במדרש מובא סיפור קטן ועגול המבקש ליישר ולכוון את מבטנו. סיפור על נתינה שבארץ ונתינה מן השמים.

בימי רבי תנחומא

בימיו של רבי תנחומא היו צריכין ישראל לתענית.
באו אצלו, אמרו לו: רבי גזור תענית,
גזר תענית יום ראשון, יום שני, יום שלישי, ולא ירד גשם.
נכנס ודרש להם, אמר להם: בני התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים.
עד שהן מחלקין צדקה לענייהם ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו.
באו אצלו ואמרו לו: מה אנו יושבים פה והמעשה שם?
אמר להם: מה ראיתם?
אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו,
שלח אחריהם והביאם.
אמר לו: מה היא לך זו?
אמר לו: גרושתי היא.
אמר לו: מפני מה נתת מעות לגרושתך?
אמר לו: ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים.
הגביה רבי תנחומא פניו למעלה ואמר: ריבון כל העולמים, זה שאין לזו עליו מזונות,
ראה אותה בצרה ונתמלא רחמים עליה,
אתה שכתוב בך חנון ורחום ואנו בניך בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב,
על אחת כמה וכמה שתימלא עלינו רחמים,
מיד ירדו גשמים ונתרווח העולם. (בראשית רבה פרשה לג, ג')

בצורת בעולם. האדמה צחיחה ומבוקעת, פצעי צימאון חורצים את פניה החרבים. העם שבשדות נושא עיניו לשמים עוטי גון הנחושת, וגשם איִן. הם יודעים, ישראל צריכים לתענית. פסוקים קדמונים מהדהדים באוזניהם צרובות השמש: "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה"; "והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל". בצר להם הם באים אצל רבם ודורשים "רבי, גזור תענית". גזר להם. תענית ועוד אחת ועוד אחת וגשם לא בא. כשישראל אינם נענים הם מתקבצים לתפילה ומתכסים בשקים, אפר מקלה בראשם, ומעמידים זקן חכם שיאמר לפניהם דברי כיבושין: "אחינו, לא שק ולא תענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים"; "ובקבלה הוא אומר: קרעו לבבכם ואל בגדיכם".

ישראל בצרת בצורת

רבי תנחומא אינו נמנה עם החסידים, מלומדי הניסים, מורידי הגשמים, המתחטאים כבנים לפני אביהם שבשמים. אף אין הוא איש הלכה מובהק. רבי תנחומא הוא גדול בעלי האגדה מאז ומעולם. באו אליו, ילמדנו רבנו. מה עשה? בא ודרש לפניהם. כבר אמר דוד בן ישי, אלף המגן עליו, נעים זמירות ישראל, ושורר בתהלים "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו"; וכבר דרשו רבותינו את הכתובים פנים לכאן ופנים לכאן, ומהו רחמיו על מעשיו? וכבר דרש רבי יהושע ואמר: טוב ה' לכל ומרחמיו הוא נותן על הבריות. זהו רחמיו על מעשיו, שהוא נוטל מרחמיו ונותן בלבן של הבריות שהם מעשה-ידיו. וישראל רחמנים בני רחמנים הם. גלגל הוא בעולם - מה הוא רחום וחנון, וחנן את הבריות ברחמיו, אף בניו רחומים וחנונים, והם מתמלאים רחמים וחוננים את הבריות. ומה הם מתמלאים רחמים, מיד אף הוא נמלא רחמים עליהם וחונן אותם בגשמי ברכה, ופותח להם את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצם.
כשסיים דרשתו הפציר בהם, פתחו לבכם לרחמים וריבון העולמים יפתח לבו לרחם עלינו. טרם כילה את דבריו וכבר יצאו אנשי העיר, פתחו ארנקיהם וחלקו מממונם לנצרכים. "צדקה תציל ממוות", ופתיחת הארנק תפתח שערי שמים. שמחו העניים, וראשי הקהל הגביהו פניהם כלפי מעלה וצמצמו עיניהם בציפייה דרוכה, חרדה אך בטוחה. עוד מעט קט וגשם ירד עלינו.

