שו"ת אבקת רוכל סימן כב

על עניין גידולי שנת השמיטה בקרקע גוי, ולקחם ישראל קודם מירוח

מהרב כמוהר"ר משה מטראני ז"ל

1. שאל נשאל מעמדי על עניין גדולי שנת השמטה בקרקע גוי, ולקחם ישראל קודם מירוח ומירחם, אם חייבים במעשרות כשאר שנים, שמעשרים הלוקח מן הגוי ונתמרח ביד ישראל מדרבנן, כיון שהם אינם מפקירים שדותיהם בשנת השמטה, או דילמא כיון שמצוות שביעית חובת קרקע לישראל בארץ ישראל, אין בה חיוב מעשרות כלל.

2. והייתה להם תשובתי כי אין שום חיוב בארץ ישראל להפריש מעשרות בשנת השמטה, אפילו מהלקוח מיד גוי קודם מירוח ומירחו ישראל, מכמה פנים:

3. ראשונה כי מן התורה אין חיוב כלל בשנת השמטה במעשרות, דכתיב בשנת השמטה "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה", הקיש אדם לחיה. מה חיה אוכלת מן הראוי לה שלא מן המעושר בשביעית, אף אדם אוכל מן הראוי לו שלא מן המעושר בשביעית. וכיון דמדאורייתא אין שום חיוב לישראל בשנת השמטה, גם לגויים אין שום חיוב אפילו מדרבנן, דלא נתחייבו פירות קרקע גוי אלא במידי דאי הוה דישראל הוה חייב, אי מדאורייתא אי מדרבנן. אבל במה שאין שום עיקר איסור לישראל, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, כל שכן דמגוי, אין שום חיוב אפילו דרבנן, דלא יהא חמור גוי מישראל.

4. ואי משום דמירוחו ביד ישראל, הא מירוח ישראל פירות קרקעו ממש לא מחייב, דהוי שנת השמיטה, כל שכן מירוח פירות הגדלים בקרקע גוי. דמהיכא תיתי חיובייהו, אין שום חיוב בשנת השמטה.

5. וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל סתם:

שנת השמטה כולה הפקר, אין בה שום חיוב לא תרומות ולא מעשרות כלל, לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני.

ואם איתא דפירות קרקע גוי שמירחם ישראל בארץ ישראל חייבים במעשרות, למה להו למיסתם.

6. ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר, שהם פירות ישראל, אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבים, לא היא, דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמטה יתחייב במעשר, הא רחמנא אפקרה לארעיה לעניים ולעשירים. ולכך אין שום חיוב מעשר, כל שכן דגוי.

7. ומצאתי און לי, משנה וברייתא ותוספתא וירושלמי, שנראה בפירוש שאין שום חיוב בשנת השמטה במעשרות, אפילו במה שגדל בקרקע גוי ומירחו ישראל.

8. מתניתין במסכת ידים, על מחלוקת רבי טרפון ורבי אלעזר ן' עזריה, על עמון ומואב מה הן בשביעית, שרבי טרפון גזר מעשר עני, ורבי אלעזר ן' עזריה גזר מעשר שני, זה למד ממצרים שהוא מעשר עני, וזה למד מבבל שהוא מעשר שני. ולמה לא למד אחד מהם ממעשרות ארץ ישראל בשנת השמיטה, מהלקוח ביד גוי בלי מירוח שהוא מעשר עני או מעשר שני.

9. וא"ת דלא יליף אלא עמון ומואב בקרקע ישראל, ממצרים או מבבל בקרקע ישראל, ולזה לא מייתי מה שאין שום חיוב בקרקע ישראל שהוא כארץ ישראל, הא לפחות הויא סייעתא כל דהוא לחד מינייהו, אי הוי מעשר שני או עני בלקוח מן הגוי קודם מירוח ששנת השמיטה, והייתה הכרעה שלישית מכרעת. אלא ודאי אין שום חיוב כלל במעשרות ולא תרומות בארץ ישראל בשנת השמטה.

