שו"ת רדב"ז חלק ה סימן קצו

במה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק א' מהלכות שמיטה ויובל, וזה לשונו:

מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר ושבתה הארץ שבת לה', ונאמר בחריש ובקציר תשבות.

משמע דאיכא מצות עשה מיהת בחרישה בשביעית, והוא ז"ל כתב באותו פרק,

אין אסור מן התורה אלא אותם שני אבות ושתי תולדות, היינו זריעה ותולדתה שהיא זמירה, קצירה ותולדתה שהיא בצירה.

הנכון בדברי הרב ז"ל דשלושה מיני חרישה יש:

חרישה לתקן את הקרקע לא נאסרה מן התורה כלל, וזו היא שכתב הרב ז"ל באותו פרק כיצד "החורש או החופר לצורך הקרקע... מכין אותו מכת מרדות מדבריהם".

ב' חרישה לחפות את הזרעים, וזו זריעה ממש היא, והשתא נימא דזריעה וקצירה תרווייהו כתיב בעשה ולא תעשה, שנאמר "בחריש ובקציר תשבות", והיינו עשה, ובלא תעשה שנאמר "שדך לא תזרע", "את ספיח קצירך לא תקצור".

עוד יש חרישה שלישית שהיא לגדל האילנות, שהיא בכלל זריעה. כמו שהזמירה היא תולדה דזריעה, שהיא לגדל האילן ולהצמיחו, כן החרישה לצורך האילנות הוי בכלל זריעה, שעל ידי חרישה זו גדל האילן, כמו שעל ידי חרישה מגדל הזרע, והוי בכלל זריעה.

נמצאת למד, דחרישת האילנות בשביעית אסורה מן התורה, ולכן דקדק הרב ז"ל בלשונו: "החופר או החורש לצורך הקרקע", דווקא לצורך הקרקע הוי איסורו מדרבנן, אבל לצורך הזרעים או לצורך האילנות, הוי איסורו מן התורה.

והשתא אתיא הלכתא למשה מסיני, דעשר נטיעות חורשין כל בית סאה בשבילן עד ערב שביעית. ודווקא בנטיעות שהם נוחות להתקלקל, אבל בזקנות אסור שלושים יום קודם שביעית, משום תוספת שביעית. וגם זה מכלל הלכה למשה מסיני.
וטעמא דמלתא, דקב"ה חס על ממונם של ישראל, ואם לא יחרשו כל בית סאה בשביל עשר נטיעות עד ערב שביעית, יתייבשו וייפסדו. אבל זקנות יש להם כוח, ולא ייפסדו אפילו שלא יחרשו להם כל השדה שלושים יום קודם ראש השנה, ודי להם שיחרוש תחתיהן וחוצה להם כמלא אורה וסלו.

ודווקא בתוספת שביעית, אבל בשביעית עצמה אסור, כדתנן "ואין עושין עוגיות לגפנים", ואמרינן עלה "והני מילי חדתי, אבל עתיקי שרי".
ולא גמירי הלכתא [למשה מסיני] אלא בזמן שבית המקדש קיים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים - הכל מותר עד ערב שביעית.
וכיון דאיכא איסור תורה בחרישה לצורך האילנות, תו ליכא לאקשויי מה שהקשו, היכי מחמירינן בתוספת שביעית טפי משביעית. ועוד מקשינן דלמאי אצטריך הלכתא [למשה מסיני] דעשר נטיעות, כיון דחרישה גופה בשביעית מותרת. דהא ברירנא, דחרישה תחת האילנות בשביעית אסורה מן התורה, ואתיא הלכתא דעשר נטיעות, לאסור עבודת הקרקע בתוספת שביעית, ולהתיר חרישת בית סאה לעשר נטיעות מפוזרות מטעמא דכתיבנא.

נמצאת למד:
דבזמן שבית המקדש קיים -
כל עבודה שהיא לצורך הזרעים או האילנות אסורה בתוספת שביעית, וכל שכן בשביעית עצמה, שיש בה לאו ועשה. חוץ מעשר נטיעות שחורשין כל בית סאה בשבילן עד ערב שביעית.
אבל שאר אילנות, כל צורכן מותר בתוספת שביעית, ולא בשביעית.
אבל לחרוש את הקרקע לצורך הקרקע, ואין בו אילנות כלל, אין איסור מן התורה, ולא מהלכה [למשה מסיני], לא בשביעית ולא בתוספת שביעית. אלא מדרבנן אסרו אותה, ואפילו בתוספת שביעית.

ובזמן שאין בית המקדש קיים -
הכל מותר עד ערב שביעית, אבל בשביעית עצמה אסור. חוץ מחרישה לצורך הקרקע.
ועובר עליה, על שני מיני החרישות שזכרנו, בלאו ועשה.
אבל חרישה לצורך הקרקע אינה אסורה אלא מדרבנן.