כבוד ידיד יקר מפנינים, רב תבונות ואיש אמונים, הרב המאוה"ג אוצר תורה ויראה, דעה ומשרים, כליל תפארת מו"ה יונתן בנימין הלוי איש הורוויץ שליט"א, שלו' וברכה ושמחת הרגל באה"ר.

לשמחת לבבי הגיעני מכתבו היקר והחוברת הנכבדה. יאושר חילי' דמר ידי"נ שי' על הטוב אשר יעשה עם עם ד' יושב ציון, ויה"ר שיכירו וידעו הכל במהרה בקרוב, שאנו חייבים ללכת בדרכי חיים באמת, וישובו מדרכי חושך, שהם ההפך מהדרך אשר צווה ד' אלוהינו ב"ה אותנו ללכת בה, לבחור בחיים של כבוד וכשרון. "ומאן ספין ומאן רקיע" לגזור איסור על מצווה גדולה כזאת, שמותר לדבר בגינה דברי חפץ בשבת קודש (כשבת ד' ק"ן א'). ומפשטיות לשון הסוגיא שם, דאמר ר' שמואל בר נתמני אמר רבי יוחנן (או ר' יונתן) הולכים לטרטיאות ולקרקסאות ולבסילקאות לפקח על עסקי רבים בשבת, ותנא דבי מנשה משדכין כו' וללמדו אומנות, נראה שרשב"נ מודה להא דתנא ד"מ, ובירושלמי פרק אלו קשרים ה"ג "אר"ח בש"ר שמואל בר נחמן (שנראה פשוט שהוא ר"ש בר נחמני דבבלי). לא נתנו שבתות כר אלא לאכילה ולשתי', ע"י שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בד"ת", הרי החמיר כל כך בדבור בשבת עד שאפילו דיבור התורה צריך היתר, ומכל מקום התיר גם כן לפסוק לאומנות, שהרי שהיא שקולה כתורה, ובודאי אינו דומה רבים העושים את התורה ליחידים, ואיך שייך לגזור ע"ז איסורים, ובפרט לעת כזאת עת לעשות לד' לחזק את ידי אמוני ד' בכל צד של חיזוק המוסיף אומץ בדרכי חיים.

ערכתי בזה גם כן דברים אחדים על דבר השמיטה, ומפני הטרדא הוכרחתי לקצר, ואת כבוד תורתו הסליחה. והי' ז"ש וברכת ד', כנה"י ונפש ידי"ע דוש"ת באה"ר כה"י,
ביסוד השמיטה, עלינו לדעת שאנו חייבים להתאמץ בכל כוחנו לסבב פני הדברים, שסוף כל סוף תהי' שבת הארץ הולכת ונקבעת בכל קדושתה על אדמת הקדש. עלינו להשתדל להנחות את הדבר, עד אשר יעלה בידינו בע"ה לבסס את יסוד קדושת השביעית בכל צורתו, כתורה וכמצווה. כי מצווה זו לבד חיבתה ככל מצווה ממצוותיה של תורה, הלא עונשה - ומכלל לאו אתה שומע הן - שגם מתן שכרה בצדה, ובה תלוי גלות הארץ וישובה, כמפורש בתורה: "כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם עליה", וחכמים אמרו מפורש: גלות באה לעולם על שמיטת הארץ. אבל איך לבא אל המטרה הקדושה הזאת, ובאיזה אמצעיים נחזיק להגיע אליה, דבר זה צריך לימוד.

לפי דעתי אנו צריכים לבא אל מחוז חפצנו דווקא קמעא קמעא, וכמו שאמר רבי חייא רבא לר"ש בן חלפתא, לעניין כללות ישועתן של ישראל, שהיא קמעא קמעה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת (ירושלמי פ"ק דברכות ה"א), כך היא הישועה הרוחנית של הקמת קדושת הארץ על מכונה, מוכרחת להיות גם כן קמעא קמעא, ובעזרת השם יתברך, כל מה שהיא הולכת מתחזקת היא ומשתרשת ותהי' רבה והולכת.

