א. מדיני התורה לשבות מעבודת הארץ, ולהפקיר את פירותיה כל שנה שביעית, והשנה הזאת נקראת שנת השמיטה. ולדעת רוב הפוסקים הקישה תורה דין שמיטה לדין יובל, ובזמן שאין יובל נוהג מן התורה, אין שמיטה נוהגת מן התורה. ובזמן הזה אין יובל נוהג מן התורה, ותקנו חז"ל, שיהא דין שמיטה נוהג כיום מדרבנן, ולא תקנו דין יובל.
ב. ובחשבון שנת השמיטה נתקבלה דעת הגאונים כהלכה פסוקה, ולפיה שנת תשי"ט הבע"ל היא שנת השמיטה. ואם תרצה לדעת שנת השמיטה, תחלק שנות בריאת העולם במספר שבע, וכשיעלה לך החשבון בדיוק, בלי עודף, הרי השנה ההיא היא שנת השמיטה. ואין דבר זה מפני שמונים את השמיטה לבריאת עולם, אלא שכך יצא הדבר.
ג. שנת השמיטה היא החל מא' תשרי עד כ"ט אלול.
א. הצמחים נחלקים לשני סוגים: פרי האדמה הנזרעים שנה שנה, ופרי העץ הגדלים מאליהם שנה שנה. בפרי האדמה נאסרה מן התורה הזריעה והקצירה, ובפרי האילן נאסרה הזמירה והבצירה. וחרישה גם כן אסורה מן התורה.
ב. ואסרו חז"ל גם שאר עבודות שדה ואילן, כפי שעוד יתבארו פרטיהם בסימנים הבאים. ולא אסרו, אלא דבר שהוא עבודת שדה ואילן, אבל דבר שאינו עבודת שדה ואילן, אלא הכשר לעבודה, כגון עשיית עוגיות סביב האילן, שהנה הכשר להשקאה, לא אסרו, כיוון שאינה עבודת שדה ואילן, כלומר עבודות הבאות להציל את האילן מהפסד.
א. אבנים שעל פני השדה, שצריך לסקלן (ז"א, לנקות את השדה מהן) כל שנה ושנה בין גדולות, בין קטנות, בין בשדהו, בין בשדה חברו, בין אבנים מחוברות, בין שהן תלושות, אסור לקחת מהשדה, ואפילו אם צריך לאבנים, אסור, אם נוח לו בתיקון השדה. והמתכוון לאבנים, ואין לו ניחותא בתיקון השדה, נוטל כל האבנים. ובלבד שישאיר את התחתונות הנוגעות בארץ.
וכל הדינים האלה הם לא רק באבנים, אלא גם בעצים וקיסמים המפוזרים על פני השדה.
ב. הצריך לעצים ולאבנים שבשדה, מותר לו ללקט משדה חברו, שאין לו ניחותא בתיקון שדה חברו, אם אין בעל השדה מחזיק לו טובה על זה, ואין צריך לומר שאין נותן לו שכר עבודתו.
א. כבר ביארנו, שאסור לחרוש בשנה השביעית מן התורה, ואסור בין לצורך שביעית, בין לצורך שמינית, ואפילו שלא לצורך חרישה. ואסרו חכמים גם לעדור סביבות האילן. כשהעידור בא להברות את האילן ולהשביחו. אבל אם העידור נעשה כדי לסתום את הפילין (דהיינו בקיעי האילן), מותר.
ב. מותר לעדור באילנות המפונקים, שיש חשש, שבהימנע העידור ימות העץ, או יפסדו כל הפירות. והוא הדין בזרעים המותרים משום ספיחים, שדינם יתבאר בסימן ל"א, סעיף ג'. אך צריך להיזהר לעשות רק ההכרחי ביותר, וכמו שמבואר בסימן כ"ה סעיף ב'. ומה שהתירו חז"ל הוא רק בעידור, אבל בחרישה אסור.
ג. מותר לחפור עוגיות (דהיינו גומות סביב הגפן להשקותה), ובורות על יד העצים להשקותם. ומותר אף לעשות עוגיות בשביעית לצורך מוצאי שביעית. וכן מותר לעשות אמת המים בשדה ולהניח רשת השקאה בשביעית. ועושים העוגיות ואמת המים אפילו במקום שאין הפסד, כיוון שהם אינם עבודת קרקע, ואינם באים לשם השבחת גוף הקרקע או העץ, אלא הנם הכשר לעבודת הקרקע, שהיא ההשקאה.
א. אסור לזבל שדהו בשביעית, ואסור בין לצורך שביעית, בין לצורך שמינית, וכל הזמן שרגילים לזבל השדות, אסור אף להוציא הזבל מביתו לשדה, ולעשות ממנו אשפה, כלומר, לצברו במקום אחד.
ב. באילנות מפונקים, שיש לחוש שאם לא יזבלם, ימות כל העץ, או יפסדו כל הפירות (כלומר שיהיה היזק ניכר בפירות), מותר לזבל, אך צריך לשקול, אם יש בזה חשש שימות כל העץ או יפסיד כל פריו כנ"ל; וכל שאינו אלא להרווחה אסור, ואם אפשר להסתפק בזיבול אחד אסור לזבל פעמיים, וכן חייבים לזבל לפני שביעית שלא יצטרכו לזבל בשביעית, או שיוכלו למעט בזיבול שבשביעית. וכן כל מה שיכול לאחר לשמינית חייב לאחר, ואסור בשביעית. והדינים האלה, ז"א היתר הזיבול בצורך גדול, ובתנאים דלעיל, נוהגים גם בזרעים, שאין בהם איסור ספיחים (עיין לקמן סימן ל"א).
א. אסור לזרוע ולנטוע כל זרע וכל עץ, ואסור לשתול כל ירק בשביעית, והאיסור הוא אף באילן סרק, ואף בפרחים. והדעת נוטה לאסור גם לזרוע בבית. אך מותר לזרוע בבית בעציץ שאינו נקוב, אבל לא בעציץ נקוב.
