שו"ת מבי"ט חלק ב סימן סד

ילמדנו רבנו, ישראל ששכר שדה מגוי לזמן עשר שנים במעות בעין בכל שנה ושנה, והתנה עם הגוי שלא יסלקנו לזמן עשר שנים, והישראל הוריד בשדה ההיא אריסין גוים אשר היו אריסי בתי אבות בשדה ההיא מקדמת, והגיע שנת השמיטה. אם יניח הישראל האריסין גוים לעבוד את האדמה בכל שנה כמנהג, ויקח חלקו, הואיל והוא אינו אומר עתה לאריס לרדת, והוא מעצמו יורד לתוך השדה, או דלמא הואיל והקרקע הוא של זה הישראל, כי שכירות ליומי ממכר הוא, וחייב שהארץ תשבות מעבודה, אם לא יניח האריס הגוי לעבוד את האדמה.

ואם תמצא לומר שיניח הגוי האריס לעבוד את האדמה כמנהגו, להיות ששמיטת קרקעות הוא מדרבנן, ואפשר שהגוי יכריחו בדיניהם לרדת לאריסותו, אם יכול הישראל השוכר להחזיקו ולתת לאריס תבואה וזרעים לזרוע, כי לא הותר כי אם להחזיקו בדברים, וגם הוא מנהג לתת לאריס תבואה וזרעים כדי שיזרע וש"ש.

אוחילה לא-ל אחלה פניו, יחתום לחיים טובים הוא וזרע זרעו ויאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל כיש את נפש חכמה גם חסידה בשמים וכנפש נרצע לעבוד עבודת איש חי ומתפלל בשלומו לא-ל חי,
הצעיר אלעזר בן יוחאי.
כאח לי החכם הה"ר אלעזר נר"ו,
חיפשתי ולא מצאתי תשובת היתר לשאלתך, כי אם לדעת הפוסקים ז"ל אשר פסקו כרבי דשביעית בזמן הזה דרבנן, ועלה דמתניתין פרק "זה בורר": משרבו האנסים חזרו לקרותן וכו' ואמרינן בגמרא משרבו האנסים, ומאי נינהו ארנונה, כדמכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונה. פירש רש"י ז"ל: ארנונה מס שגובה המלך מן התבואה, כך וכך כורין מן השדה בשבח, פוקו זרעו בשביעית, דשביעית בזמן הזה דרבנן, דבטלה קדושת הארץ.
ואמרינן נמי יכול לומר אגיסטון אני בתוכו. פירש רש"י: שכירות קרקע של גוי הוא. אי נמי משום ארנונא שכרו.
וכתבו התוספות 'ומאי נינהו ארנונא':

וא"ת משום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע, דהויא איסורא דאורייתא?
וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן.
וגבי אגיסטון פירש רש"י לשון ראשון שכיר אני בתוכה. ולא נהירי, דאמרינן בגטין אין עודרין עם הגוי בשביעית.
על כן נראה כפירוש שני שפירש משום ארנונא.

ובסוף פרק הניזקין כתבו התוספות גבי אין עודרין עם הגוי בשביעית,

והא דקאמר בפרק זה בורר גבי כהן וחריש יכול לומר לו אגיסטון אני בתוכה, ולא כמו שפירש הקונטרס שכיר לגוי, דהא משמע הכא דאסור, ולא מסתבר לחלק בין חנם לבשכר. אלא מפרש ר"ת, אגיסטון בקרקע, שמקבלים מן המלך לפרוע כך וכך לתבואה כך בשנה, כדאמר התם לעיל מינה, ר' ינאי מכריז פוקו וזרעו ארנונה בשביעית, סכנת נפשות איכא כו'
אי נמי קסבר יש קניין לגוי בא"י להפקיע משביעית.
אי נמי דשביעית בזמן הזה דרבנן. ואע"ג דמדרבנן אסור לגוי אחר, גבי מלך התירו. ע"כ.

ובספר התרומה כתוב ז"ל

ומטעם זה נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי אפילו מדרבנן. והא דתנן בפרק הניזקין אין עודרין עם הגוי בשביעית, יסבור קדשה לעתיד לבוא וכו'. יתיישב בכך פירש רש"י ז"ל פרק זה בורר, כהן וחריש וכול', אגיסטון אני בתוכו, ופירש שכיר עכו"ם אני, והא דמכריז רבי אמי פוקו וזרעו, משום ארנונה, כדי לשלם למלך וכולי, היינו אפילו בקרקע ישראל, כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן, הילכך משום ארנונה שרי לגמרי, ולא נצטרך לומר משום סכנת ארנונא וכולי, אבל בקרקע דעכו"ם בלאו הכי מותר לחרוש ולזרוע. עכ"ל

ואע"ג שהלשון קצת מגומגם בספר הנזכר הרי בספר כפתור ופרח הביא פרק מ"ז וזה לשונו:

והבעל התרומה כתב דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע העכו"ם ואפילו מדרבנן, ולא הסכים בזה טהור קדש מדרבי אלעזר כולי ע"כ

