האישה מצידון
ניתוח ספרותי והצעות להוראה

יהודית בר-יש"ע גרשוביץ

בית ספר התיכון -קב' יבנה

תוכן המאמר:
מדרש שיר השירים רבה א' ל"א
פרק א' - ניתוח ספרותי
פרק שני
אמצעי עיצוב ספרותיים
יסודות ספציפיים לסיפור מדרשי

תקציר: ניתוח ספרותי של המדרש ודרך הוראותו.

מדרש שיר השירים רבה א' ל"א

1. מעשה באשה אחת מצידון ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה.
2. באו אצל רבי שמעון בר יוחאי רוצים להתגרש זה מזה.
3. אמר להם: " חייכם, כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים זה מזה אלא מתוך מאכל ומשתה".
4. הלכו בדרכיו ועשו לעצמם יום טוב ושיכרתו יותר מדי.
5. כיוון שנתיישבה דעתו,
6. אמר לה: "בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בביתי, טלי אותו ולכי לבית אביך".
7. מה עשתה היא? לאחר שישן, רמזה לעבדיה ושפחותיה ואמרה להם: "שאוהו במיטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא".
8. בחצי הלילה, ננער משנתו.
9. כיוון שפג היין,
10. אמר לה: "בתי היכן אני נתון?"
11. אמרה לו: "בבית אבא".
12. אמר לה: "מה לי בבית אביך?"
13. אמרה לו: "לא כך אמרת לי בערב - 'כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך'?
אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך".
14. הלכו אצל שמעון בר יוחאי,
15. התפלל עליהם,
16. ונפקדו.

נקודת המוצא לעלילתו של סיפור מדרשי זה, היא העניין ההלכתי המחייב בני זוג שחיו יחדיו עשר שנים ולא הולידו בנים, להתגרש.
האספקט ההלכתי, הנוקשה כל כך מבחינה אנושית, מוליד סיפור שבו עשייה אנושית של תלמיד חכם, הרואה נכונה לבותיהם של אוהבים, מביאה לפתרון אנושי במסגרת גבולות עולמה של ההלכה.

ניתוח הסיפור לשורותיו, מאפשר לעמוד הן על עיצובו הספרותי והן על מהלכיו הרעיוניים, המוליכים אל מסריו על רובדיהם השונים.


פרק א' - ניתוח ספרותי

שורה 1: שורה זו מהווה אכספוזיציה מיניאטורית אך מושלמת בעיצובה, של הסיפור. נתן לפרק שורה זו כך:
מעשה
באישה אחת
מצידון
ששהתה עשר שנים עם בעלה
ולא ילדה.
"מעשה" - הקורא מודע לזאנר של הסיפור, זהו מעשה העשוי לכל דבר, מבחינה ספרותית וכך גם יש להתייחס עליו, מצד מירב האינפורמציה שיכול הקורא לדלות מתוך עיצוב מלותיו של הסיפור ובעיקר מהחלל שביניהן, אליו יכול הקורא להיכנס עם כל אינטרפטציה שלו, המעוגנת כמובן בתוך הטקסט.

"באשה אחת" - אף שהסיפור עוסק בזוג, המספר מעמיד את הגיבורה, כבר מראשית הסיפור, כמי שהוא עיקר הסיפור.

אישה זו אין לה שם, אך מיוחדת על יד המספר בהוסיפו לה את התואר " אחת מצידון" . יש כאן אולי משום רמז לאישה אחרת מצידון, מספר מלכים א פרק י"ז, שאף היא הייתה במצוקה ואף היא נזקקה לעזרתו של איש האלוהים ואף היא בקשה חיים ואף היא מקושרת בהיחלצותה למאכל ולמשקה, מכד השמן ומצפחת המים.

"צידון" הוא גם עיצוב המקום. אולי לומר משהו על כך, ששמעו של רבי שמעון בר יוחאי ותבונתו הגיע עד לצידון וממנה באו אנשים עד מקום מושבו בגליל.

"עשר שנים", הם עיצוב הזמן.יש כאן תאור המציאות הטרום סיפורית תוך כווצו של הזמן לשתי מילים, ומכאן תבוא הרחבת הזמן שתשתרע על פני כל הסיפור ותתאר יום אחד בלבד, שהוא היום בחיי בני הזוג.