ודין בית בכגון זה, תלוי בעיקר בכיסוי, זאת אומרת, אם הצמח כולו מקורה, הרי הוא כזורע בתוך הבית. ואולי צריך גם מחיצה עשרה טפחים מן הצדדים.
עציץ שאינו נקוב, הוא כל שאין בו אלא נקב קטן להוציא המים, וצריך להיות פחות משורש קטן, והוא פחות מכזית. והיות ואין אנו בקיאים בשיעור זה בדיוק, יעשה רק נקב כדי הוצאת משקים בריווח, אך לא יותר. מיהו לגבי אילן כל עציץ של חרס נחשב כעציץ נקוב, על כן אסור לזרוע אילן בעציץ של חרס, אף אם אין בו נקב כלל.
ב. זרע בבית, בין בהיתר, כגון בשישית, או בשביעית בעציץ שאינו נקוב, בין באיסור כגון בשביעית בעציץ נקוב, אסור להסיר תקרת הבית בשביעית. וכן אסור להוציא מן הבית עציץ עם זרע תחת כיפת השמים, בין שהוא נקוב, בין שאינו נקוב.
ג. אסור לזרוע אף בגינה שעל הגג, ונוהגים בה כל דיני שביעית.
ד. אסור לזרוע על מנת להתלמד, או על מנת לבדוק את הזרעים.
ה. מלבד האיסורים המבוארים לעיל, סעיף א', אסור גם להבריך, או להרכיב אילן, או צמח אחר בשביעית.
ו. אף על פי שאין בזמן הזה דין תוספת שביעית, ומותר לעבוד עבודת השדה עד ראש השנה של שביעית, מותר לזרוע, או לנטוע עץ מאכל בערב שביעית, רק עד ט"ז באב, מפני שאם נוטע מי"ז באב ואילך, אין ימים אלה שעד סוף השנה עולים למניין שנות ערלה, וכשיבואו למנות שנות ערלה באילן זה, יתחילו למנות משנת השמיטה ונמצא כאילו נטע בשביעית (ועיין לעיל סימן י"ט).
וכן אסור להבריך ולהפסיק ההברכה שלושים יום לפני ר"ה, כיוון שאז מתחיל למנות את שנות הערלה מזמן שהפסיק.
ז. מותר לנטוע אילן סרק עד ר"ה של שביעית, כיוון שאין מונים לו שנות ערלה. וכן מותר להרכיב עד ר"ה של שביעית, ואפילו אם מרכיב באילן סרק, כיוון שמונה מנטיעה ראשונה. וכן מותר להבריך עד ר"ה של שביעית, אם אינו מפסיק את ההברכה מן האב, שאז מונה שנות הערלה מנטיעת האב.
ח. עבר ונטע, או הבריך, או הרכיב בשביעית, או שעשה כל מלאכות אלה בערב שביעית, בזמן האסור ובדרך האסורה, חייב לעקור. ואם מת קודם שעקר, חייב יורשו לעקור.
א. השדה שרגילים להשקותה, ואם ימנע ממנה ההשקאה תפסיד פירותיה או תבואתה, נקראת בפי חז"ל בית השלחין, ומשקין בית השלחין הזו בשביעית כפי שיבואר. ופרדסים של פרי הדר דינם כבית השלחין. אמנם בית הבעל, והיא שדה שאין רגלים להשקותה, מפני שדי לה במטר השמים, אין משקים אותה בשביעית. אכן אם היא זקוקה מאוד למים מרביצים לה מים, זאת אומרת, שמרססים לה רסיסי מים, ובזמן חז"ל נהגו להזות דרך סלים.
ב. מה שאמרנו, שמשקים כל בית השלחין, הוא רק בשדה תבואה וירקות, אבל בית השלחין של אילן אין משקים כולה. אלא אם כן העצים צפופים אחד ליד חברו בשיעור של עשרה עצים לבית סאה. ופרדסי פרי הדר צפופים בשיעור זה. ואם אין עשר נטיעות בשטח זה, אין משקים כל השדה כולה, אלא מושכים המים מעץ לעץ, ולשאר השטח שביניהם מרביצים. ואם הטורח גדול למשוך מעץ לעץ, וההוצאה בזה מרובה, או שאין ההמשכה וההרבצה מספיקות, מותר להשקות כל השדה, אף באין עשרה אילנות לבית סאה.
ג. מה שהתירו חז"ל להשקות, לא התירו אלא באילנות, משום שפירותיהם מותרים, וכן בזרעים המותרים משום ספיחים (שיתבאר בסימן ל"א), אם על ידי מניעת המים יפסדו כל הפירות, זאת אומרת, שיהיה היזק ניכר בכמות ובאיכות הפירות. וכן מותר להשקות, אם יש לחוש לקלקול השדה, או להפסד האילן, שתיעשה הארץ מליחה וימות בה העץ, או שיש צורך להשקות כדי שלא תתקלקל השדה ותהא ראויה להוציא ירקות במוצאי שביעית. אך מותר להשקות רק ההכרחי ביותר וכמו שנתבאר סימן כ"ה סעיף ב'.
וספק שיאבד הוא כדבר האבוד ודאי, כיוון ששקדה התורה לחוס על ממונם של ישראל.
א. זמירה האסורה מן התורה היא רק בגפן, אבל בשאר אילנות אינה אסורה אלא מדרבנן. וזמירה היא כל שמסיר מן העץ ענפים שלמים, או חלקים מהם, לתועלת האילן. אמנם, אם אינו מתכוון לתועלת האילן, אלא שצריך לעצים, מותר, אף אם יש בזה תועלת לאילן, ונוח לו הדבר, כיוון שבלבו העיקר לעצים, וטפל לתועלת האילן. במה דברים אמורים, כשאינו מדקדק שתהא זמירה כדרכה בדקדוק, אך אם יש במעשיו דקדוק של זמירה, אף אם מתכוון לעצים, אסור.
כמו כן, אסור לפרק מהאילן את העלים והבדים היבשים, אבל מותר להוריד העלה מהאשכול, שלא יתקלקל האשכול.
