דומה שאין מהגר שלא חש זאת על בשרו - המעבר ממקום למקום, משפה לשפה ומתרבות לתרבות, עלול להיות קשה ומכאיב. גם עולים עבריים השבים לכור מחצבתם בארץ ישראל אינם פטורים מייסורי הקליטה. סיפור ירושלמי אחד על עולה בבלי, לוקח את הדברים כלשונם - הגירה קשה ומכאיבה שהעולה חש אותה על בשרו.

רבי זעירא, כשעלה לכאן,
הלך להקיז דם,
והלך לקנות ליטרת בשר מהקצב.
אמר לו: בכמה הליטרא הזאת?
אמר לו: בחמישים מטבעות ובמכת ברזל אחת!
אמר לו: קח לך שישים, ולא קיבל; קח לך שבעים, ולא קיבל; קח לך שמונים, קח לך תשעים,
עד מאה, ולא קיבל.
אמר לו: עשה כמנהגך.
בערב בא לבית הוועד, אמר להם: חכמים, מהו המנהג הרע הזה כאן שלא יאכל אדם ליטרת בשר עד שמכים אותו בברזל?!
אמרו לו: ומי הוא זה?
אמר להם: פלוני, הטבח.
שלחו להביא אותו ומצאו שמת וארונו יוצא.
אמרו לו: רבי, כל כך כעסת עליו?
אמר להם: יבא עלי שלא כעסתי עליו, הייתי סבור שהמנהג כאן הוא כך.
(ירושלמי, ברכות ב, ח. מתורגם).

הסיפור מופיע במסגרת סיפורי 'קליטת עלייה' של התלמוד הירושלמי, המתעדים את עלילותיהם של העולים הבבלים החשובים שעלו לארץ-ישראל מתוך מטרות נאצלות, ומצאו עצמם במצבים מביכים כשבני המקום לועגים להם, מקנטרים אותם ומציקים להם עד מוות (של המציקים).
אחרי התלבטויות ותלאות עלה רבי זעירא בשעה טובה לארץ הקודש. כמנהג התקופה סר ראשית כל לבית האומן כדי שיקיז את דמו, מנהג התרגעות רווח. כך, חשב רבי זעירא, ישתחררו מעט כלי הדם, יסוננו שאריות רעילות, יחודש הדם השוצף בעורקיו ויבוא איזון ושלווה על גופו המבקש לו רגיעה מטלטולי הדרך. לאחר שעבר את הפרוצדורה הסמי-רפואית, גופו עודו חלש וראשו מעט מטושטש, ניגש למלא את חוסרי הברזל בגופו בחנות הקצבים הקרובה. מעט בשר, חשב רבי זעירא, ישלים את המלאכה וימלא את נימיו בעיזוז הדרוש.

רבי זעירא חדש בארץ. אין הוא בקי במנהגיה של הארץ ולא בתעריפיה. 'מה מחירה של ליטרת בשר?' הוא שואל את הקצב. הקצב קוצב מחיר שכמוהו לא שמע רבי זעירא מעולם. התברר לו שבנוסף למחיר המקובל הנשקל במטבעות, עליו לספוג מכה מקופיץ הברזל שותת הדם הנתון בידי הקצב. רבי זעירא מחשב מהר את מצבו. לבשר הוא זקוק כמובן. כיהודי שהגיע מחו"ל המטבע מצוי בכיסו. ישלם את חמישים המטבעות, והיתרה - כופר להצלת ראשו מן המכה. הציע ששים מטבעות חסר מכה, ולא קיבל ממנו הקצב; שבעים חסר מכה, וכך עד מאה - ולא קיבל. נכנע רבי זעירא, וקיבל גם קיבל.

שפשף רבי זעירא את מקום המכה בראשו ותמה מאוד על המנהג המסחרי המשונה, שזה עתה נתקל בו במלוא העוצמה. את תמיהתו הוליך רבי זעירא למקום התרת הספקות - בית המדרש. שאל רבי זעירא את שאלתו ותלאה בחלל בית המדרש. הבליעו חכמים נצנוצו של חיוך ומתוך דאגה כנה לשלומו שאלו אותו 'מי הוא זה שמלאו לבו לעשות כך?' שלחו לקרוא לאותו קצב וכנגדם עלה קולן של המקוננות - מת פלוני הטבח ומסע לווייתו הנה יוצא לדרכו.