נוהל תענית

פרנסי הקהילה הם אנשים מתורגלים, מתוחכמים, יודעי ספר ועתירי ניסיון. הם יודעים בעצמם את הפתרון לכל בעיה. בכיסם תמיד תרשים זרימה מוכן להפעלה. כשהגשם ממאן לרדת, הם יודעים, יש להפעיל נוהל תענית. השלב הבא - לגשת לרב ולגזור עליו לגזור עליהם תענית. אם ירדו גשמים - יתכנסו וישוררו הלל הגדול, אם עדיין לא ירדו - יתכנסו לזעוק תפילה ולשמוע דרשות תשובה. אם יאמר הרב להרבות בתלמוד תורה, בכבוד השבת, בהקפדת גדרי הצניעות - כך יעשו, ואם יורה להתמלא חמלה שבין אדם לחברו - מיד יתחלקו לקבוצות משימה ויחלקו צדקה ל"ענייהם".
מאד גאים בני הקהילה במפעלות הצדקה שלהם. מילה אחת מפי רבם מפעילה מערך שלם משומן, מתוזמן ומתוכנן היטב. הם מסדרים יפה יפה את התורים הארוכים, מעמיסים חבילות על פושטי היד, קצת גוערים בעניים סוררים וחסרי נימוסין ומחזירים אותם לסוף התור. הגשם חלף הלך לו וקול התור נשמע בארצנו. עוד מעט, עוד כמה חבילות, מעות וצרורות, וממטרים יושפעו על הארץ. מה הם משפיעים טובה על ענייהם, כך הקב"ה ישפיע עליהם גשמי ברכה. אך משהו השתבש הפעם. גם חלוקת הצדקה לעניים אינה מורידה גשם.
עוד אנשי המקום טרודים בחלוקת צדקה, והנה אדם אחד, בן המקום, גם הוא מחלק מעות. אלא שהוא חורג ללא בושה מהסדר הטוב. הוא אינו מחלק צדקה לענייה "שלו", הוא נותן מעות לענייה שכבר אינה "שלו", גרושתו. כמה חשוד אדם על גרושתו, שאסרו חכמים עליה להינשא בשכונתו, שמא יבואו לדבר עבירה.
אנשי הקהילה עוזבים הכל. עכשיו הם מבינים מדוע הגשם בושש לבוא. מדוע לא נענה המטר לתרשים הזרימה. איש אחד חטא וכל העדה קוצפת. רק יחסים שאינם נאותים יכולים להתקיים בין האיש ובין גרושתו. יעידו עליהם מעות האתנן שהוא מרצה בחוסר צניעות מידו לידה. נרעשים ורוגשים ממהרים אנשי הקהילה לבית רבם: בזמן שאנחנו יושבים פה, הנה שם מתבצע מעשה העבירה. אנחנו, צדיקי הצדקה - כאן, והם, עוברי העבירה, מן העבר השני - שם. אנו מכלים כאן לשווא את זמננו וממוננו, והם מכלים את תקוותינו לגשם בעשן ומכלימים את קהלנו הקדוש בטומאת מעשיהם.