ב. מותר לשרש, כלומר להוציא עצים עם השורש, אם מוציא אחד או שניים. אבל אם מוציא שלשה או יותר זה על יד זה, בשלו אסור, בשל חברו מותר. ואם הוא כורת בשווה עם הארץ, זאת אומרת, שמשאיר את השורשים בארץ, מותר גם שלושה ויותר, אף בשלו, מפני שמוכח שמתכוון לעצים.
ג. הכורת עצים ביער, אף בשלו, כשמתכוון לעצים מותר, אף שמשביח על ידי זה את הנשארים, שמפנה בשבילם מקום לגידול, משום שכריתת העצים ביער מוכיחה שלעצים מתכוון. אך אסור לכרות בכלי כזה, שיכולים לחשוד בו שמשרש, ולא כל שכן, שאסור לשרש.
ד. גיזום באילנות המפונקים, שיש חשש שבהימנעם ימות כל העץ, או שיפסדו כל הפירות, מותר. אך צריך להיזהר לעשות רק ההכרחי ביותר כמבואר בסימן כ"ה סעיף ב'. ולא נאמר היתר זה בגפנים, רק בשאר אילנות.
ה. אסור לקוץ אילן מאכל [אף אם אין בו משום בל תשחית] אם יש בו פירות, משום שגוזל על ידי זה בני אדם, שהקב"ה נתן בשנה השביעית פירותיו לכל בני אדם, ומאימתי אסור לקוץ? החרובים משישלשלו, דהיינו, שיראו בהם כעין שרשרות של חרובים. ובגפנים, משיעשו גרעינים, והוא משיגדל כפול הלבן. ובזיתים, משיגדל עליהם הנץ. ובשאר אילנות, משיוציאו פרי. אבל לפני פרק זה מותר לקוץ, שהרי אין בו עדיין פירות, וכן כשהגיעו הפירות לעונת המעשרות, מותר שוב לקוץ את העץ [אם אין בזה משום בל תשחית], והפירות נוהג בהם קדושת שביעית.
א. אין מנכשים, דהיינו, לעקור העשבים הרעים, ואין מכסחים, דהיינו לחתוך את ראשי העשבים הרעים ועיקריהם נשארים.
אין מיבלים, דהיינו לחתוך היבלת, והוא מום הנולד בעץ, ואין מפרקים האבנים שעל עיקרי האילן, ואין מכסים השורשים המגולים בעפר.
אין מעשנים תחת האילן שתמות התולעת, אך מתליעים, זאת אומרת שמורידים את התולעים ביד.
אין מזהמין, דהיינו, לסוך את האילן או את הענפים בדבר שהוא להשביח את האילן.
אין עושין בתים לאילן להגן עליו בגשמים בפני הגשמים או בימות החמה מפני החמה, וכן לא יכרוך את הנטיעות כדי להגן עליהם בקיץ או בחורף.
אין מפסגים, דהיינו, לסמוך את האילן שהוא רענן על ידי עמוד.
אין מאבקים, דהיינו, שמפזרים אבק, והוא הדין שאר דבר, על האילן להשבחת האילן או פירותיו.
אין סכין את הפרי בשמן, כשהוא להשבחת הפרי, והן אין מנקבים אותו.
ב. כל מלאכות אלה [והדומות להן לפי תנאי עיבוד האילנות והזרעים כיום], שהזכרנו כאן, אינן אסורות, אם על ידי הימנעם ימות העץ, או יפסדו כל פירותיו. וכן בזרעים המותרים משום ספיחים, כפי מה שיבואר סימן ל"א, אם ימותו הם או כל פירותיהם, אין המלאכות האלה אסורות. אך צריך להיזהר ולעשות רק ההכרחי ביותר, כמבואר בסימן כ"ה סעיף ב'. אכן, אם באות המלאכות האלה להשביח את הפרי, או את האילן, או את הזרעים, הרי הן אסורות. וניכוש על ידי חרישה אסור בכל עניין.
א. אסור לקצור כדרך הקוצרים ולבצור כדרך הבוצרים. והקצירה והבצירה כדרכה, הוא שקוצר כל השדה ובוצר כל האילן ומעמיד כרי, ודש בבקר [והוא הדין במכונה] כדרכו כל השנה. ואם עבר ועשה אחת המלאכות האלה כדרכן, אין הפרי נאסר.
ב. ומלבד זה מצווה בשינוי מדרך מלאכתו הרגילה, לשנות דרך פעולתם בין במלאכת הקצירה והבצירה, בין במלאכות שלאחר זה בתלוש, כגון בדישה ובעימור ובזריה, וכן בדריכת ענבים, ובמסיקת הזיתים, ובקיץ התאנים, שלא ידרוך בגת אלא בעריבה, ולא ימסוק בבית הבד הגדול, אלא יכתוש בבית הבד הקטן, ולא יעשה קיץ התאנים במקום המיוחד לזה. והאיסורים האלה הם גם במלאכות השונות שבירקות ובשאר צמחים, אפילו באלו המותרים משום ספיחים (שיתבאר בסימן ל"א).
ועניין השינוי בדרך הפעולה, שהזכרנו, הוא רק במקום שאפשר לשנות, אבל במקום שאי אפשר, מותר אף כדרכו, אם קוצר ובוצר ולוקט קצת מן ההפקר.
ג. מלבד האיסור לקצור כל שדהו ולבצור כל פירותיו, אסור גם לקצור ולבצור הרבה בבת אחת על ידי שינוי, מפני שרוב הכמות נראה כסחורה. ושיעור הכמות מבואר סימן ל"ג סעיף ד'.
ואיסורים אלה נוהגים בין בבעל הבית, בין בשלוחו, כלומר, פועל העובד אצלו, בין בשכר בין בחינם, ואפילו אם עושה על ידי נכרי, גם כן אסור.
וכל האיסורים האלה הם גם במופקר, רק אם קוטפים לאוצר של בית הדין (שיתבאר בסימן ל"ב סעיף ב'), אין צריך לשנות מדרך כל השנים, הן בכמות, הן באיכות.
