כל זה לשון הרב כמוהר"ר משה מטראני רנ"ו

ואני יוסף קארו לא נכשרו בעיני דברי החכם הנזכר והנני אומר:
50. כי זה עשרים שנה ראיתי מה שכתב הר' שלמה שירילייו זלה"ה לנהוג דין שביעית בפירות הגויים הגדלים בארץ, וראיתי ראיותיו וזה לשוני מה שכתבתי אז:
ראיתי מה שטען בקונדריסו לנהוג דיני שביעית בפירות הגויים הגדילים בארץ, ולא נראה לי שיש בראיותיו כדי לבטל מנהג הקדמונים שלא נהגו כן.
דמה שהביא ראיה מדתניא בתוספתא אין מוכרין ולא לוקחין מן הגוי פירות שביעית, איכא למימר דהיינו דווקא בפירות שגדלו בשדה ישראל.

51. ומה שהביא ראיה מדכתב הרמב"ם פ"ד בסוף -

גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין משום ספיחין, דלא גזרו על הספיחים אלא משום עוברי עבירה, והגויים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם. משמע דאין קולא בשדות גויים אלא משום ספיחים משום דאין מצווים, אבל לעניין קדושת הפירות בקדושתן הם עומדים, דחייבים לשמור בהם כל דיני קדושת שביעית. עכ"ל.

52. איכא למימר דרבותא קמ"ל, דאע"ג דבישראל אפילו הספיחים אסורין, בגוי אפילו זרע ביד מותרים, ולא אמרינן ליתסרו משום דלא גרעי מספיחי ישראל. ומשום הכי נקט 'פירותיה מותרין משום ספיחים', ולאו למימר דדוקא משום ספיחים מותרין, אבל חייבים בביעור, דאם כן לא הוה שתיק מיניה. ובמה שאכתוב לקמן דברי הרמב"ם יתבאר, שמה שכתב דלשון הרמב"ם מותרים משום ספיחים טעות הוא, שאין טעם התירם אלא מפני שהיא שדה גוי, ולא עבדה מי שהוא אסור בעבודה. ומה שכתב ולא גזרו על הספיחים כו', לא לתת טעם, אלא לתרץ קושיא שהיה אפשר להקשות על מה שהתיר פירותיה, וכמו שיתבאר בע"ה.

53. ומה שהביא ראיה עוד, מדגרסינן בפרק בנות שוח עלה דההיא דתנן אבל לא תבור ולא תטחן עמה, רבי פינחס בעי במה קנסו: במקום שזורעים ואוכלין, או במקום שזורעים ולא אוכלין. מה נפיק מביניהון וכו', ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר.
ופירש דהכי קאמר, במה קנסו לחשודה בשביעית, שלא לבור ולא לטחון עמה במקום שזורעים בשביעית ואוכלין לאחר הביעור, או אפילו במקום שזורעין אבל אין חשודין לאכול אחר הביעור. ומפרש מה נפיק מבניהון, דסוף סוף לא תבור ולא תטחון עמה כיון שחשודים על הזריעה. ומפרש, נפקא מינה בראו לזה החשוד שלקח תבואה בשביעית מן הסירקי, דהיינו ערבי שמוליך חיטים למכור במוצאי שביעית, דפשיטא שהגוי זרען בשביעית, ופירות שביעית נינהו, אין תימא בחשודים לאכול אחר הביעור בלוקח מן הסירקי אסור לסייען, דודאי יאכלם אחר הביעור, ומסייע ידי עוברי עבירה איכא. ואי חשידי לזרוע ולא לאכול, ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר לטחון עמו, דהא הני לאו איהו זרען אלא הישמעאלי, ולא חשידי אאכילה. כלומר, לאוכלן אחר הביעור. אבל נאמר דלאוכלן קודם הביעור שקיל להו, ואם ישארו יבערם, דעל מצוות ביעור לא חשידי. אלמא דפירות הגוים אסורין אחר הביעור עכ"ל.

