לכבוד אחינו היקרים יושבי המושבות על אדמת הקודש, שלו' וברכה.

השנה הבאה לקראתנו לשלום, שנת התר"ע, היא שנת השמיטה, כפי המניין שאנו נהוגים ובאים על פי גאונים הראשונים מקדם- קדמתה.

מאז החל הישוב החדש שלנו בארץ הקודש "לעמוד על הקרקע", על עבודת האדמה, הייתה שאלת השמיטה לשאלה רבה. כי מעמדנו רטוש והרוס הוא: אנו כעת רק המעוטים בארץ הקודש ורובה מיושבת מבני נכר, וכל עיקר פרנסת הישוב בנויה על משא-ומתן של מסחר-היין ויתר תבואת-הארץ; וכאשר משני הטעמים היסודיים הללו, ומטעמים אחרים, רבים ועצומים, אי-אפשר לנו בשום אופן לקיים מצות השמיטה בכל חוקיה ומשפטיה, לבטל לגמרי עבודת הקרקע ולהפקיר את כל הפירות ולהתנהג בהם בכל דין קדושת שביעית, כי לפי- זה מוכרח הישוב כלו להיות נהרס לגמרי חס-ושלום. בהפסק במשך השנה חבורי-המסחרים, והאיכרים המעטים יהיו מוכרחים לעזוב את הארץ הקדושה אשר לא תוכל לפרנסם בעניה מפני מעוט אחינו בני ישראל הנמצאים בקרבה כעת, ונשארו חס-ושלום המושבות שוממות ונעזבות, - ותורתנו הקדושה הלא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום וחיים וברכה לעולם.

על כן נמנו וגמרו רבנן קשישאי, רבותינו הגאונים, שעמדו על שאלה זו בשמיטות שעברו, כי אחרי אשר על פי עומקה-של-הלכה ישנם כמה טעמים שמחלישים קצת את חומר דין השביעית בזמננו לעומת החומר הגדול שהיה בו בימי קדם.
האחד מפני שרבים מהפוסקים סוברים ששביעית בזמן הזה היא דרבנן;
ושנית מפני שהקרקע היא על פי חוק המלכות קניין המלך יר"ה, ודין היושבים על האדמה, לפ"ז, אינו כי אם כמו אריסים בקרקע של אינו-ישראל;
ושלישית, שישנם ספיקות גם במניין השמיטה מתי היא שנת השביעית האמיתית, ונוסף לזה עוד כמה טעמים צדדיים.
ואע"פ שגם כלם יחד אינם מספיקים לבטל חס ושלום דין שביעית, כי הטעם הראשון שהוא דרבנן ודאי שאינו גורע מחיבתו וחומרו מאומה, כי הלא "חביבים עלינו דברי סופרים יותר מיינה של תורה", ואמרו חז"ל: "חמורים דברי סופרים מדברי תורה". ומה שהקרקע היא של המלך גם כן אינו מספיק כשהוא לעצמו מכמה טעמים.
וכך מה שיש ספיקות במניין השנים גם כן אינו מועיל להתיר:
חדא, שכבר הוחזקנו וקבלנו מרבותינו הראשונים גאוני עולם - בהסכמת ראש המורים הרמב"ם ז"ל, שעל פי חשבונם אנו הולכים, באופן ששנת התר"ע הבעל"ט היא שנת השביעית באמת.
ועוד שאם באנו לספק על איזו שנה שתהי' ולהקל מפני זה נעקור ע"י ספק זה מצות שביעית לגמרי, - ודבר זה לא יתכן לעקור על פי ספק מצווה גמורה לגמרי.

אבל על כל פנים מתוך שמצינו לפעמים שחכמים נתנו רשות להקל בדבריהם יותר מבדברי תורה, בצירוף-של-סניף מהטעמים המבוארים ועוד טעמים שונים, ועל הכל גודל הדחק ואי האפשרות לקיים את המצווה בכל פרטיה ודיניה, עד אשר ישקיף ד' וירא בעני עמו, וישיב את כל עם ד' על אדמת קדשו ויצווה עליהם את ברכתו, באופן שלא יהיו מוכרחים לישא עיניהם למכור את יבול אדמתם לחו"ל, ושבת הארץ תהיה ניכרת באמת על אדמת הקודש מפני שיהיו כל יושביה בניה בני ישראל יהודה עליה, אשר יהיו קשורים אל חבת אדמת הקודש בקשר אהבה מתוך שובע ומנוחה, כי ישבו לבטח בארצם, והשגחת ד' תראה אז בגלוי לצוות את ברכתו בשנה השישית לעשות את התבואה לשלש השנים, כדבר ה' הטוב אשר לא ישוב ריקם בבא עתו, שאז יהיה אפשר לקיים כל דיני שמיטה ככתוב, מה שאי אפשר לעת כזאת.
אשר על כן הסכימה דעת רבנן קשישאי, אשר ראו בעני עמם, למצוא עצה ותרופה בתור הוראת-שעה, אשר בכל שמיטה אשר יראה הדבר בעיני בית דין יפה, שעוד הזמן גרמא להשתמש בכחא דהתירא זה, יסמכו על כחם של זקנים ללמד את בני ישראל היושבים על אדמת הקודש לעשות כדת של תורה, שיוכלו לעמוד על אדמתם, ושלא להיות בכלל עוברי עבירה, המחללים את קדושת השביעית לעבור על דברי תורה חלילה.