א. כשראו חכמים שנתרבו בעלי עבירה שזרעו שדותיהם בשביעית, ואמרו מאליהם צמחו, אסרו באכילה כל מה שצמח בשביעית מפרי האדמה הנזרעים שנה שנה, בין מה שנזרע בשביעית, בין הספיחים שעלו מאליהם בשביעית. ואיסור זה נקרא איסור ספיחים.
פירות האילן אין בהם משום גזירת ספיחים, אבל הם קדושים קדושת שביעית.
ב. ומצווה לעקור ספיחי שביעית. וכשעוקר אותם מניחם במקומם לירקב. ואסור להעמיד את בהמתו על גבי ספיחי שביעית. אולם ירקות בוסר שטרם הגיעו לעונת המעשרות שלהן, אסור לעוקרן. אמנם יש פרי האדמה, שלא גזרו בהם חז"ל איסור ספיחין כפי שיבואר.
ג. הירקות שנזרעו בשישית וצמחו בשישית, אף שעיקר גידולם היה בשביעית, כיוון שצמחו קצת בשישית, אינם אסורים משום ספיחים. ואפילו אם נתווספו עליהם עלים בשביעית, אין בהם משום איסור ספיחים. ועיקר המגדל עלים ופירות, אם העיקר הוא מערב שביעית, אין בפירות ובעלים שגדלו בשביעית, משום איסור ספיחים.
ד. אין איסור ספיחים בפרי האדמה הגדלים ביד גוי, שלא גזרו חכמים עליהם איסור ספיחים, שהרי אין גוי מצווה על השביעית. אך אם שכר ישראל שדה מנכרי, או שהוא אריס בשדהו של נכרי, הספיחים אסורים. ואם זרע נכרי בשדה ישראל, אף אם היה שלא מדעת ישראל, הרי הצמחים אסורים משום ספיחים.
ה. ספיחים העולים בשדה הפקר, אסורים משום ספיחים.
ו. כל הצמחים שהזכרנו, שאינם אסורים משום ספיחים, מותרים באכילה, אך יש בהם קדושת שביעית, כפי שיתבארו פרטיה בסימנים הבאים.
א. פרי השביעית, המותר באכילה [והוא פרי האילן ופרי האדמה, שאין בו משום איסור ספיחים, כמו שנתבאר בסימן ל"א], יש בו קדושת שביעית. וארבע מצוות נצטווינו בפירות הקדושים קדושת שביעית:
א. להפקיר איש כרמו פרדסו ושדהו, זאת אומרת, שלא ינהוג בהם שום אדנות ובעלות. אך יהיה פתוח לכל ישראל לזכות בפירות, כאדם הזוכה מן ההפקר. וצריך להפקיר באופן שיתבאר להלן סי' ל"ג, ואף אם לא הפקיר, השדה הפקר מאליה, משום דשביעית אפקעתא דמלכא, ומותר לכל אחד ללקוט מפירות אלו, אף שבעל הבית מוחה.
ב. הפירות שנלקטו מן הכרמים והפרדסים והשדות המופקרים, אסורים בסחורה, כמו שיתבאר להלן.
ג. הפירות אינו משמש בהם רק כדרך תשמישם, ואסור להשתמש בהם שאר תשמיש המפסידם כמו שיתבאר להלן.
ד. יש בהם חובת ביעור, כמו שיתבאר להלן.
ב. בית דין היו נוהגים להעמיד פועלים ולקצור ולבצור כל פירות המותרים והיו אוספים אותם באוצר שברשותן, ומחלקין מהם לכל אחד ואחד לפי ביתו, וגובים שכר הפועלין ושאר ההוצאות הכרוכות בהבאתן לאוצר.
א. כבר ביארנו בסימן הקודם, שפירות שביעית הפקר הם לכל ישראל, על כן אסור לשמור על כרמו, פרדסו ושדהו, שיש בהם פירות אשר חלה עליהם קדושת שביעית, ואסור לנעול אותם.
ב. אולם מותר לעכב גוי מלאכול פירות שביעית, כיוון שפירות שביעית קדושים למצוותם, מוזהרים גויים עליהם, שלא לקפח ישראל ממצוותם. ולכן המקומות, שיש בהם גויים, ואם יפתח את כרמו, פרדסו, או שדהו, יבוא גוי לשם לאוכלם, מותר לנעול אותם בפניהם. וצריך להדביק מודעה על פתח השדה שהפירות הפקר לכל ישראל, ומי שרוצה לקטוף הפירות, יוכל לקבל את המפתח במקום פלוני. וכן מותר להושיב שומר בכרמו, פרדסו ושדהו, שישמור על הפירות מפני גויים, במקום שהם מצויים.
ג. וכן מותר לנעול כרמו, פרדסו ושדהו בפני חיה ובהמה, ואין צריך להפקירם אלא לישראל, מכל מקום, אם חיה ובהמה אוכלת, אף מפירות שמיועדים לאדם, אסור להחזירה, [ואין בזה משום מאכיל מאכל אדם לבהמה]. ואם על ידי אכילת חיה ובהמה יש חשש הפסד לאילן, מותר אף להחזירם [ובתלוש חייב להחזיר].
ד. אסור להביא לביתו מן המופקר יותר ממה שדרך בעל הבית להביא לתשמיש ביתו. וכשאזל ממה שהביא, מביא פעם אחרת בשיעור הנ"ל. ואם הביא לביתו יותר מהשיעור הנ"ל, לא אסרוהו חכמים דיעבד, ואינו צריך להוציאם מביתו; אמנם אסור לאצרם בביתו זמן מרובה, [והאיסור הוא משום דחשיב כסחורה, שיתבאר דינה להלן].
ה. מי ששמר שדהו אין פירותיו נאסרים, אמנם קנסו חכמים את השומר פירותיו, ומלבד מה שאסור למסור לו דמי שביעית כמו לכל חשוד, אסרו ליקח ממנו בדמים, אף בהקפה, אך מותר ליקח ממנו בחינם. עבר ולקח ממנו בדמים, אין הפירות נאסרים באכילה.
