חשבון שנת השמיטה על פי הרמב"ם



בפרק זה שני מקורות: תשובה של הרמב"ם, ודבריו בהלכות שמיטה ויובל. התשובה נכתבה בשנת 4936 לבריאת העולם, 1175 לספירה הנוצרית, 1106 לחורבן הבית, 1487 למניין שטרות. בתשובה מסביר רמב"ם כיצד לחשב את שנת השמיטה, ומתלבט בין שתי שיטות בדבר קביעת השנה.
שנה לאחר כתיבת התשובה כותב הרמב"ם את הלכות שמיטה ויובל, ושם הכריע כדעת הגאונים, ופסק הלכה לפי הדעה שהייתה מקובלת במסורת: "שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות".


שו"ת הרמב"ם סימן שפט

על עניין מאימתי מונין לשמיטות
ומאימתי התחילו למנות, מאחר ארבע עשרה שנה התחילו ישראל למנות שמיטים ויובלות משנת חמש עשרה אחר שנכנסו לארץ. לפי ששבע שכבשו ושבע שחלקו לא מנו, מפני שאין כל אחד ואחד מכיר חלקו. ועיקר דבר זה בספרא (ריש פ' בהר), ונגררה הלכה זו בכמה מקומות בתלמוד, והיו מונין והולכין עד שחרב הבית בראשונה.

סדר הזמנים לפי הבריאה:  
כניסה לארץ 2488
כיבוש וחלוקה 14 שנים עד סוף 2502
שנה ראשונה למניין שמיטה 2503
שמיטה ראשונה: 2509

ושנה שחרב בה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן - כי באב חרב - היא הייתה מוצאי שביעית, והיא שנת שש ושלושים ביובל של שבעה עשר, לפי שהחשבון מוציא שמנו בארץ ששה עשר יובלות שלמות, וביובל של שבעה עשר חרב. ואם תוסיף על המניין שמנו שבע שנים שכבשו ושבע שחלקו, נמצא שעשו שבעה עשר יובלים גמורים: ארבע מאות וארבעים משעת כניסתן לארץ עד בנין הבית, וארבע מאות ועשר שעמד בית ראשון.

תחילת מניין השמיטות 2503
16 יובלות (50x16) 800+
36 שנים ביובל ה- 17 36+
חורבן בית ראשון בשנת 3338


דרך חישוב אחרת:  
כניסה לארץ - 2488
17 יובלות - 850+
חורבן בית ראשון - 3338

וכיון שחרב הבית וגלו בטל המניין. וכשעלה עזרא ע"ה בשנייה, התחילו למנות משנה שעלה וקידש בה את הארץ קדושה שנייה, והיא הייתה השנה השביעית מבניין בית שני, וממנה התחילו למנות שמיטין ויובלות. שמניין ראשון בטל משבטלה הארץ. ואף על פי שלא היה יובל בימי עזרא ע"ה, מנו יובלות כדי לקדש שמיטין, שאין שנת היובל עולה למניין שני שבוע אליבא דחכמים, וכן הלכה. אלו הם הדברים המתבארים מן התלמוד וכל אלו הדברים הם בגמרא ערכים פרק ששי.

חורבן בית ראשון - 3338
שנות הגלות - 70+
עד תחילת שמיטות עזרא - 7+
שנה ראשונה לשמיטות עזרא - 3415

ולפי חשבון זה נמצא הבית בראשונה ובשנייה חרב במוצאי שביעית, והיא השנה שתחילתה מתשרי שאחר החורבן.

חורבן בית ראשון - 3338
שנות הגלות - 70+
שנות בית שני - 420+
חורבן בית שני - 3828

ודרך החשבון על מניין זה לידע שנת השמיטה הוא, שתוסיף על מנין שטרות שלושים וארבע, לפי שבשנת אחד וארבעים לחורבן התחילו למנות לשטרות, כמו שנתברר בתחילת ע"ז ]דף י' א'[. ותשליך הכל חמישים חמישים, והנשאר פחות מחמשים השליכהו שבעה שבעה, ותדע בכמה שנים מן השבוע אתה עומד.

חורבן בית ראשון - 3338
גלות - 70+
תחילת מנין שטרות - 41 אחר החורבן 41+
שנה ראשונה למניין שטרות 3449
הוסף 34 ("לך אחורנית" 43) 34-
שנה ראשונה לשמיטות עזרא - 3415

ולפי חשבון זה, תהיה שנה זו שהיא שנת שש ושמונים וארבע מאות לשטרות - ששית בשבוע, והיא שנת עשרים ביובל.

