפירות יעברו לרשות אוצר בית דין, אשר יהיה מורכב מנציגי הקיבוץ הדתי. יו"ר בית הדין יהיה אדם הבקי בדיני שביעית, יסודותיה ועקרונותיה ויסודות המשפט הישראלי. בית הדין ישקוד בפירות אלו על קיום "ואכלו אביוני עמך" - פשוטו כמשמעו - על ידי זיכוי חלק היבול לטובת נצרכים.
ביישובים אלו התארגנו הרבנים לקראת השמיטה בתשמ"ז לא למכור את אדמות הכרמים והמטעים (השדות וגינות הירק נמכרו). במטעים ובכרמים נשמרו הלכות שמיטה כהלכתה. הפירות שנאספו על ידי שליחי בית הדין נמכרו במחיר ההוצאות בירושלים, בבני ברק וברחובות, לאנשים ששמחו לשמור קדושת שביעית בפירות.
היתר המכירה היה שנוי במחלוקת מאז ומתמיד. בכל שמיטה היו יישובים וחקלאים בודדים שנמנעו מהמכירה והשביתו את שדותיהם. ערב השמיטה בתרצ"ח יצא ספרו של "החזון איש" על הלכות שביעית. "החזון איש" התנגד נמרצות להיתר המכירה. יישובים שונים בארץ, כמו "חפץ חיים", "יסודות", "קוממיות" ו"שעלבים", קיבלו על עצמם לשמור שמיטה על פי הוראותיו של "החזון איש". ביישובים אלו שובתים בשמיטה מכל מלאכה האסורה מדאורייתא ומדרבנן.
החקלאים מקדימים את החריש ואת הזריעה, וכן את הזמירה בכרם, לפני ראש השנה של השמיטה. הפירות נקצרים, נבצרים ונאספים באמצעות אוצר בית דין, ונמכרים במחיר הקרן לציבור שומרי השביעית. באמצעות מומחים לחקלאות ניסו לצמצם את ההפסד הכלכלי. לדוגמה, הכותנה וירקות כמו עגבניות, שהם חד-שנתיים, ונזרעים מדי שנה בסביבות פסח, ניסו להפוך אותם לדו-שנתיים. בשנה השישית, לאחר קטיף היבול, לא עקרו את הצמחים, אלא ניסו לשמרם באופן שיגדלו יבול לשנת השמיטה ללא זריעה. כן נבנו חממות שנחשבות כבית על פי עקרונות הלכתיים, ובהן הצמיחו פרחים וירקות.
על הטיעונים ועל העקרונות של המחייבים את היתר המכירה ושל המתנגדים לו יוכל המורה לקרוא בחוברת "שנת שבתון יהיה לארץ" לרב י' איזנברג, הוצאת משרד החינוך והתרבות, אגף החינוך הדתי, עמודים 34-39.
הפרק פותח בחזרה קצרה על איסורי שמיטה, ולאחר החזרה יש שלוש יחידות דמויות כתבות עיתונאיות המתארות יישובים שונים הנערכים לקראת השמיטה. המסר הוא: הכול נערכים בכל הלב לקראת השמיטה, בלימוד ובמעשה.
בכיתה ב' רצוי לשקול אם לוותר על אופציה אחת וללמד רק שתי שיטות של שומרי שמיטה. בסוף היחידה אנחנו מציעים הפעלה באמצעות המחזה. ההמחזה יוצרת מוטיבציה ומעורבות. חשוב ביותר בפרק זה ליצור אצל ילדי העיר הזדהות עם החקלאים המוסרים את נפשם על מצוות השמיטה.
המורה ישקול, באיזה שלב לערוך את ההמחזות. בכיתות ד'-ה' נוכל לארגן קבוצות כהכנה לשיעור ולהטיל עליהן ללמד ולהמחיז את הכתוב בחוברת ואולי להוסיף פרטים. אפשרות אחרת היא לקרוא יחדיו את הכתבות ולאחר ההתרשמות יתארגנו התלמידים להמחזות על פי בחירתם.

הפרק על דוכן הפירות הוא דידקטי, והוא בא ללמד בצורה מוחשית ומשעשעת את דיני קדושת שביעית בפירות שגדלו בשמיטה.
מחלוקת עתיקה היא אם פירות של גוי או פירות של יהודי שגדלו על קרקע מכורה, קדושים בקדושת שביעית. את תלמידנו הצעירים לא נערב במחלוקת זו.
בדוכן שלנו נמכרים פירות ארץ ישראל שהבשילו בשמיטה על אדמה של יהודים ששומרים שמיטה כהלכתה, שלא זמרו ולא זיבלו ולא הרבו בהשקיה, ושליחי בית הדין אספו את הפירות.
מצוות הפקר מיושמת במטע ובכרם, ולכן לא הזכרנו אותה כאן, בדוכן הפירות. לכיתה ד' רצוי להשלים, כי "אוצר בית דין" הוא האחראי שהפירות יחולקו בשווה לכל הציבור.
ציור המאזניים המחוקים רומז לילד, כי אין שקילה ומדידה וספירה מדויקת בדוכן הפירות של שביעית, כפי שמובא במשנה: "אין מוכרין פירות שביעית לא במידה ולא במשקל ולא במניין" (מסכת שביעית פרק ח', משנה ג'). מותר למכור את הפירות באומד, כדי שיימכרו בזול, וכדי שיהא היכר לדבר שצריך לנהוג בהם קדושת שביעית. כך מסביר הרא"ש את המשנה (מובא בפירושו של קהתי).
בעל החיים המחוק ירמוז לתלמידים את ההלכה "פירות המיוחדים למאכל אדם אין מאכילים אותם לבהמה, לחיה ולעופות" (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל ה', הלכה ה').