דרכי ההוראה שלנו בזה צריכין להיות כמציל מן הדליקה, שכל מה שהוא יותר יקר ויותר קדש הוא קודם להצלה ואח"כ משתדלים להציל עוד, וחביב חביב קודם, ותורה שבכתב קודמת להצלה מתורה שבע"פ (ס"ח סי' תתנ"ו הובא במג"א סי' של"ד ס"ק ט"ו). על כן הננו חייבים לעמוד על המשמר ראשית לכל, שלעת עתה לפחות תעלה בידינו יסוד קדושת המצווה במה שהוא מן התורה.

ולעניין שיש במצווה זו יותר מכל המצות מפני שהגלות תלוי' בה, בודאי דבר גדול הוא כשהעיקר של תורה עולה בידינו. ולא למותר הוא להציב בזה דברי הגאון שאגת ארי' סוף סימן כ"ד, שהוכיח שברכת התורה מן התורה היא ולא מדרבנן, מהא דאמר רב יהודה א"ר: מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, ויאמר ד' על עזבם את תורתי - שלא ברכו בתורה תחילה, מדנענשו עונש גדול כל כך, דעל דבר זה אבדה הארץ, ש"מ דברכת התורה היא מהתורה, דאי מדרבנן לא היו ראויין לעונש גדול כל כך. ומטי לה מדברי התוספות (סוטה דף מ"א ב' ד"ה אותו), שהוכיחו שאמו מישראל לא מהני גבי מלך מדין תורה, דאי לאו הכי לא היו חייבים עונש גדול כזה, ומסיק הגאון שאגת אריה ז"ל, שאע"פ שיש לדחות הראי' מהא דאגריפס, וכוונתו ז"ל צריך לומר דיש מקום לומר שעיקר קושיית התוספות על רש"י שם היא משום דמשמע להו שלדעתו ז"ל באמו מישראל אין בו איסור כלל, כי אם שהוא זילא מילתא לגבי מלך, מכל מקום "הדבר מוכרע מעצמו, דאי ברכת התורה אינה אלא מדברי סופרים [=דרבנן] אין ראוי לעונש גדול כל כך דאבידת הארץ" עכ"ל.

ונמצא בכל זמן שנתאמץ לצאת מידי איסור תורה הננו עושים בזה דבר גדול, שאנו מצילים את יסוד הישוב בארץ הקודש, שעיקר תכליתו הוא להיות פתח תקווה לקיבוץ גלויות, מאותו העונש של גלות הארץ, הנסמך לביטול השמיטין, ד' יצילנו, ופעולה זו היא קרובה לנו, ואנו צריכין לרכז עלי' בתחילה את כל מגמתנו.
אבל איך נבוא בתחילה להינצל מאיסור של תורה, צריך אני לבאר סדרן של דברים. התוכן הפשוט הוא שמאחר שלפי דעת רוב הראשונים אין לנו מלאכות האסורות מן התורה בשביעית, כי אם חמש או ארבע, דהיינו זריעה, זמירה, קצירה, בצירה, לכל הדעות, והחמישית שהיא חרישה במחלוקת היא שנויה: יש אומרים שהיא גם כן אסורה מן התורה, אם לא באיסור לאו כמו הראשונות מכל מקום באיסור עשה, של בחריש ובקציר תשבות, ויש אומרים שאין בחרישה שום איסור של תורה כי-אם הרי היא ככל התולדות שהן אסורות רק מדרבנן.

