שו"ת משפט כהן (עניני א"י) סימן סג

ב"ה, עה"ק יפו ת"ו, ב' דר"ח אייר תרס"ט.

שלום וברכה מקודש
לכבוד מר ידיד נפשי הרב הגאון האמיתי מופת הדור
מו"ה יעקב דוד שליט"א.

אגרת הקודש דכבוד גאון מר שיחיה הגיעתני בהיותי שבוע דנא במושבה פתח תקוה ת"ו בשביל עניין כללי, והיום באתי והנני פונה ראשית כל דבר לכתוב למר הדר"ג נ"י. אף על פי שביסוד העניין במעשה הננו שווים בדעה, מכל מקום ראוי לברר את החילוק שבין דעותינו בצורת הדבר. אבאר קצת יותר את יסוד דעתי בעניין זה שלפנינו.
כבר אמרתי זה כמה, שעל עצם ההיתר אין לדעתי מה לפקפק כלל, אבל כל זאת אין זה מונע ופוטר אותנו מלבקש כל העצות אשר יזמין ד' לנו, שיוכלו אחינו בני ישראל היושבים בארץ הקודש לקיים את המצווה כהלכתה בלא שום הפקעה ודרישות היתר. וכל חלק קטן שבקטנים מארץ הקודש שביד ישראל, שתקוים בו מצות שביעית כדינה, אנו צריכים לשמח עליו כמוצא שלל רב.
אבל חלילה לנו ללמד קטיגוריא על ישראל, מצד הוראת ההיתר של דרך המכירה, שאף על פי שאינה משנת חסידים, ורוחנו בקרבנו ישתוחח על שפלות קרן ישראל ועל המצב המדוכא והמדולדל של עם ד' המתיישבים על אדמת הקודש, עד שהם מוכרחים להשתמש מפני הדחק בהיתר הפקעת המצווה הקדושה והחביבה הזאת של שבת הארץ, מכל מקום מה שנעשה על פי ההכרח תורה שלמה היא, וראוי לכל גדולי ישראל לנחם שבורי לב המוכרחים לזה, שלא יהיו בעיני עצמם כרשעים ח"ו.
וחלילה לחשוב שבגלל דבר זה, שעושים זרע קדש על פי הוראת חכמים, יחרה אף ד' בעמו. לא כן אבי היא דעתי, אנו צריכים לבא לחשק קיום מיצוה זו והרחבתה וקיומה כמאמרה - מפני מידת האהבה מאהבת שמו יתברך וכל פרטי מצוותיו וחוקיו, המתוקים מדבש ונופת צופים, אבל לא מיראה חיצונית של חרון אף ד'.
כי אפילו אם היו ישראל מצד דחקם מוכרחים לסמוך רק על הרז"ה לבדו, שהיא גם כן דעת הראב"ד לפני חזרה, דבזמן הזה ליכא כלל דין שביעית אפילו מדרבנן, מטעם שאין לנו ב"ד מקדש שנים, וכן הבין גם כן הסמ"ע בסימן ס"ז סק"ב מטעם אחר, גם כן לא היו ראויים לחרון אף חלילה. כי במקום דחק עצום ונורא, כמצב הישוב, אפילו אם סומכים על יחיד במקום רבים אין מזחיחין אותם, ומצינו כיוצא בזה בכמה עניינים שהיה ההכרח גדול, שסמכו על דעת יחיד, ולא מיחו חכמים בדבר, וכן ראוי והגון.