54. איכא למימר דאין פירושו מוכרח בירושלמי הזה, דהא איכא לפרושי דהכי קאמר, במה קנסו שלא לסייעה לחשודה הזו, במקום שזורעין ואוכלין ממה שזורעין, או אפילו במקום שאין אוכלין ממה שזורעין קנסו. ובעי מה נפיק מביניהון, כלומר מה טעם יש לקנוס בזה מבזה, כיון שזו בוררת וטוחנת לאכול היא עושה כן מסתמא מפירות זריעתה היא עושה, ואע"פ שחזקתן שאין אוכלין ממה שזורעין, מן הסתם יותר ראוי לומר שמה שבוררת וטוחנת הוא מפירות זריעתה. והדר ליה נפקא מינא דהיכא דראו אותם לוקח חיטים מן הגוי, דמקום שזורעים ואין אוכלין ממה שזורעים, נאמר ודאי כי חיטים אלו שבוררת וטוחנת לאכילתה מאותם שלקח מן הגוי הם, ומותר לסייעו. ובמקום שזורעין ואוכלין ממה שזורעים, אע"פ שראינוהו לוקח חיטים מן הגוי, אסור לסייעו לברור ולטחון, דכיון שחזקתו לאכול ממה שזורע, חיישינן שמא חיטים אלו שהוא בורר וטוחן מזריעתו הן ולא משל הגוי.

55. ואם נפשך לפרש דהאי אוכלין ואין אוכלין אחר הביעור היה, גם כן נתפרש על דרך זה דבמקום שחשודים לאכול אחר הביעור, אע"פ שראינוהו לוקח חיטים מן הגוי אסור לסייעו, דחיישינן שמא פירות אלו שבורר וטוחן מזריעתו הן ולא מאותם שלקח מן הגוי. ואם אינם חשודים לאכול אחר הביעור, מותר לסייעו, משום דאמרינן חיטים אלו שהוא בורר אותם שלא מן הגוי הם, דאין בהם משום ביעור. ודווקא כשראינוהו לוקח חיטים מן הגוי. אבל מן הסתם אסור לסייען, דחיישינן שמא זריעתם הם.

56. ועוד יש לומר, שהגרסא בפרק בנות שוח בטעות היא שנויה, ומוחלפת השיטה, והכי איתא בסוף פרק הניזקין בירושלמי, מה נפיק מביניהון, ראו אותו לוקח מן הסירקי אסור. ואין תימא במקום שזורעין ואוכלים ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר. וגירסא זו ישרה ומיושבת היא, והכי פירושא, אין תימא שקנסו אף את הזורעים בשביעית, ואין אוכלין מפירות שביעית, אם כן אפילו ראינוהו לוקח חיטים מן הגוי, ואותם חיטים עצמם הוא בורר וטוחן, אסור לסייעו. ואין תימא שלא קנסו שלא לסייע אלא את הזורעים ואוכלין, אם כן כשראו לוקח חיטים מן הגוי ואותם חיטים הוא בורר וטוחן מותר לסייעו, שלא גזרו אלא כשהוא בורר וטוחן מחטי זריעתן. והשתא לפי פירוש שני לא מסתיין, דלא סתר הירושלמי למנהגא דעלמא, דלא נהיגי ביעור בפירות הגוים, אלא ראיה נמי איכא, לאתויי מיניה דהא להאי פירושא פשיטא דלא נהגו מצות ביעור אלא בפירות הגדלים בשדה ישראל.

