מה דין פירות שעלו בשדה נכרי? הגוי אינו מצווה בדיני שביעית, ועל כן גם איסור ספיחין לא צריך לחול על פירותיו. אך מה יהיה דין קדושת שביעית בפירות? האם תחול קדושה על הפירות, שכן עלו בשדות ארץ ישראל, או שמא גם קדושה לא תהיה בפירות, שכן עלו בשדה גוי. המקורות הבאים עוסקים בשאלות אלה.
נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית - פירותיה מותרין שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עברה, והנכרים אינם מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם.

דברי רמב"ם אלה אינן חד משמעיים. מה פירוש "פירותיה מותרין"? האם הכוונה מותרים באכילה כי אין עליהם איסור ספיחין, או שמא מותרים באכילה כבכל שנה, ואין עליהם קדושת שביעית?
בין הפוסקים מחלוקת בבאור דברי רמב"ם אלה. בין הראשונים - מחלוקת בין רבי אשתורי הפרחי, בספר כפתור ופרח (מקור י-יא), לבין רבי ברוך מגרמייזא, בספר התרומה מקור ח). לאחר מכן מופיעה המחלוקת בין רבי יוסף קארו לבין חכמי צפת האחרים, המבי"ט והמהרי"ט. וכיום חזרה ועלתה המחלוקת בין החזון איש וחכמים אחרים בדורנו.
למחלוקת זו משמעות מעשית: אם יש קדושת שביעית בפירות נכרי, אזי גם הקונים פירות שגדלו בשדות נכרים בגלל מכירת הקרקעות בשביעית, או מגידולי נכרים את אדמותיהם, צריכים לקיים את כל דיני קדושת השביעית.
רבי אשתורי הפרחי נולד בעיר פלורנס (פלורה=פרח). גורש עם משפחתו בזמן גירוש יהודי צרפת בשנת 1306 ועלה לירושלים בשנת 1309. ספרו "כפתור ופרח" הוא שילוב של ספר הלכה וספר מחקר על זיהוי מקומות בארץ ישראל.
לבאר דין קניין לגוי בארץ ישראל... כבר קדם שקדושה שנייה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. ואם כן ישראל שקנה היום קרקע מן הגוי בא"י שם, חייב בכל המצוות התלויות בארץ...
...אנו בדרכי המחמירים הלכנו, וכן מצאנו וקבלנו לרוב חכמי ארצנו, ורבותינו ואבותינו ספרו לנו שרבנו שמשון ורבנו יצחק זכרונם לברכה כן פסקו גם הן...
כתב טהור קודש מורנו רבי אליעזר זק"ל בהלכותיו, וצריך להזהר בכל מקום מפירות שגדלו בארץ ישראל ברשות הגוי ככל חומר אותן פירות שגדלו ברשות ישראל, הן לעניין תרומות ומעשרות והן לעניין שביעית.
דברי רבי אשתורי הפרחי אלה מצוטטים בדברי הפוסקים, והם מהווים יסוד לדיון בדבר דין שביעית בפירות הגוי. דברי רבי אשתורי הפרחי קשים וסותרים עצמם, שכן בתחילה הוא שואל שאלות רבות על רמב"ם, ולבסוף הוא מסיים "ואל הרב יש לי להאמין אף על שמאל שהוא ימין". המבי"ט, בספר "אבקת רוכל" כ"ב סבור כי הקטע "תמה על זה" הוא הגהה של כותב אחר, שהוכנסה במשך הזמן לתוך דברי רבי אשתורי הפרחי. רבי יוסף קארו מתייחס לדברים כאילו הם של רבי אשתורי הפרחי, והוא מתווכח עמו על דברים אלה ב"כסף משנה" בסעיף יב להלן.