וכל זה היה אפילו במידי דאורייתא אם סומכים על איזו דעה יחידית, וכמו שנהגו כיוצא בזה בעניין אין רשות הרבים בזמן הזה, שאין זה דחק גדול כל כך, ואינו דומה כלל לעניינינו, וכמו לעניין "חדש" על פי דברי הט"ז שהבאתי במכתבי העבר. וקל וחומר במידי שרבו כמו רבו המחליטים שהוא דרבנן, שבודאי יש להם על מה שיסמכו.
וכל זה היה אם הייתה המצווה ברורה בידינו, וק"ו עתה שסוף כל סוף היא מסופקת, שהרי ספק המניין ספק עצום הוא, שבאמת אין בידינו כלל להכריעו, ולפי דעת רלב"ח (סי' קמג) הספק הוא על ארבע שנים, ויש עוד לספק גם על שנה חמישית, ע"י חשבון היובלות שהוא מתחלף בכל היקף של שלש מאות וחמישים שנים בערך, שאפילו אם תהיה שביעית מהתורה, תיעשה בזה מדרבנן מפני הספק.
...
ואע"ג דהוחזקו ישראל במניין הגאונים ז"ל מכל מקום אין זה מונע מלדון דין ספק, שבאמת לא הוכרעה המחלוקת מעולם על ידי מנין ובית דין, ובימי בעל כפתור ופרח (ע"ש פרק נ"א) עוד לא היה המנהג מוחלט לגמרי בזה, אם לשבות למניין הרמב"ם או למניין הגאונים, והמחבר הנ"ל דימה את העניין לספק בתפילין דרש"י ור"ת.
וכיון שמצורף לקלישות האיסור מצד הטעמים הראשונים נוסף עוד טעם ארנונא, שלדעת הטור בס' הלכות ארץ ישראל [או חד מרבוותא קמאי שהוא המחבר] מותרות אז כל העבודות, ולאו דווקא כפי צורך הארנונא, ונראים הדברים משום דסבירא ליה דלא מקרי של ישראל כלל, כיון שמשועבד לארנונא, ודאי יש לנו לסמוך על היתר המכירה במקום הדחק האיום שהישוב שרוי בו.
ולא שייך כלל לומר על זה אפילו מה שנאמר בהפקעת מצווה, דבעידן ריתחא ענשינן אעשה כה"ג (מנחות מ"א), דזהו רק בוודאי מיצוה, אבל לא במקום ספק בעיקר הדבר, שאף על פי שמעולם היו מחזיקין באיסורי שביעית גם אחר שנולד הספק, היה מפני שהיה מעט המציאות קרקע של ישראל, ובכל מה שהיה בלתי אפשר להישמר חתרו להתיר, כמו שהתירו פירות של נכרים (ע' אבקת רוכל סי' כ"ב כ"ה), ואף על פי שמעקרי השמועות אין ההיתר כל כך מחוור, ומכל מקום צרפו להם לפי מצבם גם כן את טעם הספק בעיקר המניין.
ובנידון דידן, שהדחק של בטול הישוב ושוממות ארץ הקודש הוא גדול הרבה יותר ויותר בערכו מהדחק של שמירת קדושת שביעית בפירות נכרים, ודאי חובה היא לאהדורי אחרי דרכי היתר אפילו בפרצה דחוקה ביותר.
ועובדא הוי בימי הגאון נודע ביהודה ז"ל, שהיה הפסד עצום בחמץ שעבר עליו הפסח, ופסק הגאון ר' זאב הלוי בעל חידושי רז"ה להתיר, מטעם דבמקום דחק גדול סומכין אפילו על יחיד במקום רבים ועל קטן כנגד גדול, על כן מותר לסמוך גם כן בכהאי גוונא על ריש לקיש נגד ר' יוחנן, וריש לקיש סבירא ליה בירושלמי דמותר בהפקיר חמצו, שאינו חושש להערמה, ואע"ג הגאון נודע ביהודה ז"ל חלק עליו בזה, מכל מקום נשאר הוא ז"ל על דעתו, כמבואר בספרו.