57. ומה שכתב עוד לפי דעתו והשתא אתי שפיר ההיא דגרסינן בסוף פרק כלל גדול רבה ר"י ן' לוי אזל מן לוד לבית גוברין בגין משחי, והאריך בביאורו, ובסוף דבריו כתב ואי סלקא דעתך אין בתבן של גויים קדושה, וכי לא היה מרחץ בעירו של ר"י ן' לוי של גוים, אלא כולם ישראלים היו, ותו מאי רבותיה דישראל פושעים היו, עד השתא לא שמעינן אסור לסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל.
מה שתמה וכי לא היה מרחץ בעירו של רבי יהושע בן לוי של גוים, וכן מה שכתב ומה אמר ליה רבי יוסי בר חנינא לפוגא שמעיה פוק אצור לי פרי ג' שנים כו' כדאיתא בפרק הספינה, ואי פרי דגוי אין בהם חיוב ביעור, למה היה צריך לאצור, אלא משום דפירות שביעית אפילו דגוי בעו ביעור עבד הכי.
אומר אני דאין מכאן ראיה כלל, שהדבר ידוע שבאותו זמן הייתה כל ארץ ישראל מיושבת מישראל, וגוים בה מעט מעוטא, ואם כן אין לתמוה אם לא היה במקומו של רבי יהושע בן לוי מרחץ של גוים, וכן אין לתמוה אם אמר רבי יוסי בר חנינא לשמעיה אצור פירי לשלש שנים ולא היה לוקח פירות מן הגוים, דכיון דגוים מעט הוו, לא היו נמצאים פירות גוי למכור.
ועוד דאפשר שלא היה רוצה לקנות פירות משום אדם, ומאי דקאמר לשמעיה פוק אצור לי פירי - משדותיו קאמר ליה שיצור אותם.

58. ומה שכתב אההיא דרבי יהושע ן' לוי ותו מאי רבותיה דישראל פושעים היו כו', אין זו ראיה, דלא אתא תלמודא לאשמועינן רבותיה דרבי יהושע בן לוי, אלא לאשמועינן דינא, והכי איתא התם, ואם היה אדם של צורה הרי זה לא ירחוץ בהדא, כרבי יהושע בן לוי אזל מלוד לבית גוברין בגין משחי.

59. ומה שכתב ועוד במעשרות ושביעית אזל בחדא שיטא, ומעשרות בגידול גוים קדושים הם, אלא דגזרת הכתוב שאין צריך לתיתן לבעליהן, אלא תרומת מעשר מוכרה לכהן, כדאיתא בבכורות. ופסקו הרמב"ם ז"ל, הכי נמי בשביעית קדושים הגדולין, דהא כתיב כי לי הארץ כו' עכ"ל.
יש לומר דמעשרות שאני, דבדיגון ביד ישראל תלה רחמנא, ומשום הכי אע"ג דגידולים ביד גוי, כיון שמירחן ישראל חייבין. אבל ביעור דשביעית ליתא אלא ביד ישראל האוסף פירותיו לתוך ביתו ע"כ.

60. ועתה ראיתי מה שכתב החכם כמוהר"ר משה מטראני נר"ו לפטור בשביעית ממעשרות גדולי שנת השמטה בקרקע גוי ולקחם ישראל ממנו קודם מירוח ומירחן.
וטען ראשונה כי מן התורה אין בשנת השמטה חיוב במעשרות כו'.
ואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר, כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר, וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות.
ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירו כו', יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו, דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת, אע"ג דרחמנא אפקירה, כיון דאיהו לא אפקריה. ואפילו אם תמצי לומר דפטורה, איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקריה. מה שאין כן בשל גוי כו'.

61. ומה שכתב שמצא לו און ממשנה ברייתא ותוספתא וירושלמי כו', אומר אני כי אין משם ראיה, כי מה שהביא ממשנה דמסכת ידים בפלוגתא דרבי טרפון ור"א ן' עזריה בעמון ומואב מה הם מעשרים בשביעית ולמה לא אמר אחד מהם ממעשרות ארץ ישראל בשנת השמטה מהלקוח מהגוי בלי מירוח שהוא מעשר עני או מעשר שני, כבר הרגיש הוא עצמו בחולשת ראיה זו, וכתב וכ"ת דלא יליף אלא עמון ומואב בקרקע ישראל כו' וחזר ואמר הא לפחות הוייא סייעתא כל דהו לחד מינייהו כו'. זה ממה שיקל תירוצו, דמה להם להביא ראיה כל דהו במקום דיכולים להביא ראיה גמורה.