לזאת עלינו להשתדל, שכל זמן שיש עוד הכרח לקיום הישוב לבקש צדדי היתר בעניין שביעית, שעל כל פנים אלה חמשת המלאכות, או לפחות, כשהדחק גדול הרבה, ארבעת המלאכות, לא יעשו ע"י ישראל, כי-אם ע"י פועלים נכרים. שאז לדעת הסוברים, שעיקר האיסור של תורה בשביעית הוא שלא יעשה ישראל את עבודת הארץ, וכפשטא דקרא שמדבר בלשון נוכח "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור", והתורה מדברת עם ישראל, א"כ כשנכרי הוא העושה את המלאכה, אפילו אם הוא פועל של ישראל, אין כאן אלא איסור שבות, שאפילו גבי שבת החמורה אינו כי אם איסור מדרבנן, וק"ו בשביעית, שאין בה חיוב כרת וסקילה, שמבעיא לן בב"מ (ד' צ' א') אם יש בכה"ג אפילו איסור שבות, ולדינא פסקו הפוסקים שיש כאן איסור שבות, אבל מכל מקום יותר מאיסור שבות דרבנן אין כאן, והרי אנו ניצלים מליפול בפח מוקש של ביטול שביעית מן התורה.
ואע"פ שישנם גם כן מחמירים לומר, שמצוות עשה של שבת הארץ מוטלת על הקרקע, כמו שחיוב שביתת בהמה של ישראל בשבת מוטלת על הבהמה, כלומר על ישראל בעל הקרקע ובעל הבהמה, אפילו כשנכרי עובד בהם את עבודתו, כמו שביארתי בספר שבת הארץ (פ"א ה"א), מכל מקום כבר פשטה מימים הראשונים ההוראה כהפוסקים הסוברים שעיקר שבת הארץ היא דווקא אקרקפתא דגברא כשישראל עובד את הקרקע, משום שכונת התורה היא לפרש עניין של ושבתה הארץ שבת לד' ע"י מה ששדך לא תזרע וגו' כלומר ע"י מה שאתה בן ישראל, המצווה בשביתה, לא תעשה את העבודות האסורות הללו, ועל יסוד זה כבר פסק המוהרי"ט להתיר להשכיר את שדהו לגוי ע"י הבלעה, אע"פ שעובדה גם כן בשביעית, והנהיג כן למעשה מפני שסובר שאין איסור שביתת הארץ כי אם כשישראל עובדה. ואפילו לדעת המחמירים מכל מקום על זה מועלת המכירה בודאי, שהרי עכשיו אין השדה של ישראל מן הדין.

וכיון ששני אלה מתחברים יחד, שהשדה אינה של ישראל והעובד הוא גם כן נכרי, אין כאן שום איסור, וראוי לסמוך על זה בשביעית בזמן הזה, שסוף כל סוף רבו האומרים שהיא מדרבנן, אלא שאנו חוששים לדעת האומרים שהיא מן התורה, וכיון שיש לומר שאפילו לדבריהם כשהגוי עובד אין כאן איסור תורה, ואם תאמר שגם בזה יש איסור תורה הרי אנו מצרפים לסמוך על המכירה, שבצירוף כל אלה יחד ודאי יצאנו מידי איסור תורה מצדי צדדים.

והאמת הוא, שלעניין לצאת מידי איסור תורה די לסמוך על המוהרי"ט בזמן הזה, ונמצא שאפילו בלא הפקעת המכירה אין כאן איסור תורה. על כל פנים ממוצא דבר אנו למדים, שאם נעמד על המשמר להשתדל, שגם אחר המכירה לא יעשו ע"י ישראל אותן חמש או ארבע מלאכות האסורות מן התורה, הרי אנו מרוויחים דבר גדול, שעולה בידינו שביתת הארץ מן החורה, ומה שאנו צריכים לסמוך על היתר ההפקעה הוא ראוי להיות רק בשביל שארי העבודות כולן, שהן כולן אסורות רק מדרבנן, שאי אפשר שלא יעשו ע"י ישראל, מפני תיקון הישוב, ודוחק הפועלים העניים, שע"ז כדאי לסמוך בשעת הדחק על הדעות הסוברות שבשדה של נכרים אין שום דין שביעית נוהג גם לעניין עבודה ע"י ישראל.
והנה לפי מצבנו עכשיו הי' דבר גדול מאוד אם היינו יכולים באמת לשמור דבר זה, אבל כדי שלא נהי' צריכין להיכנס עוד בפרצות דחוקות, גם באלה המלאכות האסורות מן התורה, ראוי גם כן שנייסד על זה קופה מיוחדת, שהיא תהי' מוכנת לתמוך בידי הפועלים, אשר תתמעט העבודה אצלם, ע"י אותן העבודות הנעשות ע"י נכרים, ולעזור גם כן להאכרים העניים, שהם רגילים לעשות את כל העבודות ע"י עצמם, שיוכלו לשכר פועלים נכרים, לאותן העבודות האסורות מן התורה.

אמנם הלא ב"ה נמצאים גם כן יחידים יראים ושלמים, החפצים לקיים את המצווה כמאמרה, ולשבת לגמרי ככל דין תורת שביעית, צריכין אנו לייסד על זה קופה מיוחדת, או לקבע ערך מיוחד כמה אחוזים למאה יבאו מהכנסת הקופה לתמוך בידי האיכרים המוכרחים לעבוד, כדי להוציא אותם מאיסורי תורה, וכמה אחוזים יהיו שייכים להשובתים לגמרי.