"ששהתה...ולא ילדה" - עשר שנים שהו בני הזוג ולא נולדו להם ילדים, זוהי המציאות ההלכתית המזמנת אותם לצאת לדרך. אבל זוהי גם אמירה, שאינה מספרת דבר על מהות השהייה הזו, רק במהלכו של הסיפור יתברר (מבעד מה שלא נאמר ) על עומק חיבורם הנפשי בזמן שהייה זו. זהו פער מידע, שהקורא ישלים בשלב מאוחר יותר. האינפורמציה הניתנת כאן, על מהות השהייה, אפילו יכולה להטעות את הקורא לחשוב, כאילו לא היה זה אלא זמן חולף וסתמי בחיי נישואין שגרתיים, ללא עומק כל שהוא.

לסיכום: כל מה שקורא מצפה מאכספוזיציה של סיפור מונח כאן לפניו: הזמן, המקום, הגיבורים, הרקע וניצני הקונפליקט.

שורות 2-3 הן שלב הסיבוך. זהו השלב בו הסיפור יוצא מהשגרה ומתגלה בו הקונפליקט באופן ברור. הזוג יוצא משגרת עשר שנות נישואין, המלוות בעקרות, שברגע זה מעכבת את המשך הנישואין. מתוך עולמם ההלכתי, התובע מהם להיפרד, הם נאלצים להתמודד עם עולמם האישי המסרב לפירוד זה.

שורה 2: הליכתם של בני הזוג לשמעון בר יוחאי, היא הליכה מתוך עולמם הדתי המחויב להלכה ולא מתוך איזה שבר בזוגיות שלהם. שלמות אמונתם הדתית, מובילה אותם לחשוב כי עליהם להתגרש זה מזה, ולכן אין הם פונים לשמעון בר יוחאי בכדי שיעזור להם או יציע להם פתרון כל שהוא, ברור להם כי מתוך מחויבותם להלכה עליהם להתגרש.

שורה 3: שמעון בר יוחאי רואה את הזוג הבא לפניו וקולט את ההרמוניה, את האהבה ואת הזוגיות, שהובאה אל שיברה לא מתוך עצמה כי אם מתוך גורמים חיצוניים המתערבים בה שלא בטובתה - גורמי ההלכה. מאין שואב רבי שמעון בר יוחאי את כל זאת? כנראה שמשהו בשפת הגוף של הזוג מצידון משדר זאת, אפשר שמשהו קרן מהם באופן שונה ואחר מזוגות אחרים הבאים אליו להתגרש. המספר אינו אומר לנו אלא את הצעתו של רבי שמעון לזוג, שממנה ניתן להבין שגם הוא קלט שגרושים אינם פתרון לזוג הזה, אף שההלכה מובילה אולי לכך.

הצעתו של רבי שמעון באה לשחזר את ראשית הזוגיות. מבחינה פסיכולוגית יש כאן שיחזור של זמן לפני היות עול העקרות מונח על צווארם ומאיים על פירודם. הוא מציע להם לערוך משתה, אותו הוא מגדיר כמשתה של מאכל ומשקה. המשתה הוא מעין לגיטימציה לסובלימציה מטפורית, מצד הסמכות ההלכתית העליונה, לכל אשר יעלה מתוך עומק יצריותם.

שורות 4-7 הן שלב השיא של הסיפור. הקונפליקט מגיע בו לשיא עוצמתו ולעומק אי האפשרות של פתרונו. פרק זה מתרחש בין הליכה להליכה. בין זו שאומר המספר "הלכו בדרכיו" לבין זו של אמירת האישה "הוליכוהו לבית אבא". כאשר הראשונה היא היענות לסמכות ההלכתית של רבי שמעון בר יוחאי, והשניה היא היענות לצו הלב.