ו. שדה שנעבדה בשביעית, כגון פרי האילן, המותרים משום ספיחים, שעבד בהם עבודות האסורות בשביעית, אין הפירות נאסרים, ומותרים באכילה, אלא שקנסו את בעל הבית כדין משמר פירותיו שנתבאר בסעיף ה'.
א. אסור לעשות סחורה בפירות שביעית, אולם מותר למכור מעט מפירותיו, כשיעור שלוקח לבית (עיין סימן ל"ג סעיף ד'). ומותר גם ללקוט לכתחילה בכרם, פרדס ושדה, כשיעור זה, כדי למוכרו.
ב. אין מוכרים פירות שביעית, לא במידה ולא במשקל ולא במניין, אלא מוכרם באומד. וכשעשה חבילות במניין, או שעשה חבילות ירק במשקל, אסור למכור אפילו כמה חבילות יחד באומד, שעשייתם חבילות הוא דרך סחורה.
ג. דברים שדרכו לאגוד אותם, אף כשלוקחם לבית, מותר לאגוד אותם אף כשמוכרם. אולם, אם יש הבדל, בין האגד שלבית לאגד שלמכירה, לא יאגוד אותם כדרך האגד למכירה, שהרי חזותו מוכיחה עליו שנאגד למכירה.
ד. אסור לקנות פירות שביעית על מנת למכור, ולא הותרה מכירה אלא למי שלקט בעצמו משדה הפקר, ורק כדרך שנתבאר סעיף א'. ויש אומרים שמעט מותר לקנות על מנת למכור, והרבה אסור.
ה. המוכר פירות שביעית, בין בדרך המותרת, בין בדרך האסורה, נתפסו דמיהם בקדושת שביעית, ונוהג בהם כל דין קדושת שביעית שנוהג בפירות שביעית, וכפי שנתבאר, וגם הפירות נשארו בקדושתם.
ולכן העצה היעוצה, כשבא למכור פירות שביעית בדרך המותר שנתבאר לעיל, שלא לקבל מיד את המעות, אלא למכור בהקפה, שאם מכר פירות שביעית בהקפה, אף על פי שהפירות נשארו בקדושתם, מכל מקום, אין דמיהם קדושים. וכן מותר ליתן פירות שביעית בהקפה לקבל פרעונם בפירות שמינית, ואין פירות שמינית שמקבל נתפסים בקדושת שביעית.
אולם אם מכר פירות שביעית במשיכה על מנת שישלם לו מיד, נתפסים הדמים בקדושת שביעית.
ו. כבר ביארנו, שם מכר פירות שביעית, הדמים נתפסים בקדושת שביעית, וגם הפירות נשארו בקדושתם, אך אם החליף את הדמים בדמים אחרים או בפירות אחרים, יצאו הראשונים לחולין, והשניים נתפסין במקומן בקדושת שביעית, וכן לעולם. כגון לקח בפירות שביעית בשר, או מכר פירות שביעית בדמים, הפירות והבשר או הדמים קדושים קדושת שביעית. לקח בבשר (או בדמים) דגים, יצא בשר (או דמים) מקדושתו, ונכנסו במקומו דגים. לקח בדגים שמן, יצאו הדגים ונתפס השמן. נמצא שאחרון, אחרון נתפס בקדושת שביעית, וגם הפירות נשארים בקדושתם.
ז. כשמוכר פירות שביעית, מותר לו למכור, רק אם מקבל תמורתם דבר המשמש אותו תשמיש של פירות שמכר, כגון מכר אוכלים או משקים, צריך לקבל תמורתם אוכלים או משקים, ומותר ליקח אפילו בשר ודגים, שאין בהם קדושת שביעית מטבעם, אלא שקדושים בקדושת שביעית, רק על ידי התפיסה. נתן פירות שביעית תמורת דבר האסור, כגון תמורת טלית, או תמורת עבודה, צריך לאכול כנגד כל שויים מפירות חולין בקדושת שביעית. ולאו דווקא פירות אלא אפילו בשר ודגים.
ומותר למכור פירות שביעית במעות, אף אל פי שאינם ראויים לאכילה, כיוון שמטבע מצויה לקנות בה הכל. ובמעות שקיבל צריך לקנות אוכלים, או משקים ולהשתמש בהם בתשמיש הפירות שקיבל המעות תמורתם, ונוהגים בהם כל דיני קדושת שביעית.
ח. מותר לפועל להשתכר בעבודה שעושה בפירות שביעית, אם עושה עבודה המותרת, ואין השכר נתפס בקדושת שביעית. ואסור להשתכר בעבודות האסורות, אך בדיעבד אם עבר והשתכר, אין השכר נתפס בקדושת שביעית; אבל חמרים שהובילו פירות שביעית באיסור, כגון שאסף כל פירות שדהו, כיוון ששכרם מרובה, קנסום חכמים, והשכר קדוש קדושת שביעית.
ט. הסוחר בפירות שביעית, ואין לו אומנות אחרת, פסול לעדות, משום שאינו עוסק בישובו של עולם, שאין סחורת שביעית בכלל צורך העולם.
א. דברים המיוחדים למאכל אדם או בהמה, וכן לסיכת אדם ולהדלקת הנר ולצביעת אדם, נוהג בהם דין פירות שביעית. וכן המיוחד למטאטאות יש בו קדושת שביעית. ומין שאיננו מאכל אדם, ולא מאכל בהמה, ונאכל להם רק על ידי הדחק, גם כן נוהג בו דין פירות שביעית, כיוון שעומד לאדם או לבהמה. המיוחד לצביעת בהמה, או להסקה, אינו קדוש, אפילו אם לקטו לשם דבר הקדוש, כגון שלקטו לצביעת אדם. המיוחד למשרה, דהיינו לשרות בו פשתן, או עורות, וכן המיוחד לכביסה, לדעת הר"מ אינו קדוש, ולדעת רש"י קדוש.
