|
|
בין דורות הראשונים לדורות האחרונים בהיתר המכירה
הרב אברהם יצחק הכהן קוק
מתוך "שבת הארץ"
ומה שאנו סומכים על היתר השמיטה על ידי המכירה. ולא נמצא מעולם ולא נראה שסמכו על זה החכמים הקדמונים ז"ל בזמן בית שני, וכל ימי חכמי התלמוד הירושלמי, והיישוב הנמשך בארץ ישראל אחר כך בימים הראשונים, אין זה פלא, ושלוש סיבות בדבר:
הראשונה, שמכיוון שהיו נוהגים אז איסור פירות שביעית גם בשל נכרים, משום גזרה אטו רוב קרקעות דשל ישראל, הלא לא היה אפשר אז להתנהג באופן זה. מה שאין כן עכשיו, שכבר אין מניעה זו, מפני שקרקעות של ישראל בארץ ישראל הם מיעוטא דמיעוטא1, ודוחק המצב הלא הוא גורם בהכרח להתנהג בהיתר של המכירה, מכיוון שיש מקום לסמוך על זה.
ושנית, ששנת השמיטה הייתה אז קבועה וקיימת בזמנה שהייתה חלה בו, ולא נודע אז שום ספק ממניין השנים על שנת השמיטה. ועתה יש לצרף הספק של שנות השמיטה, שבא במחלוקת הרמב"ם והגאונים, וכבר זכר זה המבי"ט וכתב, שעל זה אולי סמכו להקל בפירות של נכרי, דכיוון דשביעית בזמן הזה דרבנן, הווי ספק דרבנן לקולא (והובאו דבריו במשנה למלך מגילה א:א)...
ומלבד כל זה, עצם שינוי המנהג, שבדורות הראשונים, שאז לא היה גדול כל כך הצורך לא נכנסו כל כך בהיתר הערמה, ואחר כך הדורות האחרונים, כשנתגבר ההכרח, החלו להתיר בה ולהנהיג כן את הציבור - זהו עניין רגיל מאוד. ובחמץ גופא מצינו שהיה במציאות חמץ של עוברי עבירה כאלה, לא דשבקי היתירא ואכלי איסורא, כי אם המתאמצים לצאת ידי דין תורה כפי היכולת, ורק שעברו לתיאבון משום שאינם יכולים להעמיד עצמם על ממנום2 (כמבואר בחולין ד:א). מזה ראה, דוודאי לא היה היתר פשוט ונהוג למכור במכירה המובטחת שישוב הכל לבעלים.
והיינו, שבכל מקום שלא היה ההכרח גדול, לא רצו חכמי הדורות לפרסם היתר של ערמה, והווי בכלל "כבוד אלוהים הסתר דבר", כהיתר של "מוליכו פחות פחות מד"א" במי שהחשיך לו בדרך (שבת קנג:ב), ודבר זה היה מההוראות שאין מפרסמין אותן משום עמי הארץ, דלא לייתו למיסרך; וכהאי גוונא, דכי מורי רב לתלמידיה, מורי להו כרבי מאיר, וכי דריש בפירקא, דריש כרבי יהודה (חולין טו:א). וכן הא דאפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית, קיים "לא ימוש"3, ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ (מנחות צט:ב). שכשההכרח מחייב להנהיג כן מפני הדחק, אז בוודאי מצווה להורות כן בדברים אלו וכיוצא בהן, כדי להסיר המכשול מהנכשלים, ולהרוויח את הדחק הגדול של אותה שעה. ומשום הכי החלו גם כן גדולי הדורות להנהיג בפומבי את מכירת החמץ כפי הנהוג, מאחר שנתברכו עסקי התעשיות ובתי החרושת באופנים גדולים שאי אפשר היה בהם בלא פרסום דרך המכירה.
וכן גבי ענייננו: בימים הראשונים, כשמעמד היישוב היה בעיקרו של יסוד עבודת אדמה לאכילה, היה אפשר להנהיג קדושת שביעית כדת בלא היתר של הפקעה, שהרי סוף סוף היו הפירות מופקרים, והיה על ידי זה ריווח לעניים, והיה קרוב לכוונות התורה: "ואכלו אביוני עמך". על כן לא נתפרסם איזה היתר של הפקעה על ידי מכירה. אבל בימינו, שייסוד היישוב הוא על ידי מסחר בפרי תבואות המושבות, וכשימנע מהלך המסחר תיהרס גם כל פרנסתו ומעמדו על להבא - במצב כזה ודאי חובה להנהיג את היתר ההפקעה על ידי המכירה, על פי הסכמת חכמים בכל שמיטה. עד אשר ירחם ה' את עמו וארצו וישובו הימים הטובים, ויהיה אפשר גם מצד מהלך המסחר לשמור קדושת השביעית כדינה במילואה בלא שום הפקעה.
הערות:
1. יש לשים לב שטעם זה אינו אקטואלי במדינת ישראל.
2. הסבר: לפני שהונהגה מכירת חמץ, היו עוברי עבירה "לתאבון", שהשאירו את החמץ בביתם מפני שלא יכלו להתגבר על עצמם ולהפסיד כסף. בכל זאת, כל עוד חמץ בפסח לא היה בעיה כללית הנובעת מתעשייה מפותחת - לא הנהיגו מכירת חמץ בפומבי בדרך המבטיחה שהחמץ יחזור לבעליו אחר הפסח.
3. מצוות תלמוד תורה - "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" - מקיים אדם בקריאת שמע. אבל אסור לומר דבר זה בפני עמי הארץ, כי אז יפסיקה ללמוד.