הבינו חכמים את גודלו הרוחני של רבי זעירא קטן הקומה. פגיעתו של אותו קצב רעה, אך פגיעתו של תלמיד חכם שנפגע קשה שבעתיים. עונשו של הקצב נקצב בידי שמים. מחיר ליטרת הבשר שגבה היה מופרז, אך עלה לו במחיר חייו. האם כל כך כעסת עליו? שאלו חכמים. רבי זעירא נשבע והגן על תמימותו - לא כעס היה פה אלא תמיהה גדולה. סבור היה שכך היא דרכו של שוק הבשר בארץ הקודש.
מה פשר הסיפור המוזר הזה? למה נהג הקצב כפי שנהג ברבי זעירא? למה קיבל עליו רבי זעירא את ההשפלה, ומדוע לא כעס על משפילו ולא רתח דמו?

'רבי זעירא הלך להקיז דם'. בתמימות הלך רבי זעירא. מה מעט ידע באותו רגע על הקזת הדם הצפויה לו! אכן להקיז דם הלך. ראשית את דמו שלו, כתוצאה ממכתו של הקצב; ולאחר מכן, שלא ברצונו ושלא בטובתו, הוא גורם להקזת דמו של הקצב הפוגעני שמת בחטאו. כל רצונו היה בהשלמת מעט ברזל לגופו חסר הדם. בארצו שלו מנת הברזל הדרושה ניתנת באמצעות מנת בשר ולא באמצעות מכת ברזל ישירה...

רבי זעירא איש תמים. הוא מבקש לפתוח דף חדש בארצו החדשה, ארץ ישראל. "רבי זירא כשעלה לארץ ישראל ישב מאה תעניות שישתכח תלמודה של בבל ממנו, כדי שלא יטרידנו" (בבא מציעא, פה ע"א). הוא מוחק מעצמו כל זכר להתפלפלות סרק ומחלוקת בת-גלות כדי להיעשות תם וישר. כל כך אהב רבי זעירא את ארצו החדשה שאמר עליה "אוירא דארץ ישראל מחכים" (בבא בתרא, קנח ע"ב). די בשאיפה עמוקה מאווירה הצלול כיין של ארץ ישראל כדי להיפטר מטעויות עבר ולהחכים.

רבי זעירא הוא עולה חדש. מנהגי המקום אינם נהירים לו. עולה חדש יעשה כמעט כל שיידרש ממנו, גם אם הדבר נראה תמוה בעיניו מאוד, מכיוון שהוא תולה את תמיהתו בפער התרבותי ובחוסר ההיכרות עם הנוהגים המקומיים. חסרי החמלה, ילדים כמבוגרים, מנצלים לעתים מעציבות את החולשה הזאת, ומטילים על הזר משימות ממשימות שונות, שכל ייעודן להגחיכו ולהשפילו, ולמלא פיהם שחוק על חשבונו.
במקור אחר לגמרי, במדרש רבה, נמצא סיפור מקביל לסיפורו של רבי זעירא בירושלמי, שמסגרתו זהה. אולי יש בו כדי לשפוך אור נוסף על סיפורנו.

רבי זעירא יצא לו לשוק לקנות דבר-מה.
אמר לו לזה שהוא שוקל: תשקול יפה.
אמר לו: האין אתה הולך מכאן, בבלי, שאבותיו החריבו את בית המקדש?
באותה שעה אמר ר' זעירא, אין אבותי כאבותיו של זה?
נכנס לבית הוועד, ושמע קולו של רבי שילא יושב ודורש: "אם חומה היא" - אילו עלו ישראל חומה מן הגולה לא חרב בית המקדש פעם שנייה.
אמר, יפה לימדני עם הארץ.
(שיר השירים רבה פרשה ח).

שוב יוצא רבי זעירא לשוק ושוב הוא מבקש לקנות לו מצרך טריוויאלי כלשהו. שוב יש לו דין ודברים עם המוכר ושוב הוא נענה בתגובה מפתיעה ואלימה. שוב הוא הולך לבית הוועד כדי לפתור את תמיהתו ושוב הוא מסיים בתמימות מעוררת הערצה.

הערתו של רבי זעירא למוכר בשוק "לשקול יפה", לא התקבלה יפה. אולי בעיר הולדתו של רבי זעירא היתה משמעות האמירה עידוד להערמת כמות נדיבה על המשקל, אך בשוק הטברייני התפרשה כחשד בהערמה. מכל מקום, כעס המוכר על רבי זעירא וסילק אותו מהמקום, 'לך מכאן', אמר וסינן 'בבלי'. גסות הרוח של השוקל כלפי הלקוח, שהגירתו ניכרת בו, מוטעמת בסיבה היסטורית: 'שאבותיו החריבו את בית המקדש'.