ב. קליפות וגרעינים העומדים למוץ אותם, או שעומדים למאכל בהמה, או לצביעה, ולא כל שכן העומדים למאכל אדם, קדושים קדושת שביעית. ובגדר זה הם גרעיני זיתים, תמרים וחרובים. הקליפות והגרעינים הראויים רק להסקה, אין בהם קדושת שביעית.
ג. דבר שהיה ראוי למאכל אדם, או למאכל בהמה, והיה קדוש קדושת שביעית, ונפסל ממאכל לגמרי, כלומר, שנפסל אף ממאכל בהמה, ואינו ראוי אלא להסקה, פקעה ממנו קדושת שביעית.
ד. מיני בשמים שאינם אוכל בפני עצמם, אלא שכובשים בו שמן, או שאר מאכל, ועיקרו לריח, נוהג בהם דין שביעית. ואותם פרחים שעלו מאליהם, ואין רוב בני אדם מקפידים עליהם ללקטם, אין בהם דין שביעית. ופרחים שבני אדם מקפידים עליהם, בין פרחי ירקות שצמחו מאליהם בשביעית, בין שנכנסו משישית לשביעית, בין פרחי אילן, מותרים בשביעית, ואין בהם דין ספיחים, אך קדושים קדושת שביעית, ואסורים בסחורה.
א. דבר המיוחד למאכל אדם, אין עושים ממנו מלוגמא, דהיינו רפואה או רטייה, אפילו לאדם, ואין משתמשים בו למשרה, או לכביסה, אף שדרכם גם בתשמישים אלה. אבל מוסרים אותם לצביעה לאדם, וכן להדלקת הנר לאדם.
ב. דבר המיוחד למאכל בהמה, עושים ממנו מלוגמא לאדם, וכן מוסרים אותו למשרה ולכביסה ולצביעה לאדם, אך אין מוסרים אותו למשרה ולכביסה ולצביעה לבהמה.
ג. מאכל אדם שרגילים לבשלו, מותר לבשלו, ומאכל בהמה, כיוון שאין רגילים לבשלו, אסור לבשלו.
פירות העומדים לסחיטה (והם זיתים וענבים), מותר לסחטם בשביעית. ולימון גם כן מותר לסחטו, שאין דרך לאוכלו אלא בסחיטה. ושאר פירות, שדרך לסחטם, כגון תפוזים, גם כן נראה דמותר לסחטם, (ואם נשאר מבשר הפרי, אסור להשליכו אלא מניחו עד שירקב).
ד. מאכל אדם בתלוש, צריך לעכב הבהמה, שלא תאכל ממנו, כיוון שמאכל אדם אסור להאכיל לבהמה.
ה. פת שעפשה, רשאי להאכילה לבהמתו, ואסור לאדם לאכלה, מפני שאכילת אדם בדבר הראוי לבהמה נחשב הפסד פירות שביעית.
ו. מותר לקלוף פירות שביעית, אף בפרי שאפשר לאוכלו בקליפתו, שאין מצווה לאכול פירות שביעית [והמצווה היא רק שלא לסחור בהם ולא להפסידם], מיהו הקליפה יש בה קדושת שביעית ואסור להשליכה, אלא צריך להניחה בכלי עד שתרקב ותיפסל מאכילת בהמה, נפסלה מאכילת אדם, מותר ליתנה לבהמה, נפסלה מאכילת בהמה - מותר להשליכה.
ז. קליפות וגרעינים שאינם ראויים לאדם, ואין עליהם לחלוחית אוכל, אם אינם עומדים לבהמה, מותר להשליכם. והמיוחדים לבהמה, אסור להשליכם, אלא יתנם לבהמה, או לעופות, או יניחם עד שירקבו וישליכם אז.
ח. אין מוכרים פירות שביעית לגוי, ואין מאכילים פירות שביעית לגוי, אך מותר להאכילם לגוי המתארח על שולחנו.
ט. בלוע שביעית בפירות חולין, אם לקט את מין השביעית ואין ממנו רק בלוע, אין במאכל דין פירות שביעית לעניין סחורה והפסד, אלא לעניין ביעור כדלקמן סי' ל"ז סעיף ט'.
א. זמן היתר אכילתן ושימושן של כל פרי שביעית הוא רק כשיש מאותו המין בשדה, בכרם או בפרדס. אך כשכלה מאותו המין בשדה בכרם או בפרדס, חייב לבער אותם מן הבית. והדבר תלוי ברוב השדות והכרמים, ואין פירות הנמצאים בגינה אחת פוטרים מן הביעור, דמה שמצוי בגינה אחת אינו נקרא לא כלה לחיה מן השדה. וכן פירות שכלו מגינה אחת, אינם מחויבים ביעור, דמה שכלה בגינה אחת אינו נקרא כלה לחיה מן השדה.
ואופן הביעור הוא שיוציא הפירות האלה מביתו ויניחם בשוק על הארץ, ויפקירם בפני שלושה בני אדם, ואותם בני אדם יכולים להיות גם אוהביו שבטוח בהם שלא יזכו מפירות אלה.
אחר שקיים מצוות ביעור יכול לחזור ולזכות בפירות שביער.
ב. זמן הביעור אינו בזמן לקיטת הפירות, אלא לאחר שאין אותו מין מתקיים יותר בשדה, מפני שהוא בלה ונרקב. וקבעו חכמים זמנים מיוחדים לביעור למינים שונים. והם: לתמרים - פורים של שמינית, לזיתים ושמנן - עצרת של שמינית, לענבים ויינם - פסח של שמינית, לגרוגרות - חנוכה של שמינית. ואם ידוע שיש עוד כמות מרובה של פירות בשדה, מתאחר זמן הביעור של אותו מן עד שיכלו מהשדה.
וכן בתבואה שאין בה איסור ספיחים - על הדרך שנתבאר לעיל סימן ל"א - זמן ביעורה בשמינית, ונראה שהוא בהתחלת השנה. שאר פירות צריך לברר זמן ביעורם ולבערם בזמנם, ואם מסופק עיין לקמן.