שורה 4: הביטוי " הלכו בדרכיו" הוא משמעותי מבחינת תפיסתם של בני הזוג את העשייה שציוה עליהם רבי שמעון. לא נאמר ש "עשו כדבריו " אלא ש"הלכו בדרכיו", שפירושו ללכת ברוח הדברים. כלומר, גם הם הבינו את מגמת העשייה ותכליתה היא שיחזור ימים ראשונים, שהאהבה הייתה נטולת איומים של פירוד. זאת הסיבה שהם "עושים לעצמם". אין הם קוראים למשרתי הבית ( שנקראים רק בשלב מאוחר יותר של הסיפור ולמטרה אחרת), אלא טורחים בעצמם לסעודתם. יש משהו מאד מחבר בעשייה הכרוכה בבישול, בריחות העולים ואופפים מסביב, במראות התבשילים המבעבעים בסירים, במגעים החפוזים תוך כדי העבודה המשותפת המטבח. כל החושים והחושניות מופעלים בעשייה הזו, מה גם שמבחינתם נלוות לעשייה הידיעה, כי מדובר בסעודה האחרונה ולכן בודאי נלווים לה גם רגשות עזים של שמחת העשייה עם צער הפרידה העתידה לבוא בקרוב.

המספר אינו קורא לעשייה הזו " סעודה" כי אם "יום טוב", במובנה הרחב של המילה. הכוונה לחגיגיות המתלווה לימים מיוחדים בלבד, דבר ההופך את היום האחד הזה ליום ייחודי, שכן אין זה אחד מהימים הטובים המשותפים לכולם והכלולים במעגל השנה ההלכתי, זהו יום שהם בלבד ייחדו והעלו אותו למעלת יום חג.

"הלכו" ו"עשו לעצמם" "ועשו סעודה" אלו עשיות משותפות, כאשר המילה "ושיכרתו " היא מעין חזרה, מתוך רצף המילים הבאות בלשון רבים.

יש כאן מעין ביטוי להתפכחותה של האישה מהעשייה המשותפת הזו, שאין לה תכלית וסופה היא סוף הנשואים שלהם. יכולתה לצאת לדרך של עשייה עצמאית יכולה להתרחש רק על ידי הרחקתו של האיש מהשותפות. השקייתו ביין מוציאה את הבעל ממשחק ה"ביחד" ומאפשרת לאישה לבנות את דרכי ההיחלצות.

שורות 6- 5: פיכחונו של האיש מיינו, אינה מובילה אותו לאיזו עשייה של חיבור אלא היא המשך התהליך של הפירוד מתוך רוחב לב ואהבה רבה. הוא מציע לה לבחור מכל חפץ טוב אשר בביתו כמתנת פרידה.

שורה 7 : האישה, בסיוע עבדיה ושפחותיה, לוקחת את מיטת בעלה לבית אביה. בית האב הוא המקום אליו חוזרת האישה המגורשת מבית בעלה, הוא מקום של קץ, אך הוא מקום שבו אפשר לחזר אחריה מחדש. מאחר והיא רואה אותו כאחד מהחפצים שניתן לה לבחור מביניהם, הוא חסר חיות כל שהיא והיא נוטלת אותו כדרך שנוטלים את המת לדרכו האחרונה. מבחינתה כל מה שהיה עד כה מת, ומעתה יש להתחיל מבראשית. לכן גם נשיאת המיטה היא סמלית, מבחינת מעמדו כבעל שנסתיים עתה, אך ברור לה כי עם התעוררותו בבית אביה, יהפוך למעמד של מחזר.

שורות 8-13, זהו המפנה של הסיפור, מהלך העלילה מגיע לנקודה שונה מהכוון שנצפה מלכתחילה, הקונפליקט לא מצא את פתרונו ומכאן חייבת העלילה לפנות אל נקודת סיום הסיפור.

שורה 8: "ויהי בחי הלילה " זהו הרמז למהלך נסי. (מדרש תנחומא לפרשת בלק מציין כי כל הנסים אירעו בחצי הלילה, בליל הפסח ). אף כאן ההתעוררות הזו תוביל את חילוצם של בני הזוג מהמצוקה, שבה פגשנו בהם בראשית הסיפור.

שורה 11: המשכו של הדיאלוג בין בני הזוג מוכרח להיות מתוך פיכחון וללא טשטוש החושים הבא מהיין. ולכן הוא מתחיל רק כאשר פגה השפעתו של היין.

שורות 9-12: שאלתו של האיש היא אמיתית בכנותה. היא נובעת מאי ידיעתו על מקום הימצאו, ויותר מכך חוסר הבנתו הכיצד נוכחת גם אשתו במחיצתו, שהרי טרם נרדם אמש נתן לה לבחור מכל אשר לו ושלח אותה לבית אביה.