בעל התרומה כתב שבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי, ואפילו מדרבנן, ולא הסכים בזה טהור קודש מה"ר אלעזר, וכמו שכתבנו לפנים...
כתב הרמב"ם ז"ל פרק ד: "גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיו מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא משום עוברי עברה, והגוים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם".
תמה על זה: אמאי פירותיו של גוי מותרים מזה הטעם, שכך שנינו "לא נאכל ולא נעבד", והרב בעצמו פירש (משנה שביעית ו:א), שאם תעבד על ידי אחר, אסור לאכול ממה שתוציא, וזה אפילו בקרקע הגוי. שאם היה דעת הרב ז"ל שאינו נעבד, ר"ל בקרקע ישראל, אבל בקרקע הגוי נעבד, אם כן היה בא מטעם יש קנין, ואם הוא כן, לא היה צריך לזיכרון ספיחין. ומה שכתב פה "שלא גזרו על הספיחין" וכו', וודאי הוא שספיחי ישראל בקדושת עזרא אסורין משום גזרה וכדלעיל, אבל לזרוע אסור מן התורה וכדלעיל נמי. והגויים אינם מצווין על השביעית, ומשום הכי אין לנו לגזור עליהם ולאסור ספיחיהם.
אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה, לא הופקע אותו איסור בקניינו, מטעם שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית, שהרי אינם חייבין במעשר, ואפילו הכי פירותיהן חייבין. הרי הכי נמי, אינם חייבין בשביעית, אבל בפירותיהן נוהג שביעית. שהרי ביטול גזרת ספיחים לא התיר עבודה בשביעית. וכמו שכתב רמב"ם ז"ל הלכות שמיטה ויובל פרק ה, שהספיחין מותרין והעבודה אסורה. אין לומר, מי שספיחיו אסורין פירותיו אסורים, ומי שספיחיו מותרין פירותיו מותרים, שהרי איסורי הפירות אינו בא מכוח הספיחים, אלא איסור הספיחין בא מכוח איסור הפירות, ותלי תניא בדלא תניא. ואיך נתלו התר פירות הגוי מפני היתר ספיחיו, והספיחים אסורים משום גזרה, לא הפירות.
וכיבוש עולי מצרים, אם עבדו ישראל אסור מדרבנן, ולזה אם עבדו הגוי נאכל הוא. וממשנת "אינו נאכל ואינו נעבד", יראה גם כן בפירוש, שפירות הגוי בעבודתו שהם אסורים. ולזה לא מצא הרמב"ם ז"ל היתר לפירות הגוי בשביעית, אלא משום "הגוים אינם מצווין על השביעית", דאי לאו הכי לכתוב "פירות הגוי בשביעית מותרין" ולשתוק.
נמצאת למד, שבקדושה שנייה אסורה בעבודה מדאורייתא, וספיחים אסורים מדרבנן, וכן לפי הנראה מה שזרע הגוי בקרקעו. ובקדושה ראשונה אסורה בעבודה מדרבנן, וספיחיה מותרים, וכן נמי מה שזרע הגוי בקרקעו. ובשניהם מותרים הפירות עד זמן הביעור, וכן ההפקר, והעשבים שאין רוב בני אדם זורעין אותם, וכמו שהתבאר.

ואל הרב ז"ל יש לי להאמין אף על שמאל שהוא ימין.
רבי יוסף קארו מצטט בדבריו את דברי רבי אשתורי הפרחי, בכפתור ופרח, ומתווכח עמו. את הויכוח השלם שבין כפתור ופרק ורבי יוסף קארו ראה בדברי כסף משנה, בבאורו לרמב"ם. לאחר שרבי יוסף קארו דוחה את דברי כפתור ופרח, הוא מפרש את דברי רמב"ם בדרכו, ואלה דבריו:

פירוש דברי רבנו כך הם: נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיה מותרים. כלומר: מפני שהשדה של נכרי, וגם לא נעבד בה עבודה ע"י ישראל, הלכך מותרים. ומשום דאיכא לאקשויי אהא, אע"פ שלא נעבדה ע"י ישראל היה לנו לאוסרה, דלא גריעי מספיחים שלא עובדו על ידי ישראל, ואפילו הכי אסורים. לכך תירץ, אילו היו הספיחים אסורים מן הדין, היה כדבריך. אבל מאחר שהספיחים אינם אסורים אלא משום שמא יזרע, ובנכרי לא שייך לגזור שמא יזרעו, שהרי אינם מצווים על השביעית, הילכך ליכא קושיא מספיחים.
ומעתה אין שום פיקפוק בדברי רבנו.
רבי דוד בן זמרא, רדב"ז, נולד בספרד בשנת 1480. ישב בקהיר, והעמיד בה ישיבה במשך 40 שנה. בא לירושלים ומשם לצפת, ונתקבל בכבוד על ידי רבי יוסף קארו והמבי"ט. נפטר בשנת 1574. כתב ביאור למשנה תורה לרמב"ם, וכן ספר שאלות ותשובות הכולל כ-2400 תשובות.

ומיהו, כיוון שאין קנין לנכרי להפקיע קדושת הארץ, נהי דפירותיהן וספיחיהם מותרין, מכל מקום צריך לאוכלן בקדושת שביעית. הילכך יש למצוא טעם על מה שסמכו שאין מדקדקין בדבר, ועושין סחורה בפירות שביעית, ונוהגין בה כשאר השנים.
וי"ל דסמכו להם על הגאונים, דפסקו הלכה כרבי דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן. וכיוון דעיקרו מדרבנן, ואיכא מאן דאמר יש קנין לנכרי להפקיע הארץ מקדושתה, סמכו עליו במילתא דרבנן. אבל מדברי רבנו נראה דפסק כרבנן דאמרי שביעית בזמן הזה דאורייתא. שהרי כתב סתם: "מצוות עשה להשמיט" וכו', לא חילק כאשר עשה פ"א מהל' תרומות לעניין תרומות ומעשרות. וכן כתב פרק ט' מהלכות אלו, וזה לשונו: "ואין פרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן שהיא מדברי סופרים, אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה". ע"כ. משמע, דאפילו בזמן הזה, השמיטה היא של תורה.
הילכך יש להיזהר לנהוג בפירות שביעית הנלקחים מן הנכרי קדושת שביעית, אע"פ שפירותיהם וספיחיהם מותרין. ואין טעונין ביעור, מכל מקום קדושת שביעית יש בהם, שהרי לא הופקעה קדושתם ע"י קנין הנכרי.
ולפיכך אם עבד ישראל הקרקע, אע"פ שהיא של הנכרי, איסורא עבד, כאילו היה ביד ישראל, ואין הפירות נאכלין, שנעבדה בהם עבירה, לפי שכל המקומות שדרין בהם ישראל בזמן הזה הם מכבוש עולי בבל. והיינו דתנן "מא"י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד", והספיחין לעולם מותרים.