כיצד פועל א-ל? מהי בריאה? מהו אדם? מיהו איש ומה מהותה של אישה? הפולמוס הבין-דתי והבין-תרבותי ששובץ בין דפי התלמוד, הוא כלי משוכלל לבירורן של שאלות-יסוד מסוג זה. בכל טקסט פולמוסי גלוי טמון טקסט פולמוסי סמוי. לעתים, מקופלים עימותים השקפתיים מסוג אחד בתוך ויכוחים מסוג אחר. הסיפור שלפנינו שונה ומפתיע, ומופיע כאן מתורגם לעברית.

גנבים בלילה

אמר לו קיסר לרבן גמליאל: אלהיכם גנב הוא,
שכתוב: ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן.
אמרה לו בתו: הנח לו, שאני מחזירה לו.
אמרה לו: תנו לי דוכס (שר; שופט) אחד.
- למה לך?
- ליסטים באו עלינו הלילה, ונטלו ממנו קיתון של כסף והניחו לנו קיתון של זהב.
- ולוואי שיבוא עלינו בכל יום.
- ולא יפה היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו?
- כך אני אומר, [לא שאלתי] אלא שיקח ממנו בגלוי!
- הביאו לי חתיכת בשר חי.
הביאו לה.
הכניסה אותה תחת התרווד והוציאה אותה (לאחר שנצלתה).
אמרה לו: אכול מזו.
אמר לה: מאוסה לי.
אמרה לו: ואדם הראשון גם כן, אילו היתה נלקחת בגלוי - היתה מאוסה לו.
מסכת סנהדרין דף לט עמוד א

המשנה המקדימה את הסיפור פותחת בדיני עדים ודיני נפשות, ומשם מפליגה בהגות פילוסופית על אודות אדם הראשון שנברא יחידי, וממנה לדברי אגדה מגוונים בנושא בריאת האדם. לקראת סופה, השתלשלה הסוגיה בעקבות המשנה לנושא התגובה למינים ולכופרים בפולמוס שלהם עם חכמי ישראל. בתוך כך, מופיעה שרשרת סיפורי "קושיות הקיסר". ברגיל, קורא הקיסר בסיפורים אלה לאחד מחכמי ישראל, מקשה עליו קושיות שונות, וזוכה למענה הולם מפי החכם. בסיפור שלפנינו שומר פולמוס הכפירה על נושא המסגרת - סיפור בריאת האדם.

השודד האדיב והאומצה המאוסה

הקיסר הרומי, חובב התיאולוגיה והפולמוסים, קורא לנשיא ישראל, רבן גמליאל מיבנה, ומטיח בפניו בחביבות אופיינית: "אלוהיכם גנב הוא". הטחה הנתמכת כמובן בפסוק מפורש. הסיפור התלמודי, כהרגלו, מביא רק את מחצית הפסוק הרלבנטי. המשך הפסוק משלים את מסכת העובדות המרשיעות: "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה" (בראשית ב, כא). כביכול, בא הקב"ה כגנב בלילה ונטל ללא רשות אחת מצלעות האדם.
בת הקיסר מחליטה לענות במקום רבן גמליאל. היא נוקטת לשם כך במיטב האמצעים הרטוריים ובמשל מקורי. היא דורשת מיידית את הבאתו של שופט למקום (רש"י). לתמיהתו של האב, היא משיבה בדיווח על מעשה גניבה - באו גנבים בלילה, גנבו את כוס הכסף המלכותית והחליפוה בכוס של זהב. הקיסר, קולט במהירות את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בסוג כזה של קורבן שוד, מתפתה לפרובוקציה ועונה: גנבים כאלה? שיבואו עלינו כל יום! אם כך, חוגגת הבת את ניצחונה, מה לך להלין על העוול שנעשה לאדם הראשון? הלוא בסך הכל איבד צלע אחת ותמורתה קיבל "שפחה לשמשו"! מה שם אף כאן, הלקיחה היא לברכה ולא לקללה.
הקיסר, איש נבון ועקבי, אינו נכנע, ומסביר מדוע הקפיד לצטט ולהדגיש דווקא את חציו הראשון של הפסוק. אין הוא מלין על עצם הנטילה והנתינה שבאה במקומה, אלא על אופי הלקיחה שנעשתה בסתר, בעת תרדמה, כ"גנב בלילה". אם אינו גנב, צריך היה לעשות את מעשיו בגלוי, בעת עירות, לעין השמש!
כעת מגייסת הבת את מיטב האמצעים המתודיים, ומבקשת לה עזרי-המחשה. אם בתו של הקיסר דורשת אומצה חיה, חיש קל מתמלאת בקשתה, מיד אצים רצים ציידים ומשרתים ומניחים לפניה פיסת בשר מדממת. "מנגל" פוקדת הנסיכה; "גחלים"; "כף בחישה". בעוד הקיסר ורבן גמליאל משתאים למעשיה, נערכת לפניהם התפאורה כולה. כשהכל ערוך ומוכן, נוטלת הבת את חתיכת הבשר השומנית ונוטפת הדם ומניפה אותה באוויר לעין כל. בתנועה מהירה היא טומנת את האומצה ברמץ, תחת התרווד, ולאחר זמן קצר מוציאה משם סטייק עסיסי עשוי היטב וראוי להתכבד בו.
"אכול", היא מציעה ממעשי-ידיה לאביה. אך זה, שהיה עד לתהליך כולו, מעווה את פניו בתיעוב ומסרב: "מאוסה היא בעיני". אהה! מריעה בת הקיסר ומשיבה את קהל הצופים ההמום לויכוח שפתחו בו, אף אדם הראשון כך - אם היה עד בגלוי לתהליך הפיכת צלעו לאישה - גם הוא היה מואס בה! על תשובה ניצחת זו, לאחר מופע הפעלולים הקולינרי שעבר עליו, אין בידי הקיסר להשיב דבר. הבת, שניצחה על תהליך ההמחשה כולו, ניצחה את אביה בויכוח, לטובתו של רבן גמליאל. הגויים מתווכחים - אומר הפתגם - והיהודים מרוויחים.