תשובתה של האישה, הנאמרת ישירות וכאילו מובנת מאליה, צריכה לעורר את האיש אל הידיעה כי שהותו אתה בבית אביה היא המשכו של השחזור, שציוה עליהם רבי שמעון לעשות. אלא שעתה עבר החיזור לשלב אחד מוקדם משחזורה של סעודת הנישואין. זהו שלב ראשית הדרך, זהו שלב החיזור בו הייתה היא בבית אביה והוא בא לקחתה לאישה לו.

תמיהתו, " מה לי בבית אביך?" מובילה אותה לחזור על המשפט שאמר לה טרם נרדם מיינו אמש, אלא בשנוי בולט של מילה אחת. אין היא אומרת " כל חפץ טוב שיש לי בביתי ", אלא אומרת " כל חפץ שיש בביתי " - השמטת המילה "לי" מאפשרת לה לקחת אותו, מתוך הצעתו לקחת כל דבר כולל אותו.

שורה 13: הסברה של האישה כי " אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך ", הוא גילוי מחודש של האהבה, הוא ביטוי לאי היכולת להיפרד והוא חיבור בעבותות של זו אל זה. אבל מבחינת מעגל חייהם ומסלולה של עלילת הסיפור, יש כאן החזרת בני הזוג אל נקודת המוצא של הסיפור.

ראשיתו של הסיפור בבעיה הלכתית שאין שני האנשים מותרים להמשיך ולשהות זה במחיצה זו ועליהם להתגרש. הליכתם לרבי שמעון בר יוחאי, האמור להיות הסמכות ההלכתית שתפתור את בעייתם, הביאה אותם אל נקודת אין מוצא דומה לפתיחת הסיפור.
מצד אחד הם בסטאטוס בלתי אפשרי מבחינה הלכתית, ובכך דומה הנקודה הזו לפתיחת הסיפור. אך,
מצד שני הם נמצאים בנקודה שונה לחלוטין מבחינת הבנתם את מצבם. הם מבינים כרגע, את מה שלא יכלו להבין קודם הלכו לרבי שמעון וקודם שנשלחו על ידו לשחזר סעודת נישואיהם.
לנגד עיניהם עולה במלוא הבהירות גודל אהבתם, מלוא עוצמת חיבורם זה לזו ואי יכולתם לפרק את הנישואין.

שורות 14- 16 , הן פרק ההתרה. זוהי ההליכה השלישית בסיפור המובילה אותם אל פתרון הקונפליקט שבסיפור.

שורה 14 : הליכתם אל רבי שמעון בשנית, מלווה בוודאי במבוכה גדולה שהרי הלכו בדרכיו ועשו כעצתו אך נשארו ממולכדים באותה בעיה הלכתית ראשונית.

שורה 15 : לא עמד רבי שמעון להתפלל עליהם כאשר באו אליו בראשונה אף שכוחו בנסים מוכר גם להם. עמידתו בתפילה עכשיו, לאחר שהבינו אף הם את מחויבותם לעצמם ולזיווגם, לאחר שעשו לעצמם, היא זו שמביאה עליהם את הסוף המיוחל והפורה .

שורה 16: את היפקדותם של בני הזוג ניתן להסביר גם על בסיס אחר. יותר משיש כאן כוח עליון ועל טבעי של הצדיק, יש כאן הבנה פסיכולוגית מופלאה של שמעון בר יוחאי, המשמש כמעין יועץ נישואין ,לעקרות שבאה עליהם מהיותם מאוימים מתקתוק השעון של הזמן העובר וילדים אינם נולדים להם. מתח זה של הזמן המתקרב לקצו , שהיה אמור אולי לזרז את ההריון, באופן פסיכולוגי דווקא משתק אותו. מה שעושה רבי שמעון בר יוחאי, מבחינה פסיכולוגית, הוא שחרורם מתקתוק השעון ההלכתי המאיים עליהם, בכך שהוא נותן להם עוד זמן לשהות ביחד, לכאורה בניגוד לצו ההלכתי, ומחבר אותם לקצב תקתוקו של הלב. זהו המפתח לרחמה של האישה ולהריונה. רק ראייתו המופלאה של שמעון בר יוחאי אפשרה את המהלך הזה.


פרק שני

הדגשים של אמצעים ספרותיים והדגשים ספציפיים לעיצוב מדרש הראויים להתייחסות בעת ההוראה.

אמצעי עיצוב ספרותיים
1. עיצוב הזמן -
מצד אחד, הזמן הוא זמנו של רבי שמעון בר יוחאי, שזהו זמן מאד מוגדר וניתן לציון כזמן כרונולוגי, שאינו תורם לעיצובו של הסיפור.
מצד שני, משך הסיפור הוא עשר שנים ועוד יום אחד, וזה נראה לי מאד חשוב, כעיצוב המעמיק את המסרים.

"שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה" - זוהי אמנם תקופה שלפני היות הסיפור, אבל זוהי נקודת התחלה להבין את הסיבוך ההלכתי, שעומד לנגד עיני הזוג, את עומק האימה שהזמן הזה מטיל על אושר זיווגם, ואת גדלותו של רבי שמעון בר יוחאי, שאינו נבהל מתקתוקו של השעון, ומעדיף להקשיב לקצב פעימות הלב של האנשים הללו.

גם היממה, המעוצבת כמשקפת את כל ימי נישואיהם של הזוג, שהרי היא משחזרת את רגע החיבור בנישואין,חשובה כעיצוב זמן משמעותי מבחינת הגיבורים. במהלכה של היממה הזו, הם מגלים את עומק רגשותיהם שהם תוצאה של כל עשר השנים שחלפו. האנלוגיה בין היום האחד הזה, ובין עשר השנים שחלפו, חשובה מאד, כנקודת ציון בזמן הקריטי הזה, שבו הם נמצאים ובו הם אמורים לגלות את גודל אהבתם.

ניתן להשתמש במושגים של כווץ הזמן והרחבת הזמן, באפיון עשר השנים והעובדות הידועות עליהן, מול היום האחד ושפע האירועים שמתרחשים בו.

2. עיצוב המקום -
לכאורה הוא נעדר בסיפור, אך יש מקום להדגיש את שלושת המקומות בהם מתנהל הסיפור. (ביתו של רבי שמעון, ביתם של הזוג ובית אביה ). ראוי גם לכלול את השורש "ה.ל.כ." , בעיסוק בעיצוב המקום.. אין כאן בעצם הליכה ממקום פיזי אחד למשנהו, אלא הליכה אל עצמם מבעד למקומות אליהם הם הולכים או מובלים. ההליכה הראשונה היא אל ביתו של רבי שמעון בר יוחאי, ההליכה השניה היא לביתם. שם כתוב "הלכו בדרכיו" כלומר על פי עומק הצעתו ותפישת עולמו. ההליכה השלישית היא לבית אביה, ולבסוף חזרה אל שמעון בר יוחאי, וממנו אל פתרונם.

3. אפיון הדמויות הוא עקיף -
על תבונתו של שמעון בר יוחאי, אנו לומדים מיכולתו לראות, על פי שפת הגוף של הזוג, את המקום בו הם נמצאים ואת סירובם הפנימי לגרושים, על אף שתפיסתם הדתית קוראת להם לעשות כן. על הבנתם של בני הזוג לקרוא נכון את הצעתו של רבי שמעון בר יוחאי, אנו לומדים מכך שהם הלכו ועשו לעצמם סעודה ולא קראו למשרתיהם לעשות כן. על האינטואיציה הבריאה של האישה, אנו לומדים מהשקאת היין ולקיחתו לבית אביה. על טוב מזגו של האיש אנו לומדים מנדיבותו כלפיה לפני שילוחה ועוד. כלומר, כל הדמויות מאופיינות על ידי התנהגותן.

3. עיצוב העלילה -
העלילה היא כרונולוגית ללא שבירות או השהיות בנויה לפי חוקי הסיפור הקצר: אכספוזיציה - תאור עשר השנים והצורך להתגרש "דין מדין"

( אגב, לא ניתן לתרגם זאת לעברית, שכן בעברית נאלץ לומר "זה מזו" או "זו מזה" ובכך כבר נהיה שיפוטיים לגבי מי מהם רוצה להתגרש והרי אצלם הכל בעיצה אחת ). הסבוך - היא ההליכה לרבי שמעון בר יוחאי, שהרי זוהי נקודה בה נשברת השגרה. השיא - הליכתם הביתה והכנה הסעודה. המפנה - הרדמתו ולקיחתו אל בית אביה. והתרה - נפקדו.