62. ועוד יש לומר דכשם שנחלקו בעמון ומואב, כך נחלקו בלקוח מן הגוי בארץ בלי מירוח, אם יפרישו מעשר עני או מעשר שני, וכיון שזו בכלל מחלוקותם, היאך יביאו ראיה ממנה. ועוד שבאותו זמן הייתה ארץ ישראל כולה מיושבת מישראל ולא היו בה גוים כי אם מעט, ולא היה ישראל צריך ליקח מהגוי, וכיון דהוייא מילתא דלא שכיח לא שייך ביה מנהגא, והיאך יביאו ראיה ממנו.

63. ומה שהביא מברייתא של עזיקה כו' יש לדחות דהיינו לומר דאי הוה נאמן הוה חיישינן שמא פירות ישראל ביד גוי הם.

64. ומה שטען כנגד זה אמאי קאמר דלא אמר כלום, משום דלא נתכוון אלא להשביח מקחו, נימא דאמר כלום ונאמן, אלא דלא חיישינן שהם של ישראל בידו כו', יש לומר דעדיפא מינה קאמר לעקור דבריו מעיקרא, ואין לו נאמנות כלל דלהשביח מקחו מכוין.

65. ומה שהביא מתוספתא דסוף אהלות איכא לאוקמא בפירות ישראל ביד גוי.

66. ומה שהביא מהירושלמי דשביעית, מהו לטחון עם הגוי בשביעית כו', ההיא נמי איכא לאוקומא בפירות ישראל ביד גוי.

67. ומה שהביא מהרמב"ן בפרשת בהר סיני, ההיא בדרך שמא אמרה, ובתחילה כתב שבעיר שרובה ישראל מיירי, דחיישינן שמא הוא אריס ישראל ומשמר לו שדהו, או חוששין שמא משל ישראל לקט ומכר, או שהפירות של ישראל והוא מוכר ע"י עכ"ל.
משמע שמה שהוא ז"ל סובר ונוטה אליו יותר, דלא נהגא שביעית בשל גוים, ובדרך שמא כתב דאין קנין לגוי בארץ להפקיע משביעית.
ומה שכתב ועוד אפשר דלא מספקא ליה להרמב"ן אי פירות של גוי חייבין בשביעית כו', הדבר ברור לכל מעיין שאין טבע הלשון מורה על פירוש זה.

68. ומה שכתב וגם אם הוא מסתפק, רש"י ורבותיו ור"ת והרא"ש סברי דאיירי בפירות שגדלו בקרקע של גוי כו', דבר תימא הוא. מאי מייתי מרש"י ורבותיו, דהא איכא למימר דטעמא משום דחיישינן שמא קרקע של ישראל הוא כו'.

69. ומה שהביא מרבינו תם והרא"ש דאוקמא בקרקע של גוי, איכא למימר דהא הרמב"ם דהוא מריה דארעא פליג, כמו שיתבאר.

70. והרי ספר כפתור ופרח כתב בפשיטות שתרומות ומעשרות נוהגים בשביעית בפירות הלוקחים מהגוי. והחכם הח"ר משה נר"ו הניח דברי בעל הספר, ותפס דברי הגה"ה שאמרה שמה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ, וקדושתה לא הופקעה בקניין הגוי. וכתב שהוא הלכתא בטעמא.

71. ואיני רואה טעם בסברא זו מבזו, דאיכא למימר דבמחלוקת שנויה נחלקו, דמר סבר יש קנין לגוי להפקיע בשביעית, ומר סבר אין לו קנין לכך. ואם באנו לדון, יותר טעם יש לאומר שיש לו קנין להפקיע משביעית, דקרא כתיב 'והיתה שבת הארץ לכם' - לכם ולא לגוים.

72. ועוד, שהרמב"ם מפרש בפרק א' מהלכות תרומות, שמה שאמרו אין קנין לגוי בארץ להפקיע מן המצות, היינו לעניין שאם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא הרי היא כאלו לא נמכרה לגוי מעולם. אבל כמו זה ביד גוי מופקעת היא. ומה שפירותיה חייבים במעשר אלא בשמירחם ישראל דווקא.