מפולמוס מינים להבדלי המינים

מה גרם לבת הקיסר לקפוץ לפתע ולהתערב בויכוח המסורתי שבין הקיסר לנשיא ישראל? קרוב לודאי שהיה זה נושא הפולמוס שהעלה אביה הפעם. המעשה שבגינו בחר הקיסר להתפלמס עם רבן גמליאל ולהאשים את א-להי ישראל בגניבה, הוא בעיניה מעשה מכונן ורב-חשיבות בעולמה - מעשה בריאתה של האישה הראשונה, הפרדיגמה לכל אישה בעתיד. הפולמוס הפעם חורג מויכוח יהודי-נוכרי, ומפליג לויכוח בנושא יחס האיש לאישה. לכן מרגישה הבת צורך להתערב. בעיניה, הנושא המגדרי חשוב יותר מהפולמוס הבין-דתי.
מה עומד ביסוד הויכוח? זהו הויכוח הישן נושן - האם בריאת האישה לטובתו או לחובתו של האדם; או בלשון ספרות החכמה: "מצא אשה מצא טוב" או "מוצא אני מר ממות את האשה"? חכמים קראו לאדם הראשון "כפוי טובה" בתגובה להתרסתו האפולוגטית: "האשה אשר נתתה עמדי" (מסכת ע"ז, דף ה). האלקים נתנהּ לו לעזר ואילו הוא רואה בה נטל. הקיסר סבור שמציאות האישה נכפתה על האדם, וטוב לו היות האדם לבדו (מהרש"א). לכן, תשובתה הראשונה אינה מרשימה אותו. מה לי קיתון של כסף, מה לי קיתון של זהב, עובדה היא שהא-ל בחר לעשות זאת בהיחבא ולא בגלוי, מכיוון שהוא כופה זאת על האדם ויודע שאדם מעדיף היה לשמור על צלעו ולא להמירה בנטל האישה.
בת הקיסר מבינה את הסב-טקסט הזה, החבוי בקרבה של ההתנצחות הדתית. עבורה זהו נושא קיומי, אישי ומשפחתי. לכן היא משתיקה את רבן גמליאל ומבקשת להתדיין עם אביה במקומו, ולהגן על מעשיו של הא-ל. היא מפרשת את מילות ההסבר לייעוד בריאת האישה "עזר כנגדו" במובנן המילולי הפשוט - "שפחה לשמשו". ובכך היא חושבת להוכיח שבריאת האישה נעשתה לטובת האדם ולא להפך.