אמנם יש מיני ירקות וקטנית שביעורם הוא בשנה השביעית גופה, והם אותם המינים הגדלים רק בעונות מסוימות, ואינם מתקיימים בעונה שלאחריה. וצריך לברר זמן הביעור של כל מין ומין ולבערו בזמנו. ואם יש לו ספק בלבו שמא אין כבר מן המין הזה בשדה צריך לבערו מיד, וכל זמן שלא נתברר לו שכבר הגיע זמן הביעור חייב לחזור ולבערו כל יום עד שיצא הספק מלבו.
ג. גם פירות של גוי חייבים בביעור מפני שיש בהם קדושת שביעית כמו שיתבאר בסימן ל"ח סעיף א', על כן כשקונה פירות מן הגוי צריך לבערם בו ביום אם הגיע כבר זמן הביעור וכמו שהזכרנו בסיף ב'.
ד. פירות שבמחובר, אין צריך לבערם. וכשיתלשם, יבערם. פירות שבאוצר בית דין, אין צריך לבערם, כי על ידי היותם באוצר הרי הם כמבוערים.
ה. עבר זמן הביעור ולא ביער את הפירות, הרי הם אסורים באכילה, ואינו יכול לחזור לבערם כדי שיחזרו להיתרם, על כן אסור ליקח פירות אצל חשוד על השביעית, אחר שהגיע זמן הביעור. אך מותר ליקח מן הגוי, אפילו אחר זמן ביעור, שאין הגוי מוזהר על הביעור, ולא נאסרו פירותיו, אלא שצריך תכף אחרי לקיחתם לקיים בהם מצוות ביעור (אף שכבר עבר זמן הביעור). ואם לא קיים ישראל מצוות הביעור בהם ביום שקנה אותם, נאסרו הפירות.

ו. כבר נתבאר בסעיף ב', שזמן הביעור הוא לאחר שאין אותו המין מתקיים יותר בשדה מפני שהוא בלה, ונקרא זמן הביעור, אף שיש עוד מאותו מין בשדות משומרים (דהיינו שהיו משומרים רק מבהמה וחיה, ולא מן האדם, ואין צריך לומר שהיו משומרים גם מבני אדם בעבירה, או שהיו הפירות תלושים משומרים בהיתר), שאין שדה משומר בכלל לא כלה לחיה מן השדה. ואפילו אם פרצו המשמרים גדרם בשעת הביעור, גם כן לא נקרא לא כלה לחיה מן השדה ואין אוכלים על סמך זה, שאם שמר את התלוש, ועכשיו פרץ את הגדר בשביל לקיים מצוות ביאור, ודאי אין להאריך זמן הביעור בשביל זה, לדונו כעדיין לא כלה לחיה, כיוון דמצוי לחיה נעשה על ידי מצוות ביעור; והלכך הכל חייבים לבער אע"ג דכבר יש לה לחיה על ידי הקודמים לו, שכבר הפקירו פירותיהם ואיפשרו לחיה לאוכלם; ואף אם שמר את המחובר ועכשיו פרץ גדרם, לא מקרי עכשיו לא כלה, כיוון שכבר כלה טרם שפרץ גדרו, וכבר הגיע זמן הביעור.
ז. אין אוכלים מפירות שביעית על סמך שיש מאותו מין בשדה מפירות שמינית, שזה אין בו קדושת שביעית, ואינו חייב בביעור, וזה יש בו קדושת שביעית וחייב בביעור.
ח. לפני שמקיים מצוות ביעור יכול לחלק מזון שלוש סעודות לשכניו, שאין להם מזון שלוש סעודות מפירות שביעית. וכן יכול להשאיר לעצמו מזון שלוש סעודות. וסעודות אלו אינן חייבות בביעור.
ט. בלוע שביעית במאכל חולין אף אם לקט את ממשו, ולא נשאר אלא בלוע, חייב לבער, כשהגיע זמן הביעור של המין הבלוע.
ובלוע שביעית במין שביעית, או תערובת שביעית במין שביעית, אינו חייב לבער כל זמן שאחד מן המינים אינו חייב בביעור, זאת אומרת, שאף על פי שהגיע זמן הביעור של מין ראשון, אינו חייב לבער עד שיגיע זמן הביעור של המין האחרון.
י. חיוב הביעור הוא רק במין שהוא מאכל אדם, או מאכל בהמה. דבר שהוא מאכל חיה, ואיננו מאכל אדם, או בהמה, אין לו דין ביעור. וכן דבר שהוא מאכל אדם או בהמה רק על ידי הדחק, אין לו דין ביעור. קליפין וגרעינים אין להם דין ביעור.
יא. מין המתקיים בארץ, דהיינו, שלא ישיגו הפסד, אין לו ביעור לעולם (אפילו אם הוא תלוש).
יב. גם אחר מצוות ביעור נוהגת בפירות קדושת שביעית כמו קודם ביעורם.
יג. דין ביעור נוהג גם בדמי שביעית, וגם במיני אוכל שנתפסו בקדושת שביעית. וזמן ביעורם הוא כזמן ביעור אותם פירות שנתפסו על ידיהם.
א. נכרי שקנה מישראל שדה בארץ ישראל אינו מפקיע אותה מקדושתה וממצוות שביעית. וכיוון שכל שדות ארץ ישראל הם של ישראל, אף שהנכרים קנו אותם, נוהגים בהם כל דיני שביעית, ונשארו בקדושתן, על כן אין עובדים בשדה של נכרי שום עבודות, לא אלה האסורות מן התורה ולא האסורות מדרבנן.
ב. נכרי שעבד שדהו, פירותיו קדושים קדושת שביעית, ואם היה גמר מלאכתן ברשות ישראל צריך לעשרם בלי ברכה.
ג. אין איסור ספיחים בפירותיו של נכרי, אך חייבים בביעור, כיוון שיש בהם קדושת שביעית.
ד. מותר לקנות פירות שאין במינם איסור ספיחים אצל הגוי, ואף אם איננו יודע אם גוי זה תגר או מביא מגינתו, ואף אם רוב פירות ממין זה גדלים אצל ישראל. והפירות שיש במינם איסור ספיחים, אם רוב המין ההוא גדל ביד ישראל, יש להסתפק אם מותר ליקח המין הזה מן הגוי שאינו יודע אם הוא תגר או מביא מגינתו.