השנה היא 1486 לשטרות (רמב"ם השמיט את האלף)  
שנת 1486
שנה א לשמיטות עזרא 34+
סך הכל 1520.
וזו היא שנה 20 ביובל, שנה שישית לשמיטה

אבל מצאנו תשובה לגאון רבנו האיי זצ"ל, עניינה שמנין ראשון לא בטל, ושעליו אנו סומכים. אבל לא מנו יובלות משחרב הבית בראשונה, אלא שמיטים בלבד. ואמר באותה התשובה שהחשבון ירושה הוא בידיהם, ושהיא סדורה בפי הכל. וכך נמצא כתוב בתשובות שקודם רבנו האיי גאון זצ"ל מכמה שנים כדברי הגאון.

ולפי חשבון זה, נמצא הבית חרב באחרונה במוצאי שביעית כמו שאמרנו, ותהיה שנה ]זו[, שהיא ארבע מאות ושמונים ושש לשטרות - שנת שמיטה. והביא ראיה מהאי דאמרינן בתחילת ע"ז ]ט' ב'[, האי מאן דבעי למידע כמה שני בשבוע וכו' דשמעת מינה דלא מנינן יובל אלא שבעה שבעה בלבד מונה. ולא השגיח על אלו הדברים שנתפרשו בגמרת ערכין כלל, כאלו אינם כתובים. והדברים מראים דהאי מימרא דגאון וחושבנא דיליה, אזלי אליבא דמאן דאמר עזרא ע"ה לא כיבש, אלא זכר בעלמא עבד, וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ואזיל מימרא קמא דאמרינן. והוא דסליק אליבא דשמעתא מגמרת ערכין, אליבא דמאן דאמר עזרא ע"ה קידש, וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. ודבר זה נחלקו בו התנאים והאמוראים, כמו שנתברר בגמ' שבועות ]ט"ז ['א פרק שני. ובכמה מקומות בתלמוד אזלא שמעתא כמאן דאמר לא קידש. וכמה פירושים יש לנו בדברים אלו בחבורים שחברנו.

ועדיין הדבר אצלנו ספק בשמיטה, וחוששין אנו לדברי הגאון זצ"ל שאמר שחשבון זה ירושה בידיהם, עד שיתברר לנו יפה יפה היאך הם הדברים, ויסתלק ספק זה, ואשלח ואודיעכם בעזר האל יתע'.

משה ב"ר מימון זצ"ל.

שנה לאחר כתיבת התשובה, כתב רמב"ם את הלכות שמיטה ויובל, ושם הכריע כדעת הגאונים. ואלה דבריו בהלכות שמיטה ויובל:


רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י

הלכה א
מצוות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמישים, שנאמר "וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת החמישים", ושתי מצות אלו מסורין לבית דין הגדול בלבד.

הלכה ב
ומאימתי התחילו למנות, מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ, שנאמר "שש שנים תזרע שדך ושש ]שנים תזמור כרמך" עד שיהיה כל אחד מכיר את ארצו. ושבע שנים [ושע בכבוש הארץ, ושבע שנים בחילוק, נמצאת אומר בשנת שלש וחמש מאות ואלפים ליצירה מר"ה מאחר מולד אדם הראשון, שהיא שנה שניה ליצירה התחילו למנות. ועשו שנת עשר וחמש מאות ליצירה, שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ, שמטה. ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמישים שהיא שנת ארבע וששים משנכנסו לארץ.

הלכה ג
שבעה עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו, ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה, מוצאי שביעית הייתה, ושנת שש ושלשים ביובל הייתה. שארבע מאות שנה ועשר שנים עמד בית ראשון. כיון שחרב הבית בטל מנין זה. משבטלה נשארה הארץ חרבה שבעים שנה, ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים שנה עמד, ובשנה השביעית מבניינו עלה עזרא, והיא הביאה השנייה. ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר, ועשו שנת י"ג לבנין בית שני שמטה, ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמישים, אעפ"י שלא הייתה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות.

הלכה ד
נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן כשני חדשים - שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות - אותה השנה מוצאי שביעית הייתה, ושנת ט"ו מן היובל התשיעי הייתה. ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחרבן, שהיא שנת שמנים ושבעה ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה, היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.

הלכה ה
אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל. וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת החמישים, אלא שבע שבע בלבד, מתחילת שנת החורבן. וכן עולה בגמרא ע"ז חשבון זה שהוא קבלה.

הלכה ו
ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א"י. וכולן לא מנו אלא לשני חורבן: משליכין אותן שבע שבע. ולפי חשבון זה, תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן - מוצאי שביעית. ועל זה אנו סומכין, וכפי החשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים. שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות.