לכבוד לשכת המרכז להפדרציה המזרחית בהמבורג, שלו' וברכה.

מכתבם הנכבד מאד מיום ה' דנא קבלתי. ועל דבר אשר העירו רבים את כבודם בעניין האילנות, אשר נטעו בשביעית באיסור, שע"פ המשנה, תרומות פ"ב ג', צריכין להיעקר, אני משער שכונתם של המעירים היא על יער הרצל, שנטע באמת בשביעית, וע"י הפועלים העברים.
וזה היה למורת רוחי וחוץ לגדרי ההיתר אשר נהגו בו שלומי אמוני ישראל בכל השמיטות אשר עברו על הישוב.
ואנכי הודעתי לרבים, שכל עיקר העניין שאנו נכנסים, מפני הדחק הגדול, לתוך הפרצה הדחוקה של ההיתר בעניין שביעית, ע"י המכירה שהונהגה מאז, הוא בא רק כדי לקיים את הישוב באותם העניינים שאי אפשר לדחות אותם. וגם באותם העניינים פרסמתי שהעבודות שמעיקרן אסורות הן מן התורה, יעשו בעונת השביעית ע"י נכרים, וידי ישראל יתעסקו, גם אחרי היתר המכירה, רק ביתר העבודות, שיסוד איסורן הוא רק מדרבנן. ובזה הרווחנו הרבה, שכלל הישוב קיים את השביעית של תורה, ויצא גם ידי חובת המחמירים מרבותינו ז"ל, הסוברים שגם בזמן הזה שביעית היא מהתורה, והסמיכה על היתר המכירה באה רק כדי להתיר על ידו, מצד הדוחק הגדול וצורך השעה של מעמד הישוב, איסורי דרבנן שהם עבודות שע"י נכרים באיסורי תורה, שהם כשבות דשבת, שאינו כי אם מדרבנן, וע"י ישראל עבודות שהן ביסודן מדרבנן.

ויען שההיתר בכללו ניתן רק מצד הדחק הגדול, על כן הודעתי, שכל דבר שאין הישוב מוכרח לו לקיומו, ושאפשר לו להדחות עד אחר שנת השביעית, לא יעשה בשביעית. מכלל זה היו גם כן נטיעות חדשות, שלא נטע שום אדם כשר מישראל בכל מרחב הישוב, בכל שנת השביעית גם אחרי ההיתר, בכל מקום שהיה הדבר אפשר להדחות, בלא הפסד גדול,
אמנם מצד הדין, על פי יסוד ההוראה להתיר ע"י ישראל מלאכות שאינן מן התורה, היה אפשר להכניס בכללן גם נטיעה. שהרי הרמב"ם (פ"א ה"ה דה' שמיטה) הכניס את הנטיעה בכלל מלאכות דרבנן, שאין לוקין עליהן כי אם מכת מרדות ולא מלקות של תורה.
ומה שקשה על הרמב"ם מסוגיא דגיטין (ד' נג ב'), דאיתא שם בפשיטות על הנוטע בשביעית "הא דאורייתא", כבר ביארתי במבוא לס' "שבת הארץ" (ד' ז' ע"ב), שיש נטיעה שהיא מהתורה, שהוא הנוטע גרעין כדי להצמיח אילן, שהיא זריעה ממש, אבל הנוטע נצרים בדרך שתילה. זה אינו מהמלאכות של תורה, משום שאינו נקרא בשם זריעה אלא בשם נטיעה.

ויש להוסיף על מה שכתבתי שם, מדברי המד"ר בראשית (פרשה ט"ו) על הפסוק ויטע ד', וכתוב ארזי לבנון אשר נסע, שמביא עליו שם: "אמר רבי חנינא, כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בתוך גן עדן", והיינו שלשון נטיעה, החלוקה מזריעה, נופלת דווקא על מי שנוטע ייחורים של אילנות, אבל מי שזורע חרצן וכיוצא בו אע"פ שמצמיח על ידו אילן, זהו זורע שאסור מהתורה.

ומכל מקום בכלל לשון חכמים נכלל גם אופן כזה בשם נטיעה, שהרי מונים לערלה משעת נטיעת הגרעין, כמו שמונים משעת נטיעת הייחור.
על כל פנים בכל אופן, אין לנו לזוז מפשטם של דברי הרמב"ם, שנטיעת אילנות, על כל פנים ע"י ייחורים, שהוא הנוהג לרוב בארץ ישראל, היא מכלל מלאכות דרבנן.

ואם היה הדבר נוגע לקיום הישוב, היה ראוי לנו להכניסו בכלל ההיתר. אבל כאשר כל עיקר הסכנה להישוב במצבו מעניין השביעית, כשלא יצורף לו איזה דרך של היתר, הוא רק שלא יפסק סדר הקיום במושבות ודרכי המסחר של הפירות, בייחוד היין ותפוחי הזהב והשקדים, שיסוד חיי הישוב בנוי על זה. אבל מטעים חדשים אין שום סכנה אם ידחו על שאר שנות השבוע, על כן לא הונהגנו להתיר לנטע אפילו ע"י נכרים, וק"ו ע"י ישראל, גם אחר היתר המכירה. ומאד היה לבבי דווי, על אשר נהגו העסקנים בנטיעת יער הרצל הפקר בדבר זה, לדאבון לבם של כל יראי ד' ונוצרי אמונים שבכל הישוב.

אבל מאחר שכבר נעשה, לחייב בעקירה כמובן אין לנו על זה כוח מן הדין.
ובעיקר העניין של שביעית בשל גויים כבר העירו כבוד תורתו בצדק, שזה כמה דורות שהמנהג בארץ ישראל לסמוך על המתירים, ועל זה בנוי היתר המכירה. כי באמת עצם הקניין של הקרקעות שבמושבות, שהן אדמת מירי, איננו כי אם מין אריסות, ולא קניין גמור, וכשמצטרף לזה היתר המכירה, סומכין בשעת הדחק על הצדדים של היתר שיש כאן. ואם נמצאים חסידים ואנשי מעשה, המחמירים על עצמם לחוש להאיסור, ודאי שאין מי שמוחה בידם ותבוא עליהם ברכה. אבל לעקור את ההיתר שכבר הונהג, ולגרום קלקול יסודי בחיי הישוב כולו, כמובן אין לנו רשות, כל זה שאין לנו עצה אחרת יותר נוחה מזו של היתר המכירה הנהוגה.

ממוצא דברי ידעו כבוד הדרתם, שבעניין זה של שביעית שעברה, אין לנו כעת אודות מה להיכנס בדברים עם ועה"פ המצומצם.

וצור ישראל יראנו בישע עמו על אדמת קדשו, ונזכה לקיים את כל פקודי ד' באורח ישרים, באהבת עולמים ושמחת אמת מרב כל.והיה זה שלו' וברכה. כנפשם הרמה ונפש מוקיר יקר ערכם, החותם בברכה מהררי קודש,