מקיתון שופכין לקיתון זהב

במבט ביקורתי, מנקודת מבט בת-זמננו, הטיעונים והדימויים שבפיה של בת הקיסר, הם משפילים למדי. לא מצאה בת הקיסר היאך לחגוג את חשיבות בריאת היצור הנשי אלא בכך שמהותה ותפקידה בעולם להיות שפחה מוכנה לשימוש?! ועוד, משלא הסתפק הקיסר בתשובה הראשונה, ערכה הבת תצוגה שלמה מבית המטבחיים, שבאמצעותה הנהירה את טיעונה. כל הטרחה הזאת כדי לדמות את יצירת האישה לאומצת בשר מאוסה ומדממת שממנה נבראה?!
האמנם כזאת היא תפיסתה העצמית של בת הקיסר? אפשר אולי לתרץ, שכשם שהיא נעזרת באמצעים רטוריים, דוגמת משל השודדים; ובאמצעי המחשה, דוגמת הבשר החי, כדי לשבר את אוזנו של אביה, כך היא מסגלת את תפיסת העולם ולשון הדימויים המתאימים לעולמו של הקיסר, כדי להציג את עמדתה.
מסתבר, שבתמונת העולם ועולם המטפורות בנות-הזמן והתרבות, תפיסת תפקידה של האישה ודימויה לפיסת בשר, מצויות ואף מושרשות. במקום אחר בתלמוד, למשל, ממשיל ר' יוחנן את המשל הבא: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, משל לבשר הבא מבית הטבח..." (נדרים, כ). כמדומה, שמספרי הסיפור, כשומעיו וכלומדיו, לא ראו בדימויים שהושמו בפיה של בת הקיסר השוואות מעליבות ומקוממות, כפי שהם עשויים להישמע באוזנינו.
גם אם כאלה הם פני הדברים, הרי שבכל זאת בסיפור זה, תפיסת עולם אחרת של מעמד האישה פורצת לה דרך ובוקעת אלינו מבעד למילים. כשם שהפולמוס המגדרי חבוי בפולמוס התיאולוגי, כך נחבאת תודעה כמו-פמיניסטית בקרב אוצר מילים שוביניסטי. מעין זרם תודעתי קדום הבא לביטוי הן בסיפור המסגרת והן בתוכן הדברים, ומומחש בדמותה של נסיכת רומי.

פמיניזם סמוי

מבחינת המסגרת, הרי שהסיפור חורג לחלוטין מדפוס הפולמוסים עם הקיסר. הנה מבקש הקיסר ירום-הודו לנהל ויכוח עם גדול חכמי ישראל. טרם הספיק להציג שאלתו ולכלות את דבריו, והנה קופצת בתו ופוקדת על רבן גמליאל להתאפק, היא תשיב במקומו. ניהול הויכוח עובר באופן מוחלט לשליטתה המלאה. היא בטוחה בעוצמתה לא רק מול החכם היהודי, אלא גם מול הקיסר עצמו. לא זו בלבד שהבת מעזה פניה להתערב בויכוח התיאולוגי שבין הגברים נשואי הפנים הללו, אלא שהיא נוקטת צד לצדו של חכם היהודים כנגד אביה הקיסר! נקל לראות שהבת הזאת איננה תופסת את מהותה הנשית כשפחה לשימושו של מאן דהו.
ותגובת אביה הקיסר? אינו כועס, אינו משתיק אותה, ואינו משלח אותה מעל פניו. אדרבה, הוא עונה לטיעוניה ונענה לכל דרישותיה וגחמותיה. הוא מוסיף ומתווכח עם בתו, מתוך כבוד והקשבה לדבריה, ובסיום קולו אינו נשמע עוד לאחר שענתה לו תשובה ניצחת. המפנה במסגרת המקובלת של סיפורי הפולמוס, מלמד אם כן על תפיסה אחרת של מעמד נשי.
מבחינת התוכן, מבעד להשוואות ולדימויים המקובלים והלא מאד מלבבים, בוקע מדבריה משל אחד מרהיב. אם הצלע, הדופן של ראשון הנבראים, נזר הבריאה, היא גביע של כסף, הרי שהאישה שנוצרה ממנו היא גביע של זהב! לא עשויה מאותו החומר, אף לא דמוית המקור, בודאי לא נחותה ממנו, אלא משובחת ונעלה ממנו.
המסר שבפיה של בת הקיסר, המשבח את הקב"ה על פועלו, חוזר למהות הויכוח שהוזכר לעיל. על אף שנגבתה מהאדם תמורה בשנתו, הרי שאין היא מסוג המחירים שאדם מקונן עליהם. "ולוואי שיבוא עלינו בכל יום". בכל יום ויום ובכל עת ועת ישמח האדם באישה, כשמחתו בגן עדן מקדם, עת ניעור מתרדמתו ומצא לפניו קיתון של זהב.