רבי זעירא תמה. סופסוף בא לעיר שכולם בה בני אברהם, יצחק ויעקב. אפילו המוכרים בשוק הם בני ברית. האין אבותינו אותם אבות עצמם?! כדי ליישב את קושייתו נכנס לבית המדרש. רצה המקרה ונקלע בדיוק לדרשתו של רבי שילא בפסוק משיר השירים (ח, ט): "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז". "חומה", דורש רבי שילא, היא האופן שבו צריכים היו יהודי בבל בשעתם לעלות לארץ. עלייה המונית ובו-זמנית כחומה בצורה. אילו היו ישראל עושים כך, לא היה בית המקדש נחרב בשנית.
רבי שילא מתייחס לימים שלאחר הצהרת המלך הפרסי כורש. חלון ההזדמנויות שנפתח ליהודי בבל לעלות בהמוניהם לארץ לא נוצל. רוב רובם של יהודי בבל, ובתוכם עשיריהם ויחסניהם, נותרו שם מרצון ובכרו את נוחות ומנעמי הגלות על פני העבודה החלוצית בבניין ירושלים.

הזיכרון ההיסטורי החריף נותר צרוב בתודעתם של בני ארץ ישראל במשך מאות בשנים. איבתם העמוקה ל'בבלים' נובעת ממעמקי הזיכרון הקולקטיבי המלווה בהאשמה חמורה באסונם של בני הארץ ובאסון העם היהודי כולו. חכמים ארצישראליים, כרבי שילא, חיים ומחיים את התודעה הזו ומלבים אותה בדרשותיהם.

בהמשך המדרש נותנים חכמים כרבי שמעון בן לקיש ביטוי עז אף יותר לזיכרון ההיסטורי החי בעצמותיהם. "ריש לקיש, כשהיה רואה אותם מתגודדים בשוק, היה אומר להם: התפזרו לכם! אמר להם: בעלייתכם לא נעשיתם חומה וכאן באתם לעשות חומה?!". העולים הבבלים, מדרך הטבע, היו מתגודדים יחדיו. רגע של ביטחון ונחמה בזרועות דוברי אותה השפה ונוהגי אותם המנהגים. ריש לקיש היה מפזר את ההתגודדויות הללו. לא מפני שעינו צרה בעולים ובלהגם הזר, אלא מפני שעצם עמידתם בקבוצה בצורה הזכירה לו את אי עלייתם כחומה של אבות אבותיהם. ביטוי קשה אף יותר מובא בסיפור המצוי דווקא בתלמוד הבבלי(!):

ריש לקיש היה שוחה בירדן.
בא רבה בר בר חנה, נתן לו יד.
אמר לו: א-להים, שונא אני אתכם, שכתוב: "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז".
אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא - נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו
(יומא ט ב).

הושטת היד לעזרה מצד עולה בבלי ותיק כרבה בר בר חנה, מזכירה אף היא לריש לקיש את מניעת הושטת היד ואי נתינת הכתף בימי עזרא, והוא דוחה את היד המושטת לעברו באמירה בוטה ובדרשת הפסוק. חכמים נושאים על גבם את המורשת ההיסטורית ואת זיכרון העם. יותר מכל צרובה במוחם ובלבם תקופת החורבן, שהשלכותיה מניעות את כל מעשיהם.

המכה המכאיבה במצחו של רבי זעירא בסיפור הירושלמי לא היתה תשלום על הבשר, אלא תשלום על העבר. הזיכרון ההיסטורי הוא כה חי ומכאיב עד שלפי המדרש גם הפשוטים באנשים חיים אותו. גם המוכר בשוק, המתנמנם מעמל יומו בעת דרשות החכמים בבית הכנסת, הפנים לתודעתו את הציפייה המשיחית שנכזבה בעטיים של גולי בבל. רבי זעירא, בתמימותו, בישרותו ובעדינותו, מתעלם מהדברים הקשים ומן ההשפלה, ומגיב כמי שמצא מציאה משמחת: 'יפה לימדני עם הארץ'. אין פלא. באהבתו הגדולה לארץ ישראל ולבניה, כבר "אמר ר' זעירא: אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה היא" (ויקרא רבה, פרשה לד).