ובספר התרומה האריך להוכיח דקדושה שניה נמי בטילה כרבנן דרבי יוסי, ותרומה ומעשר הוא מדרבנן, והביא ראיה מב' קופות, אחד של חולין ואחד של תרומה וכולי, שאני אומר חולין בתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה, אעפ"י שלא רבו חולין על התרומה, כרבי יוחנן דסבר תרומה בזמן הזה מדרבנן. ופליגי אליבא דרבנן דרבי יוסי, והלכה כרבי יוחנן לגבי ר"ל.
ובפרק עוברין נמי אמרינן הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן. משמע דהכי הלכתא. והא דמשמע בדוכתי אחריני דתרומה בזמן הזה דאורייתא, לא אתי אלא כרבי יוסי.
וכתב אח"כ בההוא דהקומץ, גבי טבל שנתערב בחולין, דאמר ליה רבי טרפון לרבי שמעון שיזורי לך וקח מן הגוי ועשר עליו, דהוי מדרבנן, דקסבר יש קניין לעכו"ם וכולי. משמע דבישראל חייב מדאורייתא. שמא סבר כרבי יוסי דקדשה לעתיד, אבל לדידן דלא קדשה, ואפילו מקרקע ישראל אין מן התורה, אם כן מפירות גוים אפילו מדרבנן פטור.

ובסמ"ג הלכות תרומה קל"ג הביא עניין אל ספר התרומה וכתב למעלה מזה -

וכתב רבי שמשון, דשמא אפילו מדרבנן פטורין בתבואת העכו"ם בזמן הזה, הואיל דבתבואות ישראל אין שם חיוב מן התורה לרבנן דרבי יוסי. והא דגזרינן משום בעלי כיסין בעכו"ם שלקח מישראל וכן כתב מורי ר' יהודה וכן הלכה ע"כ.

וכיון דכל הני רבוותא דסברי תרומה בזמן הזה מדרבנן, נראה דהוי מטעמא דלא קדשה לעתיד לבא, כרבנן דרבי יוסי, א"כ הוא הדין נמי בשביעית לא קדשה, והויא מדרבנן, ויכולים לחרוש ולזרוע כשיש קצת אונס, אעפ"י שאין אונס גמור, אלא משום ארנונא כדפירש רש"י ז"ל.

ובספר החינוך כתב שמיטת קרקע בשביעית נוהגת בארץ מדבריהם וכן שמיטת כספים בכל מקום כולי ע"כ. כל הני נראה דסברי כרבי דמייתי פרק השולח, בשביעית בזמן הזה ורבי היא, דתניא רבי אומר דבר השמטה שמוט, בשתי שמטות הכתוב מדבר, בזמן שאי אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים. ולפירוש רש"י ז"ל דאי שמיטת קרקע הויא שמטת עבודת קרקע בשביעית, וכדאיתא בירושלמי, מנין שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג כו', אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית כו'. ובסמ"ג סי' קמ"ו הביא ירושלמי זה וכתב, דשמיטה נוהגת מדבריהם. וכן פירש רבנו יעקב, והלכה כרבי, שהרי הלל תקן פרוזבול דסבר כרבי.

וכן ריש מועד קטן אמרינן בשביעית בזמן הזה ורבי הוא, דאמר דהוי מדרבנן, ומלתא דפסידא שרו רבנן, דהיינו השקאת בית השלחין. ובפירות דשביעית כתב רבינו שמעון כפירושיה דבירושלמי סוף מכילתין, אפילו למאן דאמר מעשרות דבר תורה, מודה שהשמיטה היא מדבריהם. ובימי הלל איירי התם וכולי.
וכן בסוף פ"ח אמר בירושלמי גבי חד בר נש דחשיד על שמיטתא, ואמר לאיתתיה אפקין חלתא, אמרה ליה ההוא גברא חשיד אשמיטתא ואת אמרת אפקין חלתא. אמר ליה, חלה מדברי תורה, שביעית מדרבנן גמליאל וחביריו.
והרמב"ם ז"ל פ"א דתרומות כתב בתרומה בזמן הזה מדבריהם, דכתיב כי תבואו, ביאת כולכם כמו שהיה בירושה ראשונה, לא ביאת מקצתן כמו שהייתה בימי עזרא. וכתב שכן נראה לו שהוא הדין במעשר שהוא מדבריהם כתרומה. והביא דבריו בסמ"ג, וכתב דראייתו מההיא דב' קופות דאמרינן בפסחים ובנזיר הנח לתרומה מתבואת א"י בזמן הזה מדרבנן. ואינו אומר קסבר, משמע דהכי הלכתא.
וכן מדרבי יוחנן לגבי ר"ל דהלכתא כוותיה, דקאמר בתרומה דרבנן. ושכן פוסק כרבי יצחק, רק שאומר שבזמן עזרא הייתה מן התורה ע"כ. וא"כ כיון דטעמא תלו הרמב"ם משום דכתיב גבי תרומה "כי תבואו" - ביאת כולכם ולא מקצתכם, משמע דקדושת הארץ תליא בביאת הכל, ומה לי לתרומה או לשביעית. וכמו שכתב הוא, דהוא הדין למעשר, אע"ג דלא כתיב ביה כי תבואו, דהוי מדרבנן, הוא הדין נמי בשביעית, דכולא חד טעמא הויא, דלא קדשה לכל מילי בביאת הכל.