והנה כל זה הוא מה שנוגע לשנתנו זאת, אבל עלינו לדאוג גם כן על מעמד השמיטה בקביעות. ואם יחננו ד' ומשיח צדקנו יבא במהרה בימינו, ולא נצטרך לכל אותם האמצעיים, מכל מקום לא אבדנו את שכר מצווה של השתדלותנו להעמיד קדושות הארץ, אם חלילה יתאחר הזמן.

כדי לקובע קדושת השביעית לדורות, אנו צריכים ראשית כל לכונן מוסד גדול, שיספיק לתמוך בידי כל בעלי השדות של מזרע תבואות, זרעים וירקות, וכיוצא בהן, שאינם קשורים בקשרי מסחר, שאם אך יותן להם סיפוק פרנסתם במשך השנה יוכלו לשבות. והקופה צריכה להיות עשירה כל כך, באופן שתוכל גם כן לתמוך בידי הפועלים, אשר יתבטלו מעבודתם. ויותר טוב הוא, שהאגודה שתהי' עסוקה בזה תכונן מעשי', לייסד עבודות כשרות של בנינים ושל חרשת המעשה, שתעסיק בהם את הפועלים בכל משך שנת השביעית.

וכשתהי' הקופה מושפעת בפועלים חרוצים, העוסקים בעבודת הקדש הזאת בזרוע וגבורה, נוכל להמשיך הדבר שאפילו בכרמים ובפרדסים, שהמכירה והשכירות לגוי היא מוכרחת בהם, מפני הפסק המסחר, מכל מקום אפשר להנהיג שתהיה באמת ההפקעה נעשית ע"י שכירות לגוי בהבלעה, ופועלים גויים יעבדו גם בהם, וכל פועלי ישראל יהיו עסוקים בבניינים, ובכל ענפי התעשי' שתכין האגודה, בייחוד לצורך תשלום חסרון העבודה של שנת השביעית.

אם נכונן את צעדנו על פי הדברים האלה, בנחת ובהשקט, נוכל לקוות שנעשה ונצליח בעזר ה' יתברך. ואז, כאשר על פי הסטטיסטיקה ותוצאות חשבון רכוש האגודה ימצא לנו, שאנו יכולים להשלים את המחסורים הללו, אפילו רק בחלק הגון מהם, אז נסכים כולנו, שלא להשתמש עוד בשום הפקעה, ושישראל לא יעשו כל עבודה אסורה, ואפילו הגויים יעשו רק בהפרדסים והכרמים השכורים להם, ותהיה שבת הארץ מתקיימת ברוב עיקריה ופרטיה על אדמת הקודש. זהו דרך שאפשר לכונן אליו את מטרתנו, ושלא נפלאת ולא רחוקה לאמר שיוכל לעלות בידינו.
ואם בשמיטה אחת לא נוכל להפיק את כל חפצנו, נשמח בבמה שתמצא ידנו לייסד את יסוד קדושת הארץ, ונקוה שבכל שמיטה ושמיטה תוסיף האגודה חיל, וכל מה שהיא תוסיף אמץ תגדל הכבישה ליסוד קדושת המצווה ויתקלס עילאה ב"ה בקדושת שבת לד' על אדמת קדשו.
ומה שנוגע לעניין המסחר, לפי המצב של שנה זו, שהכרח הוא לסמוך על ההפקעה, של המכירה, שיש בה צד הערמה, ראוי ונכון לצרף לזה גם כן, שתהי' המכירה המסחרית תמיד בהבלעה, וירשם בכל הפרייזקורנטים, שהמחיר אינו נלקח בעד גוף הפירות כי אם בעד העבודה והמכשירים. וכשיזכנו ד' לבא למדה הטובה, שלא יהיו עבודים כי אם הפרדסים והכרמים המושכרים בהבלעה, אז אין להחמיר על הפירות כלל מצד סחורה, שהרי הם נחשבים פירות של נכרים, ויש לחוש לאיסור שאסרו גאוני הדור בימי הב"י, שלא להחמיר בפירות של נכרי בקדושת שביעית.