ראיית הלב

רבי תנחומא מסרב להתרגש עם הקהל. מתון בדין הוא קובע שימוע - יבואו בעלי המעשה ויפרשו מעשיהם. שימוע?! הלא אין חולק על העובדות - נתן האיש מעות ביד גרושתו! היכולה להיות סיבה אחרת להתנהגותם של האיש וגרושתו מאשר סיבה שאיננה טהורה? מתון מתון שואל רבי תנחומא את האיש לעובדת ולסיבת מעשיו. אני חושד בו ברבי תנחומא שמלכתחילה חשד באיש שכוונותיו טובות היו, הפוך מחשדו של הציבור. תשובתו של האיש אולי תפתיע את הציבור, אך לא את רבי תנחומא.
תשובתו של האיש היא פשוטה וטבעית, אצילית ומכמירת-לב. נחזור עליה: "ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים". עד שהם "מחלקים צדקה לענייהם", מעשה טכניקה פסאודו-סוציאלית בחסות קמפיין ה"תענית", שכל מטרתו מילוי טכני של חלקם כדי לאלץ את הקב"ה למלא את חלקו, בא אותו אדם ו"ראה אותה". ראה ממש. לנגד עיניו עמדה אישיות קונקרטית, לא פונקציה חברתית. אף אם מטבעו של עולם יחסיהם של האיש וגרושתו היו רעועים, למצער מורכבים, הרי בראותו אותה עלובה ובזויה ונזקקת לצדקה, נתעוררו רחמיו עליה ונתן לה מעות. ייתכן אף שידע שהוא עלול להיחשד על-ידי שכניו, ואף על פי כן לא מנע עצמו מן הרחמים.
כה שונה ראייתו האנושית, הפנימית, הרואה ללבב, מראייתם החיצונית של אנשי מקומו! אלה "ראו אדם אחד" עושה מעשה ונזעקו. "מה ראיתם?" שאל אותם רבם. "ראינו אדם פלוני" ענו אלה הרואים מעשה ונזכרים עבירה. ואילו הוא "ראה אותה" בעונייה ובצרתה. עניין של זווית-ראייה. מבטם של הבריות מושפל מטה אל שפל המעשה האנושי, עיניו של האיש מביטות נכחו - מופנות בקו ישר אל העומדת מולו. עוד מעט קט ומבטו של הרב יופנה אל על. בינתיים, אולי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אך רבי תנחומא מבקש גם את מה שאוזניו שומעות.

מלא רחמים

רבי תנחומא הדרשן, מקשיב קשב רב למלותיו המדודות של האיש, והוא יודע שנסגר המעגל שפתח בדרשתו: "התמלאתי עליה רחמים". כמה יפה ביטוי זה. האדם אינו מרחם על זולתו, הוא מתמלא רחמים. כל ישותו נעשית ישות של חן וחסד ורחמים, כל כולו מלאות אחת של חמלה ואהבה שופעת על גדותיה, והוא עצמו נעשה רַחֵם (בארמית: אוהב). מה שלא הצליח הציבור כולו לעשות בכוח מעשה הצדקה המוכני שלו, יצליח לעשות אדם זה בזכות פתיחת עיניו ולבו למצוקה של אמת.
רבי תנחומא נושא עיניו לשמים בתפילה שהיא סיכום המעשה וסגירת מעגל הרחמים. מה אדם זה, שאין מזונותיה של אישה זו עליו, מצא בלבו חסד ונמלא רחמים ונתן לה ממעותיו, הרי אתה הקב"ה, חנון ורחום ומזונותינו עליך, קל וחומר שתתמלא עלינו רחמים. מיד ירדו גשמים.
עולם הפוך. לא זו בלבד שמעשהו של אותו אדם לא פגע במפעל הצדקה של הציבור ומנע ירידת הגשם, אלא שזכות המעשה שלו היא שקרעה את הגזירה ופתחה שערי שמים. האתנן היה לנתינה. כפי שבאו לרבי תנחומא כך נותרו, הם "פה" והוא "שם" - נמצא מהעבר השני של המאזניים, ושקול כנגד כולם במעשהו רווי החסד שבזכותו ירוו כולם מן הגשמים. ישראל היו צריכים לתענית, אך העולם כולו נתרווח בזכות רחמיו של אותו אדם.
אנחת רווחה נשמעה בעולם. רווחה האדמה, רווח הזרע, רווחו בורות המים. רווח גדול לכולם. מדיניות רווחה אמיתית נקבעה בעולם, לא פופוליסטית, לא טכנוקרטית, לא ריטואלית, רווחה שהיא תוצאה של ראיית הזולת בגובה העיניים ופתיחת הלב כלפיו. רק היא, דורש רבי תנחומא, קורעת גזר הדין ובוקעת ענני שמים, וכבר אמר הנביא: "קרעו לבבכם ואל בגדיכם"; וכבר אמר המשורר: "ורחמיו על כל מעשיו".