73. ומכאן תשובה גם כן למה שכתב הר' שלמה ז"ל, להביא ראיה שפירות גוים חייבים בביעור, מדברי הרמב"ם והגאונים כו' ע"ד כל שכן קדושת הפירות ואיסורן לאחר הביעור דהוייא דאורייתא, דפשיטא דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מקדושתה לפירות שביעית כדאמרן עכ"ל. ונראה שהודה לו החכם הר' משה נר"ו, שהרי לא כתב נגדו דבר בזה.

74. ועוד, שמה שכתב בעל הגה"ה במה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע בקניין הגוי, הוא מיוסד ועל ששבת הארץ וקדושתה הם מן התורה בזמן הזה. וזה אינו. שהרי כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות שמטה, דשמטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם. וכיון שכן אזדא לה ההגה"ה.

75. ויש לתמוה על הח' הר' משה נר"ו שעלה בדעתו שדברי בעל ספר לחוד שכתב להשיג על הרמב"ם שכתב גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה פירותיו מותרין שלא גזרו על הספיחים אלא מפני עוברי עבירה, והגוים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם. וכתב עליו וזה לשונו: תימא על זה, אמאי פירותיו של גוי מותרים מזה הטעם כו', עד וסמכו ישראל עליהם. הרי מבואר שדברי הגה"ה זו הם דברי בעל הספר, שכתב לתמוה על הרמב"ם. ומלשון הגה"ה הוא מוכרח שפתח וכתב תימא אמאי מותרים, וזה מבואר שאין לו עניין כלל עם מה שכתב מי שלא חל עליו חוב שביעית. ועל דברי הרמב"ם הוא מתקשר יפה.

76. והנני יוסיף להפליא שהחכם ה' משה נר"ו בסוף דבריו העתיק דברי בעל הספר שכתב הרמב"ם ולא שת לבו לזאת שדברי הגה"ה הם דברי בעל הספר שכתב להשיג על הרמב"ם, ולא עמדו דבריו כמו שנתבאר. ומאחר שבעל הספר עצמו לא סמך על דבריו, שחתם הכתב "אל הרב יש לי להאמין אף על שמאל שהוא ימין" - היאך נסמוך אנחנו על דברי הגה"ה שהם דברי בעל הספר. כל שכן שכבר נתבאר שאומר דברים אלו לא חש לקמחיה, שדבריו מיוסדים על ששבת הארץ וקדושתה בזמן הזה הם דאורייתא. וכיון שנתבאר שדעת הרמב"ם שאינם אלא מדרבנן, אין כאן תמיהא.

77. ומה שהוקשה לו מדקתני לא נאכל ולא נעבד, והרב בעצמו פירש שאם תעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא, יש לומר שאע"פ שבפירוש המשנה כתב כן, בחיבורו פרק ד' מהלכות שמטה פירשה, ד'לא נאכל' היינו לעניים ספיחים. ועוד, שמה שכתב בפירוש המשנה שאם תעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא, היינו דווקא כשאותו אחר ישראל, אבל אם הוא גוי מותר. ומה שכתב הכא נמי אינם חייבים בשביעית, אבל בפירותיהם נוהג שביעית, שהרי ביטול גזרת ספיחים לא ביטל עבודה בשביעית, וכמה שכתב הוא ז"ל שהספיחים מותרין ועבודה אסורה עכ"ל.

78. הדבר ברור שאינם עניין זה לזה, דהתם בשדה ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל, והכא בשדה גוי.

79. ומה שכתב ואין לומר מי שספיחיו אסורים פירותיו אסורים, ומי שספיחיו מותרין פירותיו מותרים, שהרי איסור הפירות אינו בא מכוח הספיחים אלא איסור הספיחים בא מכוח איסור הפירות, ותלי תניא בדלא תניא, ואיך נתלה התר פירות הגוי מפני היתר ספיחיו, והספיחים אסורים משום גזרה, לא הפירות, וכבוש עולי מצרים אם עבדו ישראל אסור מדרבנן. ולזה אם עבדו הגוי נאכל הוא.