א. ראש השנה לשביעית הוא לכל המינים ולכל הדינים א' בתשרי.
ב. והפירות מתייחסים לשנה שישית, שביעית או שמינית, לפי פרקים שונים בבישולם, זאת אומרת, שאם הגיעו לפרקים אלה לפני ראש השנה של שביעית הרי הם פירות שישית. הגיעו לפרקים אלו מראש השנה של שביעית ואילך הרי הם פירות שביעית. הגיעו לפרקים אלו מראש השנה של שמינית ואילך הרי הם פירות שמינית. ויש חלוקי דינים בפרקיהם לפי המינים השונים.
ג. תבואה, או קטנית שהביאו שליש גידול בשישית (זאת אומרת שגרעיניהם גדלו עד לשליש גידולם הרגיל), אף על פי שגדלו בשביעית אין בהם שום דין שביעית וחייבים בתרומות ומעשרות, כפירות שישית.
ד. פירות האילן שחנטו קודם ראש השנה של שביעית, אין בהם דין שביעית.
וחנטה היא בזיתים וענבים שליש גידול. ובשאר המינים לדעת הר"מ עונת המעשרות, והוא בערך שליש גידול; ולדעת התוספות הוא סמדר, דהיינו אחר נפילת הפרח וכבר ניכר הפרי.
אתרוג הנלקט בשביעית, להר"מ קדוש קדושת שביעית אך חייב בתרומות ומעשרות, ורק אם חנט בשביעית פטור מתרומות ומעשרות; ולשאר פוסקים, אין בו קדושת שביעית אלא אם כן חנט בשביעית.
פירות הדר יש לסמוך על דעת התוספות שחנטה היא סמדר, ואם הייתה חנטה שלהם בשישית הרי דינם כפירות שישית.
היוצא מזה שפירות הדר נוהג בהם דין שביעית בנלקטים בשנה השמינית. והנלקטים בשביעית אין בהם דין שביעית כלל.
ה. ירק שצמח בשישית בין שנגמר בשישית ונלקט בשביעית בין שנגמר בשביעית אין בו דין ספיחים, אך קדוש קדושת שביעית ופטור מתרומות ומעשרות.
מיני ירק שאין זרעם כלה (כגון בצל), שנכנסו משישית לשביעית, שאין בהם דין ספיחים, אם רוב הכמות של פריים הנאכל הוא משישית, אין להם קדושת שביעית, ואם רוב הכמות שלהן הוא מהגדל בשביעית יש בו קדושת שביעית. והוא הדין ביוצא משביעית לשמינית שהולכים לעניין קדושת שביעית אחר השנה שצמח בה רוב כמות הזרע, ולא משכחת לה אלא בירק שאינו אסור משום ספיחים.
ו. אורז, דחן, פרגים ושומשומים שצמחו בשישית ונגמר פריים בשביעית אין בהם משום ספיחים, אבל קדושים קדושת שביעית.
ז. תבואה וקטנית שגדלו שליש גידול בשביעית, אף שיצאו לשמינית יש להם דין שביעית, ואסורין משום ספיחים.
ח. פירות האילן שהחנטה שלהם הייתה בשביעית, אף שרוב גידולם היה בשמינית, יש להם דין פירות שביעית.
אתרוג היוצא משביעית לשמינית, אם חנט בשביעית נוהג בו דין שביעית, ופטור מתרומות ומעשרות, אף אם נלקט בשמינית. ואם חנט בשמינית יש לו דין שמינית.
וכן שאר פירות הדר שחנטו בשביעית דינם כפירות שביעית. חנטו בשמינית יש להם דין שמינית.
ט. ממה שביארנו יוצא, שבשביעית ראוי ליקח אתרוג של מצווה שנלקט קודם ראש השנה של שביעית, ובמוצאי שביעית אין ליקח אתרוג אלא מן הנכרי, או מן החבר.
י. ירק וכן אורז וחבריו שצמחו ונגמרו בשביעית אסורים משום ספיחים. צמחו בשביעית ונגמרו בשמינית אסורים משום ספיחים עד שיעשו כיוצא בהם מפירות שמינית. עשו כיוצא בהן מפירות שמינית, אלה שצמחו בשביעית ונגמרו בשמינית, אין בהם איסור ספיחים, ואינם קדושים קדושת שביעית, ואם הגיעו לעונת המעשרות בשביעית פטורים מתרומות ומעשרות. הגיעו לעונת המעשרות בשמינית חייבים בתרומות ומעשרות. ואף אלה שנלקטו קודם שנעשו כיוצא בהן מפירות שמינית, כשנעשו כיוצא בהן, הותרו, וכשנעשו כיוצא בהן בשדות הממהרות להוציא, נקרא נעשו כיוצא בהן. ולאחר חנוכה מותרים משום ספיחים אף אם לא עשו כיוצא בהן. ואחר שעשו כיוצא בהן, מותר ליקח מכל אדם, ואין חוששים שמא הם מן הנלקטים בשביעית. ואם מביאים ירקות מחו"ל, מותר ליקח מאותו מן שמביאים מחו"ל מיד במוצאי שביעית, ואין חוששים שמא הן מין הנלקט בשביעית.
יא. מעשר השנה השביעית בפירות החייבים במעשר הוא מעשר עני.
א. כלי עבודה המיוחדים לעבודות האסורות בשביעית אסור להשכירם, להשאילם ולמכרם לישראל החשוד על השביעית, ואם אפשר לתלות שישתמש בכלים למלאכה המותרת, והוא ספק השקול, מותר להשכירם ולהשאילם ולמוכרם.
ב. כלי תשמיש בית, ששאילת איש לרעהו מצויה בהם ביותר, וסירוב השאילה מביא לידי איבה, אם אין הדבר וודאי גמור שישתמש בהם לעבירה, מותר להשאילו, אף שתשמיש ההיתר מועט מאוד, כמו נפה לספור בה מעות.