והנה בעצם העצה, לבד מה שהיא מועלת לתקן את האיסור עוד יש בה משום "מצווה לשמוע דברי חכמים", שנוהגת בכל דור ודור, ואין לך אלא "שופט שבימיך", וגם יש בה זכר לשביעית, שלא תשתכח מאתנו תורת שביעית, למען יהיה זיכרונה חי עמנו, לעת אשר יטיב ד' לעמו, וירים את קרנו על אדמת קדשו, באופן שנוכל לקיים באהבה את כל חוקת התורה לקדושת השביעית, שתהיה ערוכה ושמורה עמנו ואב לבנים יודיע, ע"י זכר לשביעית הנעשה כפי היכולת בכל שמיטה, בעת המצוק והדחק שאנו שרויים בו עכשיו.

העצה הניתנה היא: כאשר כבר פסקו רובא דרבוותא שאין דיני שביעית נוהגים כי אם בקרקע של ישראל ולא בקרקע של אינו יהודי, על כן גמרו לעשות מכירה כדת של תורה למכור את כל הקרקעות והנטיעות שעליהם, שאנו מוכרחים לעבוד אותם וליהנות מפירותיהם בדרך של חול, לאינו ישראל על משך זמן כזה שתהיה שנת השמיטה נכללת בתוכו: וממילא כשיהיו שייכים על פי דת תורתנו הקדושה כל הקרקע והנטיעות לנכרי, לא תהיה חלה חובת שביעית עליה, כאשר הכריעו כן מאז רבנן קשישאי ז"ל.

ואף שהישראל יהיה אח"כ פקיד מן הנכרי, שיעשה על פי תוקף כח המכירה לבעל הקרקע במשך הזמן הנ"ל שתהיה השביעית כלולה בו, מכל מקום כיון שעצם גוף הקרקע יהיה קנוי להגוי שוב אין דין שביעית נוהג בפירותיה ואין כל כך איסור בעבודת אדמתה.

וכאשר אנכי הח"מ בצירוף כבוד הרה"ג בד"צ דפה עיה"ק והמושבות ת"ו, ראינו את מעמד הישוב בזמננו, שהוא צריך עדיין לאותה ההוראה שיצאה משם רבנן קדישי לשעה, גם בשנת השמיטה הבעל"ט, לפי מה שעינינו רואות, על כן הסכמנו, בכוח בית דין יפה, בהסכמת כמה גדולי ארץ הקודש, להשתמש גם בשמיטה הזאת הבאה עלינו לטובה בסדר תיקון-היתר הנ"ל.

והנה כדי להוציא מן הכוח אל הפועל אה המכירה, אנו צריכים, שכל הצדדים שיש להם תפיסת-יד וכח-זכיה בהקרקעות והנטיעות יהיו מסכימים ומרשים למכור את הקרקע והנטיעות הנ"ל בכל אופן המועיל על פי דין תורתנו הקדושה. ועל כן, מכל מה ששייך בקרקעות הנ"ל ונטיעותיהם לכבוד הברון הנדיב שיחיה, כבר נמסר לנו רשות מהפקיד הראשי, שיש לו זכות מוחלטת בהם בכל מה שימצא לנכון, למכור בכל תוקף ובאופן היותר מועיל, וע"י הפקיד הנ"ל יעשה סדר המכירה מצדו, וכן יעשה בעהשי"ת גם מיתר הכוחות הציבוריים שיש להם זכות בקרקע ונטיעות הנ"ל.

אבל לאותם הקרקעות, שהן לגמרי של יחידים, או אותם שיש בהם זכיות ליחידים ואיזו תפיסת-יד, - לזה צריך, שיהיו היחידים היושבים על הקרקעות הנ"ל או בא כוחם שיש להם רשות למכור את הקרקעות והנטיעות הנ"ל, הם עצמם או שלוחיהם ובא כוחם, מוכרים את הקרקעות והנטיעות הנ"ל לארץ ישראל או להרשות למכור כל הנ"ל כדין תורתנו הקדושה. וכאשר העניין של המכירה הוא מרובה בסדר הלכות ודינים, שאי אפשר למוסרם לכל אחד ואחד, על כן עלה בהסכמתנו, שכל יושבי המושבות על אדמת הקודש ת"ו יתנו הרשאה לנו הח"מ, למכור את כל קרקעותיהם ונטיעותיהם שעליהן, כפי ראות עינינו, בכל אופן היותר מועיל, ובשליחותם נמכור אנחנו בע"ה את כל הנ"ל על פי דין תורתנו הקדושה באופן היותר מועיל, להסיר את המכשלה של העברת איסורי שביעית, ובאופן היותר נאות על פי דין תורתנו הקדושה בעצם עסק מכירת הקרקע בארץ ישראל לארץ ישראל, כפי היכולת האפשרית עפ"י דעת תורה ודעת נוטה, לאהדורי אתקנתא.

על כן הננו שולחים בזה את כתבי ההרשאות, ותואילו נא כולכם בטובכם לחתום עליהם, וכבוד הועד שבכל מושבה יאשר ויקיים בחתימת יד חברי הועד ובחותמו את חתימת יד החתומים, יושבי המושבה או בא כוחם.

ובזה נוכל לאשר ולקיים ולהוציא אל הפועל את דבר המכירה על פי האופן היותר מועיל, באופן שלא יהי' שום מכשול ואיסור בעבודת האדמה ובשימוש תבואת הארץ, על פי המהלך המוכרח בימינו בשנת השביעית הבעל"ט.
וזאת לדעת, שההיתר הנ"ל הנסמך על תיקון המכירה, שהוא נעשה רק בהוראת שעה ומצד ההכרח הגדול והעצום, לא נתן להשתמש בו כי אם במה שנוגע ממש לעיקר קיום המושבות ומעמדן בארץ הקודש, דהיינו: עבודת הקרקע המוכרחת ומכירת יבול הארץ והנאתה כדרך כל השנים.

אבל בכל הדברים שאינם נוגעים לעיקר יסוד הישוב, כגון: נטיעת גנות לשם פאר והרחבה וזריעת עניינים טפלים, שאינם מעלים ומורידים כל כך ביסוד מצב המושבות וכיו"ב, - חלילה לסמוך על זה ההיתר, שנאמר רק מפני דוחק הזמן. וראוי לנו לעשות זכר לשביעית לשבות על כל פנים מעבודת הארץ ככל מה שיהיה אפשר לנו בלא השבתת סדרי מחית הישוב, ובפרט בדברים שהם רק בתור מותרות.

וכן בגופי המלאכות, הנה ישנן ארבע מלאכות, שהן חמורות ואסורות מן התורה, והן: זריעה, קצירה, זמירה ובצירה, שהן אינן מותרות גם אחר המכירה להיעשות ע"י ישראל, כי אם ע"י פועלים נכרים, וחרישה צריכה תמיד שאלת חכם לפי העניין והדחק, אם תהי מוכרחת להיעשות ע"י ישראל. ואם יהיו לכבודכם איזו ספיקות בפרטי דינים, בהנהגתכם בנוגע לדיני השביעית, הטיבו נא להודיענו, ונשיב לכם בעזר ה' יתברך באר היטב כפי דעתנו על פי התורה והמצווה.

וכן כל איש אמיד, אשר נדבה רוחו לקיים כל מצות השביעית בלא שום הפקעה, אם יש לו ספיקות בהנהגתו, יטיב נא להציע דבריו, ונשתדל בע"ה להשיב לכל אחד ואחד כפי צרכו, בסגנון ובלשון שהוא שומע, בכל פרט ופרט, ומכל מקום ראוי ונכון שגם אלה אשר ירצו לקיים כל חומר מצות שביעית בלא שום הפקעה יחתמו גם הם על ההרשאה, מכמה טעמים.

והשי"ת הבוחר בארץ חמדה, אשר עינו בה מראשית שנה עד אחרית שנה, יגיענו לשנים ולשמיטות הבאות עלינו לטובה לשלום, שנהיה שמחים בבניין עירו וששים בעבודתו, ונזכה לקיים את כל המצות התלויות בארץ הקודש בכלל ומצות שביעית בפרט בכל פרטיה ודקדוקיה באהבה ובשמחה מרוב טובה ושלוה בעושר וכבוד, כי ישוב ד' שבותינו וירים את קרן עמו על אדמת קדשו וישלח לנו גואל צדק מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך.