לכבוד ידי"נ הרב הגאון האמיתי מופה"ד מו"ה יעקב דוד רידב"ז שליט"א,
שלו' וברכה באה"ר.

מכתב ידי"נ כבוד גאונו שי' הגיעני כעת. ותמהני מאד למה משיאים כוונות זרות בדברי, באיזה אופן מצאו לתלות בי שאכוף את אותם שאינם מסכימים על פי דעתם על ההיתר, שיאכלו מה שאסור לפי שיטתם.
כוונתי היא רק, שאני מחויב לעמוד בפרץ נגד המוציאים לעז על אותם הבאים לישב את ארץ ישראל, ובאין להם דרך אחרת הם מוכרחים לסמוך על ההיתר, שכבר יצא טיבו ויש לו ידים בשיטות התלמודים והפוסקים, שהוצאת לעז זו מזיקה את הישוב הזק רוחני והזק חומרי:

היזק חומרי, כאשר הדבר אי-אפשר שהכל יקיימו את דיני שביעית בלא הפקעה, ואם לא יוציאו לחו"ל את הסחורה, את היין ואת תפוחי-הזהב והשקדים וכיו"ב, ממש תשם הארץ, חלילה, ויחרב הישוב החדש, ועמו מוכרח להיות נהרס חלילה הישוב הישן גם כן, כי למתבונן בעין פקוחה הם שניהם אחוזים זה בזה.

והיזק רוחני, שע"י פרסום האיסור תיסתם הדלת של הכניסה לארץ ישראל, לבנותה בבניין של נטיעה וזריעה ומסחרים ביבולה, לפני כל שלמי אמוני ישראל, ואז יהיו הבאים רק משליכי הדת אחרי גום, ואין שעור לנפילת היהדות בארץ ישראל בכלל, שתוכל להיות נצמח מזה. כי עכשו, אע"פ שבאים גם כן החופשים, מכל מקום בכל מושבה נמצאים ובאים גם כן בעלי תורה ויראה, והם מתאזרחים בתור בעלי-בתים חשובים, ומתוך כך מוסדי הדת מתחזקים, בשמירת הכשרות וכיו"ב, אבל אם תיסגר הדלת לגמרי בעד יראי ד', כי קבלתי מכתבים, וגם השכל נותן, ששום אדם עשיר, אפילו ירא שמים, לא ירצה להשקיע רכוש בארץ ישראל, בזמן הזה שאותותינו לא ראינו בעוה"ר, באופן שע"י השביעית יופקעו כל יסודות מסחרו, ואין שיעור להנפילה הרוחנית.

וההיזק השני שיש בזה ברוחניות הוא, כי כפי המצב של הישוב הלא אי-אפשר בשום אופן שלא ישתמשו רובם בהיתר ההפקעה, ואם מורים להם שאע"פ שההיתר בא מצד הדחק, מכל מקום הוא היתר כשר על פי דין תורה, אז הם בעצמם נזהרים בשארי עניינים של קדושת התורה והמצווה, וגם בעניין שביעית עצמה הולכים הם בזהירות, על כל פנים רבים מהם, על פי סדרי ההיתר שמתרחקים מאיסור של תורה, ומתייחשים בכבוד להוראת רבנים על כל פרטי ענייניהם, ומתוך כך כללות קדושת ישראל מתחזקת ותופסת מקום, מה שא"כ אם יחשבו שכל מה שעושים יעשו באיסור והם רשעים ועבריינים, אז מתוך הייאוש והקצף יוכל הדבר להביא לנתיקת עול והפרעת התורה והמצווה בכמה עניינים, עד שיצמח מזה חלילה חורבן גדול לכללות היהדות בארץ הקודש.

על כן מי שהוא בכלל רואים את הנולד, ורוצה לעבוד את ד' לא בהתפעלות של דמיון לבד, כי אם בשכל צלול וחשבון ברור, כמו שראוי לאדם אשר חננו ד' דעת וחשבון' יחליט בדעתו שאנו חייבים לעמוד על המשמר, שלא יאבד ההיתר, הנהוג על פי ההפקעה, את כוחו, וכיון שהונהג הדבר זה כשלש שמיטות, ולא מיחו על זה גדולי הדור בארץ הקודש למעשה, ופנים בהלכה יש על זה, שכל מי שיש לו דעה ישרה מוכרח להודות עליהם, למה זה יהיה בעיני כבוד גאונו לתימה אם אני אומר, שנגד כל מי שיצא לשוות את רבים מאחינו בני ישראל לרשעים, ולגרום עי"ז חורבן רוחני וחומרי לארץ אבותינו, שהנני מוצא את עצמי מחויב לצאת כנגדו. אבל על אנשים פרטיים, הרוצים להחמיר על עצמם, מי זה חס וחלילה יעיז ללחום נגדם, ואיך אפשר גם לחשוב שזוהי כוונתי.
ועל דבר חיפוש דברים שראוי לתלות בהם המחלות, לע"ד אין לנו חטא גדול משנאת חנם, שאנו שקועים בו בעוה"ר, ויותר מכל מקום מצא לו יצרא בישא זה מקום אצל יראי ד' ותלמידי חכמים, ויותר מכל מקום בארץ הקודש. וזהו לפי גודל קדושתה, מתחזק צד המחריב לחבל ולהשחית. ואנו צריכים להתאמץ בדור זה להחזיק במידת השלום, ולהרבות אהבה ואחווה בישראל, ולהרבות כבודם של תלמידי חכמים המוחזקים וידועים לאנשי אמת ועובדי ד' בכל לבבם, שאינם חסים על ממונם ועל כבודם, רק בשביל כבודו של הקב"ה וכבודן של ישראל וטובתן בעולם. ובטוח אני, שאם נחזיק בדרך הקודש הזה, יסיר ד' כל מחלה מעמו ומארצו, ויצווה את ברכתו בכל מעשי ידינו, וישוב ארץ הקודש ילך ממדרגה למדרגה בעליה אחר עליה. וכל מה שיוסיפו אחינו בני עם קדוש לבוא ולהתיישב בארץ חמדה, כן תהיה יותר אפשרות להרחיב את גבול שמירת קדושת השמיטה, כי לא יצטרכו רבים מהם לשלוח את יבולם לחו"ל, ויאכל הכל בקדושת שביעית ובלא העברת איסור סחורה, וישמח לב אוהבי ד' וחושבי שמו.

ובכלל אין זה דרך התורה כלל, לבנות דין על פי יראה חיצונית של עונשים, ד' ישמרנו. אנחנו צריכים לברר ממקור התורה, אם יש מקום לסמוך על היתר זה בשעת הדחק או לא. ואם יעלה בידינו שיש מקום לסמוך, אז אסור לנו לתלות את העונשים בזה, כי אין הקב"ה עושה את תורתו פלסתר חס וחלילה, ואנו צריכים לפשפש במעשינו, בעניינים אחרים, במעשים ובמדות, שרבה בהם המכשלה בעוה"ר, כאשר האריכו בזה גדולי צדיקי הדורות. וד' ישים שלו' על עמו ועל נחלתו.

והנני ידי"ע דורש"ת באה"ר ואהבת עולם,
הק' אברהם יצחק ה"ק

נ.ב. ומה שכתב כבוד גאונו, שהמתיר הראשון לא נלחם על זה, תמיהני למה הי' לו להלחם, הלא הי' יושב בחו"ל ולא ראה כלל את עניים ולחצם של האכרים, שעיניהם תלויות להחיות את נפשם ונפש ביתם מפרי אדמתם, בשעה שהם נלחצים ממסים וארנוניות מעבר מזה, ומהוצאה יתירה שסדר השביתה, שאחרי כל היתר המכירה, העמיס עליהם, מעבר מזה, ולא ראה גם כן את הסכנה לכללות היהדות שנצמחת ע"י הכרזת האיסור בדבר כזה שאי אפשר לעמוד בה.

והעומדים בפנים לא היו צריכים להלחם, כי עד שמיטה זו הלך העניין במישרים, כל יחיד שרצה להחמיר על עצמו החמיר, אבל לא הופרע סדר המשא-ומתן שהוא מקור חיותם, ולא הוצא שום לעז על המהלכים על פי סדר ההיתר, כשם שאין מוציאים לעז על יהודים רבים המחזיקים, או שיש להם משלהם, פרוורים וחצרות גדולים, שהם עושים ע"י גויים את כל עבודת השדות ע"י בהמותיהם בקרקעותיהם בשבת ויום טוב, על פי היתר מכירה של הערמה, מפני גודל ההפסד, ורק עכשיו מחדש נקהלו המחמירים לקרא תגר ברבים, ולומר דבר שאינו נשמע בשום אופן, כי אם מביא קלקולים לאין שיעור, - איך אפשר שאנכי העומד בתוכיות העניין של הישוב לא אעמוד לימינם.
והתימה שמתמיה על שהפושעים עומדים על ימיני, והיראים לנגדי, מה זו פליאה. העניין החומרי, של הרעה, שהאיסור מביא להישוב ולארץ הקודש, זה מכירים הכל, על כן כשאני מדבר להגן בזה הם מכירים שאני עושה איזה דבר טוב. והיראים שמים את עיניהם רק בצד הרוחני, ובודאי יותר טוב להחמיר מצד זה. אבל ישנם גם מהיראים שיש להם הסתכלות בהירה, ואינם מאנים לא את עצמם ולא את אחרים, והם באמת מכירים את כוונתי הרצויה, ועומדים על צדי. וכבר הי' בימי עזרא, שכמה גדולים וטובים לא רצו לייסד את הישוב בארץ ישראל, ונשארו בבבל, ועזרא לקח עמו את הפסולים שהיו מעשיהם כעורים, והי' העולם ראוי להיות נהפך לתל מלח מפניהם, והיו מחללים את השבת גם בארץ ישראל, ומכל מקום גרם הדבר שע"י צמיחת ישועה זו נבנה הבית השני, שזכינו על ידו לפרסום תורה שבע"פ והרחבת גזירות חכמים והתפשטות תורה בישראל, כדאיתא בספר היכלות א שעיקר הדרה של תורה הי' ע"י הבית השני.

וכן יהי' בעזר ה' יתברך בימינו, ע"י מה שנחזק את הישוב ההולך האור בע"ה, ויתרבו אחינו העולים לישב את ארץ הקודש, יצמח אור גאולה וישועה. וסוף כל המורדים והפושעים לשוב בתשובה שלמה מתוך אהבה ושמחה, ע"י אור שפע קדושת ארץ הקודש שתשפיע עליהם, ע"י סיוען של תלמידי חכמים עובדי ד' ואוהבי ישראל באמת, שיתהלכו עימהם בנחת ואהבה, ויראו לכל העולם שהם דואגים עבורם ונכנסים בגורלם ומצבם, ועל ידי זה יתעורר הניצוץ הנרדם של קדושת ישראל הכמוס בעומק, אפילו בלבם של המוקצים והריקנים, ויהיו כולם יחד כלי מחזיק ברכה להיות לעם לד' על אדמת קדשו, אשר בחר בה מכל הארצות. ומי יתן ויכנסו דברי בלב הדר"ג, ויתן ידו עמדי ללכת בדרך הקודש הזאת, לעזור בהרמת קרן הישוב, ויתקדש על ידינו שם שמים בעולם, ויתרומם דגל התורה וכבודם של תלמידי חכמים על אדמת הקודש.

ידי"ע [=ידידו עוז] הנ"ל
ומה שכתב כבוד גאונו, שהלא כבר הדפסתי את שה"א, ומה יש ללחום עוד יותר. הלא הודעתי לכבוד גאונו ידי"נ שי', כי בכוונה לא סדרתי את כל הדברים בעניין זה בהבנה גמורה, מסודרת ועמוקה כראוי, וכמה צדדים וטעמים ברורים השמטתי לגמרי, והכל כדי שלא יקלט על ידי זה עניין ההיתר יותר מדאי, ויהי' תמיד נחשב רק להוראת שעה, ועניין שהותר בדוחק, רק מפני שעת הדחק. אבל כשמרחיבין דברים הללו על פי דרכה של תורה, כפי הדרך הנהוג מאז בישראל לחפש צדדים של קולא בעניין גדול שהוא צורך רבים, אז יוקלש יותר מדאי עניין האיסור, מה שאיני חפץ בשום אופן ועניין. ואע"פ שאם יהי' הדבר מכריח להציג את העניין ביותר בירור, גם אז לא אמנע בעזר ה' יתברך מלהעיר תמיד, שהוא היתר של דחק ועניין של הוראת שעה, אבל לכתחילה ניחא לי שלא אצטרך לבא לידי מידה זו, ויהי' הדבר עומד כפי התכונה הרפויה שנתתי לו בהמבוא.

ובאמת אי-אפשר לדון בעניין שביעית בארץ ישראל דין מנהג. שהרי כל זה שלא היו קרקעות של ישראל מצויים לא הי' כלל מנהג קבוע, כיון שקרקעות של גויים הותרו זה מאז, ונמצא הישוב עצמו הוא שחידש את השאלה, שנולדה יחד עם הדחק הגדול, וכשדנים על הלכה חדשה ומצרפים בה כל הספיקות וספיק-ספיקות, בעיקר החיוב, ומדאורייתא או מדרבנן, ובספק השנים, שאע"פ שהוסכם על שנה אחת מכל מקום לא הוברר בשביל זה הספק, רק הוסכם שלא להחמיר ביותר משנה אחת, ובררו שנתו של הרמב"ם, אבל בשביל כך אינו יוצא מכלל ספק לעניין צירוף של עוד ספיקות, והארנונא ויסוד חקי הקני', שע"פ לשון השטר הנימוסי הכל הוא של המלכות, ואין האיכר אלא אגיסטון שנוטל תשעה חלקים על פי החוק, וע"פ האמת רק ששה או שבעה חלקים, וכאלה רבים מאד הצדדים לפרט בדרכי ההיתר על פי סדר נכון, שכאשר נדמה לשאר הוראות חמורות, המוחזקות לקולא מעולם, או שנתחדשו להקל על פי הוראות אחרונים, לא הי' מקום כלל לכל ערעור בעולם.
הנ"ל
ואחרי כל אלה הנני כופל ומשנה ומשלש, כי אין כל עיקר חפצי ומגמתי כי אם ללמד זכות על ישראל, ובייחוד על עם קדוש היושבים בחצרות ד' בהר קודש קנתה ימינו ית', שלא יוציאו עליהם חס וחלילה לעז שהם רשעים ועבריינים בכללם, אבל לא חס וחלילה לרפות את ידי המחזיקים במצווה הרבה והקדושה, שאחר כל הקולות ולימודי צדדי היתר, גנוז בה אור גדול של גאולה וישועה ופדות לעם ד'. ועיני צופיה תמיד לחדוות ד' וישועתו, שיכונן בחסדו את ישוב ארץ הקודש על בסיס נכון וחזק ושילוח ברכה ושפע טוב, באופן שיהי' דבר השמיטה נכון ומקובל להיעשות באהבה, בלא הריסה וקלקול הישוב, כי אם בברכה ושלוות השקט. ואני מאמין ומקווה, שכשם שאנו מלמדים עליהם זכות מלמטה, כך ילמדו פרקליטים וסניגורים מליצי יושר ללמד עליהם זכות מלמעלה. וחובה רבה מוטלת על תלמידי חכמים וצדיקי הדור להתפלל בעד זרע קודש המוכרחים להשתמש בהיתר זה, שלא יארע להם כל פגע ומחלה, כי הלא גם "בכל פרשת העיבור יהיו כל צורכיהם לפניך", וק"ו שדבר זה נעשה על פי הוראה, ואין כאן חלילה פרישה לדבר עבירה, ואפילו אם חס וחלילה לא נתכוונה ההלכה כראוי, הן אל כביר ולא ימאס. ובטחתי בחסד עליון ב"ה, שכל מה שיתרבו צדדי לימוד הזכות על פי דרכה של תורה, ומצורף לה תפילת רבים בעד עדר ד' השב אל רבצו ואל נוהו, כן תגדל הברכה ויהפך הנגע לענג והפשע לשפע רב טוב על עם ד' וחבל נחלתו. כי אין שיעור לגודל כחם של צדיקים ותלמידי חכמים כשהם באים לזכותם של ישראל, ועליהם הכתוב אומר: ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.