- לא ישנה פירות מברייתן...
דבר שדרכו להיאכל חי - לא יאכלנו מבושל (כמו אבוקדו מבושל)
ודבר שדרכו להיאכל מבושל -אין אוכלים אותו חי (כמו חבושים לא מבושלים)
- כלל גדול אמרו בפירות שביעית, כל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חיטים, תאנים, ענבים וכיוצא בזה, אין עושים ממנו מלוגמא או רטייה וכיוצא בו, אפילו לאדם; שנאמר: "לכם לאכלה"; כל שהוא מיוחד לכם, יהיה לאכלה ולא לרפואה.
(רמב"ם, שמיטה ויובל ה', ג' יא)

תיק הנסיעות אמור להזכיר לתלמידים את הנאמר במשנה:

אין מוציאין שמן השרפה ופירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ.
(מסכת שביעית פרק ו', משנה ה')

שמן השרפה המוזכר במשנה הוא שמן תרומה שנטמא. הוא אסור באכילה, ומותר להדלקת נרות או להסקה אך ורק בארץ ישראל.

הפרק על גינות הנוי חייב להיות מרכזי, משתי סיבות:
1. יש להניח כי רוב תלמידנו אינם חשים את השמיטה למעשה, לא כחקלאים ולא כצרכנים של פירות וירקות. גינת בית הספר או הגינה שליד ביתם היא מוחשית וקרובה.
2. גינות הנוי אינן נמכרות, וכולנו מצווים לשמור בהן את איסורי השמיטה.

איננו יכולים להבטיח, שבכל הגנים הפרטיים והציבוריים אכן השמיטה נשמרת, אך גינת בית הספר, ואפילו כשמדובר בערוגות בודדות, חייבת להפגין "ושבתה הארץ שבת לה' ". כבר בחודש אלול נעורר תכונה בקרב התלמידים: השמיטה בפתח. מה נקדים? מה נכין? האם מותר עדיין לשתול, לזרוע, לזבל, לזימור או לכסח את הדשא?
בחוברת לתלמיד מובאת הצעה לפעילות בציור ובהמחזה, אך אין כמו התנסות של ממש. הפעילויות בחוברת אמורות להיות קו מנחה, וצוות בית הספר ינקוט דרכים נוספות או אחרות בגינת בית הספר בגינה שליד בית הכנסת או ליד המתנ"ס. כל שאלה בהלכה שתתעורר בגינה תזכה לדיון נרחב בכיתה, בשיתוף עם רב בית הספר או עם רב השכונה, כדי להפוך את לימוד ההלכות לצורך אמיתי.
בדרך כלל הרבנות הראשית מוציאה לקראת כל שמיטה הוראות בכתב לגינות הנוי. חשוב שהוראות אלו תהיינה תלויות במקום מרכזי בבית הספר. רצוי לצלמן בהגדלה ולהוסיף הדגשות בצבעים שונים. נוכל להיעזר בפלקטים מאוירים, צבעוניים, על המלאכות האסורות מדאורייתא ומדרבנן בשמיטה (יצאו לאור על ידי א' לבקוביץ, בני ברק).

להלן סעיפים מרכזיים מתוך הוראות הרבנות הראשית לשמיטה בתשמ"ז המנחות בקשר לגינות הנוי
יש להקדים ולבצע בשישית את כל המלאכות שניתן לבצע מראש:

א. גיזום עצים
יש להקפיד לבצע גיזום בעצים ובשיחים בשישית באופן מדויק, כדי לאפשר דילוג בשביעית.
ב. דישון וריסוס
יש לבצע פעולות אלו לפני ראש השנה כדי למנוע טיפולים אלו בשמיטה.
ג. נטיעת עצי פרי ושיחי פרי רב-שנתיים
מותר לנטוע או לשתול אותם עד ט"ו באב לפני ראש השנה של השמיטה.
עצי סרק אפשר לשתול או לנטוע עד ט"ו באלול לפני השמיטה.
ד. תמיכה וקשירה בעצים צעירים
יש לבצע לפני השמיטה.
כל המלאכות שהותרו בעשייה, לא הותרו אלא במקרה של נזק ניכר לשנים הבאות:
א. עידור ותיחוח: מותר לעדור סביב צמחים כדי למנוע נזק, אך אסור לבצע פעולות אלו בגינה כולה.
ב. גיזום עצים אסור בדרך כלל כשמדובר בגדר חיה הנועדה לנוי מותר לגזום לצורך היופי, אך לא לזירוז הצמיחה.
מותר לחתוך ענפים לצורך סכך הסכה, אך יש להימנע מלחתוך לצורך העץ. ענפים שהם מכשול וסכנה לעוברי דרכים, מותר לגזמם.
ג. השקיה: מותר להשקות לצורך הקיומי של הצומח, אך לא מעבר לזה, כלומר יש לצמצם בשכיחות ובכמות.
ד. ריסוס: רק ההכרחי מותר.
ה. דשאים: בדרך כלל יש למעט בהשקיה. בדשאים רגישים במיוחד מותר להשקות כרגיל.
כיסוח הדשא: במדשאות גדולות, שמניעת כיסוחן תגרום נזק רב, מותר לכסח כרגיל. בדשא צעיר, שכל כיסוח גורם להתפשטות, יש לאסור כל כיסוח.
ורדים: מותר לקטוף ורדים, אם הם בעלי ריח נעים. יש לשמור על קדושת שביעית בפרחים.
בהלכה מבחינים בין עציץ שיש לו נקב בתחתיתו, הנקרא "עציץ נקוב", לבין עציץ שאיננו נקוב, כלומר שאין בתחתיתו נקב או שהנקב קטן מס"מ אחד.
עציץ נקוב הוא כמחובר לקרקע, וכל דיני השמיטה חלים עליו.
כאשר מניחים תחתית מתחת לעציץ הנקוב ומפרידים בינו לבין הרצפה או האדמה, העציץ נחשב כאילו הוא ללא ניקוב.
עציץ שאינו נקוב, הנמצא בתוך חדר, תחת גג או במרפסת מקורה, ואין נוף העציץ נוטה החוצה, אין חלים עליו דיני שמיטה (לפי רוב הפוסקים). לא נוכל להעביר עציץ שאינו נקוב מן הבית למקום לא מקורה בשמיטה.
כאשר מדובר בהעברת דירה או העברת עציץ מבית לבית, יש להקפיד שהעציץ יהיה מכוסה מלמעלה ומלמטה בזמן ההעברה. בכל מקרה יש לקבל הוראות מדויקות ממורה הלכה.
לאור הפסיקה כי בעציץ שאינו נקוב והנמצא במקום מקורה מותר להצמיח בשמיטה, פיתחו אנשי "המכון לחקר החקלאות על פי התורה" את המתקנים לגידולי מים. במתקנים נעשו ניסיונות לגדל עגבניות, מלפפונים ופרחים בתוך מכלים (לא מנוקבים) ממולאים בחצץ, בנסורת או בחול, והמכלים נתונים בתוך סככות.
הפרחים והירקות עלו יפה, וסיפקו פרחים וירקות כשרים לשמיטה. הקושי היה בצד הכלכלי: המתקנים המיוחדים דרשו הוצאות כספיות רבות, ששימשו לשנה אחת בלבד, והתוצרת הייתה יקרה מאוד.
מדוע שילבנו ניסיון חקלאי זה בחוברת לתלמיד?
בציבור רווחת הדעה כי קיים ניתוק, ואפילו ניגוד, בין המחקר והמדע המתקדם לבין עולם ההלכה. גידולי המים המשוכללים, וכן השמיטון, מוכיחים את ההפך. כאן אנחנו רואים, כי תלמידי חכמים ומומחים לחקלאות, אנשי הלכה ומדענים, פועלים שכם אחד כדי שלא נעבור על איסורי שמיטה.

מתוך הנחה שהילדים סיכמו את הלכות השמיטה בעשייה בגינת בית הספר או בתערוכה, אנו מסיימים את החוברת לתלמיד בקטע שבא לחלוק שבח לשומרי השמיטה.
מצוות השמיטה תורמת לאמונה ולביטחון בקב"ה, ומארגנת מחדש את היחסים שבין אדם לחברו. אך ראינו כי המצווה נקנית בייסורים ובוויתורים. לכן ראויים שומרי השמיטה לזכות בתואר הכבוד
"גיבורי כוח עושי דברו".
בתואר זה נציין את כל שומרי השמיטה לסוגיהם.
נוכל להכין מדליות שנחקוק או נצייר עליהן את תואר הכבוד.
את המדליות נצמיד לדמויות בתערוכה או בגינה, או לכל משתתף בחגיגה לסיום לימוד השמיטה.

ונסיים בתפילת הרב קוק:

והשי"ת ירחם על עמו וארצו במהרה ויחבוש לשבורי לבב...
וייתן מהרה מציון ישועה לישראל תפארתו,
ונישא ברמה את דגל תורתנו הקדושה וקיום כל מצוותיה,
ובכללן המצוות התלויות בארץ בכלל וקדושת שבת הארץ בפרט,
על אדמת הקודש, לשמחת לב כל אוהבי שם ה' המצפים לישועת אמת.
(איגרת הראיה, עמ' ש"ח)