וכל זה היה במקום דחק של יחיד, ומה נאמר במקום הנוגע לכללות האומה בסדרי התיישבות ישראל על אדמתו, שבודאי הכל מודים שמותר לסמוך בייחוד במידי דרבנן אפילו על דעת יחידים. ...
ובאמת אגיד לכ"ג, שאחר שראיתי בהלכות א"י הקדמון הנ"ל, שפוסק בפשיטות, שבמקום שאי אפשר למכור לישראל מותר למכור לנכרי מפני ההפסד, הנני נוטה יותר למכור מכירה חלוטה, אלא שאיני מחליט עדיין הדבר, מפני שהמכירה הזמנית אפשר לעשותה בלא הערמה יותר ממכירה חלוטה.
אבל איך שיהיה גם על המכירה הזמנית יש מקום לסמוך בצירוף כל הנ"ל, ועל כל פנים אצל נכרי, למאן דאמר אין קניין לנכרי, עשו אותו כקניין פירות שאינו יכול לשנות בגוף הקרקע, כמו שאינו שייך שנוי בגוף עבד שקונהו למעשה ידיו, אבל למאן דאמר יש קניין, וקונה מפורש קניין גוף לזמן, ודאי יש לומר דלהפוסקים דסבירא להו דקניין זמן חשוב מכר, כמו הר"א כ"ץ בת' הרא"ש (כלל ל"ה), וכדברי קצה"ח בסי' רנ"ז, הוי קניין גוף ממש, וגם החולקים על קניין זמן בסתם, כשמפרשים שיהיה קנוי הגוף ושיוכל לשנותה בחפירת בורות שיחין ומערות יש לומר דכולי עלמא מודו דקניין הגוף חשיב.
...
ומה שכתב הדר"ג שיחיה בקונטרס, שכיון שמפקיעין קדושת הארץ ע"י המכירה אין כאן ישוב א"י, הנה כבר האריך בכפתור ופרח (פרק י), שקדושת ארץ ישראל וקדושת המצוות תרי מילי נינהו, ואפילו כשנפקעה קדושת המצווה ע"י נכרי, מכל מקום מיצוה רבה יש בישוב ארץ הקודש מפני קדושתה העצמית, שזהו כעין קדושת שכינה שבביהמ"ק דלא בטלה. וק"ו שתכלית הישוב הוא עניין של דורות, וע"י חיזוק הישוב והתרבות אחינו בני ישראל בארץ הקודש תהיה הגאולה בקרוב יותר, כי זהו פשוט שהגאולה תלויה בריבוי אחינו עם קדוש בארץ הקודש, וממילא נזכה לקיים הכל, והוי כחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
ואע"פ שלא ייפלא משמו יתברך למהר ישועה, גם בלא שום התחלה ממעשינו, מכל מקום כך גזרה חכמתו יתברך, שנהיה אנחנו מתחילים בסיבוב התחלת קץ המגולה, שהוא נשיאת ענף ופרי של הרי ישראל לעמו ישראל, אשר קרבו לבא.

וכיון שעל ידי חומרה דשביעית יעוכב עניין הישוב, ויתרשלו ידי רבים מקניין קרקע, כאשר ידעתי שהרבה אומרים בחו"ל, שכיון שעדיין אינה ניכרת ברכת הארץ לעשות התבואה לשלש השנים, אם כן אי אפשר להם לשבות, וכשיעבדו הלא יעברו על דברי תורה, על כן הם מתרחקים מארץ הקודש.
אבל כשמודיעים שכפי המידה של הדחק יש צדדי היתר, והצדדים הללו אינם נופלים מכל דרכי היתר של הדברים הדחוקים הרבה, כסירכות וחדש וכיו"ב בהוראות רבות, שסומכים על דברי יחידים, אז יתרצו רבים לבא, וכפי ריבוי שיבתם של גאולים תתרבה הברכה העליונה להחיש גאולה, ואז נקיים הכל בבירור, באופן שיהיה לנו שילומים על כל צערנו ממה שאנו מוכרחים להשתמש בהיתרים דחוקים, ויעננו ד' במרחב.

וכל זה הוא לעניין גוף הדין, אבל ודאי הננו חייבים להשתדל כפי כחנו ליתן יכולת למקיימי המצווה כמאמרה, שיוכלו לבא לחפצם הקדוש, ושמו יתברך יעזרנו למען עמו ונחלתו.