80. וממשנת אינו נאכל ואינו נעבד יראה גם כן בפירוש, שפירות הגוי בעבודתו הם אסורים, ולזה לא מצא הרמב"ם התר לפירות שביעית אלא משום שהגוים אינם מצווים על השביעית, דאל"ה לכתוב 'פירות הגוי מותרים בשביעית', ולשתוק מכל.

81. אילו היה יורד לדעת הרמב"ם לא היה כותב כן, שהדבר ברור ממה שכתב הר"ם במז"ל ולא גזרו על הספיחים, לא טעם להיתר פירות שזרע הגוי בשדהו יבוא, כמו שנראה מדברי כפתור ופרח, אלא לתרץ קושייא שפירוש דבריו כך הם, גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרים, כלומר מפני שהשדה של גוי, וגם לא נעבד בה עבודה על ידי ישראל, ולכך הם מותרים. ומשום דאיכא לאקשויי אהא אע"פ שלא נעבדה על ידי ישראל היה לנו לאוסרה, דלא גרעי מספיחים שלא נעבדו על ידי ישראל ואפ"ה אסורים. לכך תירץ אילו היו הספיחים אסורים, מן הדין היה כדבריך, אבל מאחר שהספיחים אינם אסורים אלא משום גזרה שמא יזרע, ובגוים לא שייך לגזור שמא יזרעו, שהרי אינם מוזהרים על השביעית, הילכך ליכא קושייא מספיחים, ואין שום פקפוק בדברי הרמב"ם.

82. ויש לתמוה על בעל הספר שהביא ההיא דפרק חלק, שהיא מפורשת בדברי רבינו, שאכלו ישראל מה שזרעו הגויים בשביעית והיאך תמה עליו.

83. ועוד יש להביא ראיה מדברי הרמב"ם, מדגרסינן בירושלמי פ"ט דשביעית ר' יהושע ן' לוי הוה מפקר לתלמידיה כו', וממה שמצא בשם רבינו שמשון מבואר, שאין ביעור נוהג בפירות שדה גוי שזרעה גוי. ומעתה יש לתמוה על שעלה על דעתו לחייב בביעור פירות שדה גוי שזרעה גוי אפילו אם היו כמה ראיות, מאחר שרבינו שמשון מורה להיתר, ואף מי שלא ראה דברי רבינו שמשון, מאחר שהרמב"ם הוא מאריה דארעא כתב להתיר, היאך יעלה על דעת לאסור מפני דברי הגה"ה אחת, אף אם היה לה טעם, כל שכן שכבר נתבאר ביטולה. וגם נתבאר שהיא דבר ספר כפתור ופרח שכתב לתמוה על דברי הרמב"ם, וכבר נתבאר ביטול תמיהותיו ועמדו דברי הרמב"ם. וכל שכן שהוא עצמו חתם דבריו שלדברי הרב יש לו לשמוע.

84.. והראיות שהביאו לחייב הביעור כולם נדחו, ואדרבא יש ראיות לפטור, וכל שכן במקום שהמנהג פשוט להתיר, כי מעולם לא נשמע על שום אדם בשום עיר מארץ ישראל שנהג ביעור בשביעית. והא קי"ל דכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג, כל שכן במקום שהלכה מסכמת למנהג כמו שנתבאר.

85. וכיון שהוא דבר פשוט שהם פטורים מן הביעור, היאך ימצא ידיו ורגליו הפוטרים מהמעשרות. ואם העלם יעלים עיניו מכל הכתוב, ויאמר לא כי אלו הם חייבים בביעור ועל כי אני פוטרם מהמעשרות, נאמר לו אי אתה נאה מקיים דאנן סהדי שמימיך לא נהגת חיוב ביעור, דאם כן קלא הוה לה למילתא. וזהו דבר שאין עליו תשובה.

נאם הצעיר. יוסף קארו

86. אח"כ כתבו לי מירושלים תובב"א כי כן מנהגם מימי קדם, להפריש תרומה ומעשרות בשביעית מפירות שזרע הגוי בשדהו ונתמרחו ביד ישראל, וכמ"ש והנהגתי.

גם אלה דברי הצעיר יוסף קארו

---

---