ויצא לנו מכל זה, כי ישראל שיש לו שדה שחכר אותו מן הגוי, או אפילו הוא שלו ממש ויש למלך או לעבדו חוק על כל מה שיצא מן הזריעה חלק ידוע, ואפילו לא יזרע אותו יכריחנו לתת לו החלק שהיה מוציא הקרקע אם היה זורע אותו, שהוא מותר לחרוש בו, דהוי כמו ארנוני לפירש רש"י ז"ל. וכל הני רבוותא דסברי דשביעית בזמן הזה מדרבנן יכולים לפרש פירוש זה, ואינו צריך שיהיה אונס גדול. וכן יכול לחרוש בבקרים שלו כמו שהוא זורע בקרקע שלו, וכל שכן אם השדה שאינו שלו אלא שחכר אותו מן הגוי, דהיינו כמו שכירות, שאם יכריחוהו לפרוע חוק המלך אם לא יזרענו - שמותר לו לזרעו ולחרוש בבקרין.
וישראל שמשכיר לגוי שדה שלו, או שכר מגוי שדה והשכירו לגוי קודם שנת שביעית לכמה שנים, מותר, דהוי כשוכר לגוי לכמה ימים לעשות מלאכה, דיכול לעשות אפילו בשבת. אבל להשכיר שדה לגוי בשביעית אסור.

אבל שורו מותר להשכיר בשביעית דאינו מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, כדאיתא פ"ק דע"ז.
וכתב רבינו ישעיה מטראני בפסקיו שם וז"ל:

אעפ"י שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, ויכול להשכיר לגוי לחרוש בו בשביעית, אבל לא ישכירנה לישראל החשוד לחרוש בה בשביעית, מפני שעובר על לפני עור וכולי, ולא ישכור שדהו בשביעית אפילו לגוי, שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, שנאמר שבת שבתון יהיה לארץ עכ"ל.

ונראה מכאן דדוקא בשנת שביעית עצמה, או מקודם לצורך שביעית הוא דאסור להשכיר לגוי, אבל בהבלעה כמה שנים שרי, אפילו עובדה בשנת השמיטה, דאפשר שלא יעבוד בה שנת שביעית. אפילו שדה ששכר ישראל מגוי, נראה דלא שרי להשכירה לגוי אחר בשנת שביעית עצמה, או לצורך שנת שביעית.

נראה דהוא הדין בזרעים, שיכול למכור או להשאיל לגוי שיזרע בשביעית, כמו בשור, דאיני מצווה אלא על שביתת קרקע לחוד, וכשמשכיר לגוי בהמתו בשנת שביעית יזהר בדין שבת.

ולעניין השקאת ירקות ועשבים כמו חבצלת השרון ודומיהם, הא תנן ריש מועד קטן, משקין את בית השלחין במועד ובשביעית, וכיון דתני להו בהדי הדדי, משמע דכל מה שמותר להשקות במועד מותר להשקות בשביעית, וכל הני מותר להשקות בחול המועד דאיכא בהו פסידא. וכן בשביעית. ולא שני לן בין פסידא רבה לפסידא זוטא, דכל מה שיפסד אם לא ישקנו הוי פסידא, דהא לא חלקו בין פסידת ירקות דהוי דבר מועט, לפסידת אילנות דהוי הפסד מרובה. דכיון דיפסד הכל אם לא ישקנו, לא מפלגינן ביניהו והתר זה לכולי עלמא, אפילו למאן דסבר דשביעית בזמן הזה דאורייתא. והוא היתר שכירות בהמה לגוי לחרוש בשביעית, ונתינת זרעים לזרוע בשביעית, והשקאת הירקות ועשב ועצי הבשמים הנפסדים אם לא ישקום.

אבל היתר זריעת ישראל שדהו, או שדה המושכר לו, מפני ששואלים ממנו חלק מה שהיה יוציא אפילו לא היה זורעה, אינו אלא להני רבוותא דסבר דשביעית בזמן הזה דרבנן. דלמאן דסבר דאורייתא, אינו מותר אלא כשאונסים אותו לצורך חיל המלך, דהוי אונס גמור.
וכדאי הם הסוברים דשביעית דרבנן לסמוך עליהם, כל שכן בשעת הדחק.

ומעניין פירות שביעית שגדלו בשדה הגוי בא"י כתבתי בשמטות שעברו משנת הר"צב שהיתה שנת שמטה עד עתה כמה פעמים שהם חייבים בביעור כמו שהוא כתוב אצלי בארוכה.