4. פערי ידיעה ומלוויים -
הקורא יודע יותר מהגיבור, כאשר הוא מתעורר בבית אביה ולכן המעמד נראה מגוחך בעיניו. מצד שני, גם הקורא אינו יכול לדעת כיצד יגיב האיש על המצב הזה וגם הוא מוצא את עצמו באותה נקודת התחלה שלא היה לה מוצא בתחילת הסיפור. גם הקורא אינו מבין אם כן, לאן הסיפור הזה מוביל והוא נמצא באותה מבוכה עם הגיבורים שעשו הכל ולא התקדמו בעצם לשום פתרון. רק ההליכה המחודשת, אל רבי שמעון בר יוחאי, מבארת גם לקורא, כי ההפקדות של בני הזוג אינה איזה קסם מאגי של הצדיק, אלא פתרון פסיכולוגי, שהם הובלו אליו בתבונתו של הצדיק.

5. מקומה של הדמות הקונקרטית ביחס לדמות האנונימית -
כאן הדמות הקונקרטית - שמעון בר יוחאי, מהווה את הדגם של גדולתו של הצדיק ואילו דמותה האנונימית של האישה מצידון מהווה את החיבור לאישה האחרת, שאף היא הייתה חכמה מצידון בסיפורי אליהו. כלומר מייצגת את התבונה הנשית הקוראת נכונה את המציאות ופועלת בתוכה בתבונה ובאהבה. הדמויות האנונימיות (הזוג) מובילות את הדמות הקונקרטית ( רבי שמעון ) אל איזו ידיעה חדשה שלא היה מגיע אליה ללא מפגשו אתם.

6. יסודות ריאליסטיים ויסודות אגדתיים -
לכאורה אפשר לראות בתפילתו של רבי שמעון בר יוחאי איזו עשייה מאגית בלתי ריאליסטית, אבל ניתוחו של הסיפור מראה כי פקחותו, יכולתו להתיר את חומרת ההלכה וכשרונו להקשיב להמייתו של הלב, היא זו שפתחה את רחמה להולדה, ולא איזה קסם שאינו מגוף האירועים. ולכן יש לראות בסיפור עיצוב ראליסטי מובהק.

7. עיצוב הסיום -
יש כאן, כדרכן של האגדות,סיום סגור, הפתרון נמצא ורק חסר "ומאז הם חיו באושר ואושר עד היום הזה". גם המסר ברור, הן מצד מחויבותה של ההלכה להתגמש מול עולמות אנושיים ברורים, והן בכך שההליכה בעקבות תבונתו של צדיק מובילה את האדם בעיקר אל עצמו. גם המסר, כי על האדם לעשות כל שביכולתו למען עצמו ולא לסמוך על אבינו שבשמיים, יוצא מאד ברור בסיפור.

יסודות ספציפיים לסיפור מדרשי

1. אפשר להתייחס להקשר של הפסוק משיר השירים שממנו נובע המדרש. אם כי זה לא נראה לי הכרחי.

2. תמונת העולם העולה מהסיפור היא:

ראשית, מחויבותם של אנשים דתיים להלכה - הצורך להתגרש אחרי עשר שנות נישואין ללא ילדים.

שנית, עולמם של תלמידי חכמים, שאינו מבחינת "ייקוב הדין את ההר" אלא אוזנו כרויה לצרכיו העמוקים של הזולת.

ואחרון, עולם הזוגיות שיש בו יצרים שיש לתעל אותם אל כוונים נכונים ולא לפסול אותם בגלל כובדה המעיק לפעמים של הלכה או חובת האדם אל הזמן.

3. מוסר השכל , בתחומי יחסי איש ואישה, ראיה אנושית ופסיכולוגית ועשיית האדם למען עצמו ברורים ועולים מעצמם אם הולכים עקב בצד אגודל דרך הניתוח הספרותי.

זהו בעצם תפקידו של המורה לספרות, להוביל את התלמידים -דרך הכלים הספרותיים - אל מלוא עוצמתה של האגדה התלמודית הן מצד עיצובה האומנותי והן מצד אמירותיה על החיים מעבר למקום ולזמן.