10. ברייתא בשלהי יבמות:

גוי שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר פירות הללו של ערלה הן, של נטע רבעי הן, של עזקה הן, לא אמר כלום, לא נתכוון אלא להשביח מקחו.

11. ופרש"י בשם רבותינו, של עזקה מפרדס מעוזק לשומרו שהוא שנת שביעית. וקשיא ליה להאי פירושא, דמאי איסור יש כאן? אם עבר זמן הביעור, לא שנא מן המשומר לא שנא מן המופקר אסור; וקודם הזמן, אלו ואלו מותרים. משמע דפירות גוי בארץ ישראל בשנת השמטה, אי הוה ידעינן בודאי שהיה כך כמו שאמור, היה להם דין שביעית בפירות ישראל. ואם יש להם דין שביעית, פשיטא שאין להם שום חיוב מעשרות.

12. ופירשו פירוש אחר, ומייתיה ליה בתוס' פרק לולב הגזול, דעזקה שם עיר בארץ ישראל, ופירותיה משובחים, ואם היה גוי זה בחוץ לארץ ומשבחן ואומר מעזקה הן, אין חוששין לדבריו לעניין שביעית, דאין נוהגין בחוץ לארץ. והשתא אפילו חיישינן לדבריו שהן אמת, אין בהם שום דין פירות שביעית אם חייבים במעשר. אלא ודאי אין שום צד חיוב מעשרות כדכתבנו.

13. וא"ת, הא דלא חיישינן לדבריו, דאי הוה חיישינן הוו להו דין שביעית, היינו דחיישינן שהם פירות ישראל ביד גוי. לא היא, דאי הכי, אמאי קאמר לא אמר כלום, דלא נתכוון זה אלא להשביח מקחו, נימא דאמר כלום ונאמן. אלא דלא חיישינן שהם של ישראל בידו, אלא שלו הם, ואין בהם שום דין שביעית. אלא ודאי מדקאמר הכי, פירות גוי בארץ ישראל בשביעית הם כפירות ישראל, ואין חייבין במעשרות כלל.

14. והרא"ש ז"ל כתב פ"ק דקדושין משם ר"ת ז"ל, דעל כרחיך איירי בקרקע של גוי, ולא שלקחו מישראל, מדקתני בסיפא דהך מתני', אבל אם אמר של איש פלוני לקחתים נאמן להחמיר דברי ר'.

15. תוספתא דאהלות:

העיד יאודה ן' יעקב מבית גוברין, ויעקב בן יצחק מבית גופנין, על קסרין שהחזיקו בה מעולם והתירוה שלא במנין.

16. ופירוש רבינו שמשון ז"ל בסוף אהלות על האי תוספתא -

והתירוה שלא במניין - מעצמן התחילו לנהוג בה התר ולפוטרה ממעשר ומשביעית, אע"פ שלא נמנו חכמים להתירה במניין. וכשהלכו גויים לקרקסיאות שלהן, הניחו שוק מלא פירות שביעית, ובאו ישראל ובזזום, ולא אסרום משום שביעית לאחר הביעור. הא אם הייתה ארץ ישראל, היו אוסרים אחר הביעור. משמע בפירוש דפירות גוי כפירות ישראל בשביעית.

17. ירושלמי פ"ו דשביעית על מתני' דעושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר.

רבי אסי בעא קומי דרבי מנא, מהו לטחון את הגוי בארץ. אמר ליה, מתניא שהוא אסור, דתנן עושין בתלוש בסורייא אבל לא במחובר. הא בארץ, אפילו בתלוש אסור.

משמע דאית בהו דין שביעית, וכמ"ש.

18. והרמב"ן ז"ל על ההיא ברייתא שהבאתי לעיל, כתב בפרשת "בהר סיני": פירש רש"י ז"ל כו' ונתן טעם לפירוש רש"י, "דשמא אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית, וגזרו עליו כישראל" עכ"ל. משמע בהדייא דפירות גוי בשביעית שנתמרחו ע"י ישראל פטורים ממעשר כפירות של ישראל, ויש להם כל דיני שביעית בביעור, כדאמרן. כך נראה לע"ד.