|
תוכן המאמר: דרך ההוראה הערות על הסיפור ניתוח ספרותי מוטיב הזוג מצידון בסיפורי עמים תקציר: ניתוח מדרש האגדה על הזוג בצידון והצעות להוראתו. מילות מפתח: רשב"י |
|
מדרש שיר השירים רבה א' ל"א תמן תנינן: [שם שנינו] נשא אדם אשה ושהה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל. אמר ר' אידי: מעשה באשה אחת בצידון, ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה. אתון גבי ר' שמעון בן יוחאי [באו אצל רשב"י] בעין למשתבקא דין מדין [רוצים להתגרש זה מזה] אמר להון: [אמר להם:] "חייכון! כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה [חייכם!...] כך אין אתם מתפרשים זה מזה אלא מתוך מאכל ומשתה." הלכו בדרכיו, ועשו לעצמן יום טוב ועשו סעודה גדולה ושיכרתו יותר מדאי כיון שנתישבה דעתו עליו, אמר לה: "בתי, היכן אני נתון?" אמרה ליה: "בבית אבא" אמר לה: "מה לי לבית אביך?" אמרה ליה: "ולא כך אמרת לי בערב: כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך." הלכו להם אצל ר' שמעון בן יוחאי, עמד והתפלל עליהם, ונפקדו. ללמדך: מה הקב"ה פוקד עקרות. אף צדיקים פוקדים עקרות. והרי דברים קל וחומר: ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו: "אין לי חפץ בעולם טוב ממך" נפקדו; ישראל המחכים לישועת הקב"ה בכל יום ואומרים: "אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה" על אחת כמה וכמה! הוי: נגילה ונשמחה בך. דרך ההוראה בשלב ב' נבקש לסמן בצבעים שונים את הפעלים המיוחסים: |
לזוג במשותף ;
לאישה ; לאיש ; לרבי שמעון בר יוחאי. |
|
לא ניתן להתעלם מהממד הכמותי, רוב הפעלים מתייחסים לאישה, ואם נצרף לכך את העובדה שהסיפור מסופר מנקודת מבטה של האישה: "מעשה באישה אחת מצידון", נסיק שהאישה היא הגיבורה הראשית של הסיפור. הערות על הסיפור הסיפור פותח בנקודת מוצא הלכתית: " נשא אדם אשה ושהה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי ליבטל". הקורא מצפה לסיפור שידגים את קיום ההלכה, והנה תכנו של הסיפור מנוגד להלכה, הזוג נשאר יחד, ונושע. לאחר עריכת הסיפור בכתב, וקריאתו בקול, נבקש לשאול ולהקשות על התמיהות שבטקסט. מדוע המצווה שלא לבטל מוטלת על הגבר? מדוע הם הולכים אל רבי שמעון בר יוחאי, ששהה באזור צפת, מירון, מהלך רב מצידון? מדוע אינם נפרדים לבד? על פי דברי המספר: "בעין למשתבקא דין מדין" אם כך מדוע מקשה עליהם רשב"י? ואם הם עדיין אוהבים זה את זו, ואינם רוצים להיפרד, מדוע אין הם אומרים זאת מפורשות לרשב"י? מה פשר עצתו התמוהה של רשב"י? וכי ניתן לשחזר את סעודת הנישואין, שהייתה ודאי יום של שמחה? הרי חלפו בינתיים עשר שנים של מתח וציפייה, ובכל חודש מחדש קיוו בני הזוג להריון הנכסף, וכי כיצד ניתן לשים את כל הרגשות בצד ולהיפרד מתוך סעודה של שמחה? ובכל זאת נראה שבני הזוג קיימו את דברי רשב"י בהידור, "עשו לעצמן יום טוב, ועשו סעדה גדולה.." ועל מעשיהם נאמר: הלכו בדרכיו, מה פירוש? ושאלת השאלות לגבי יחסו של רשב"י היא: מדוע לא התפלל עליהם רשב"י מייד? אם בכוח תפלתו לשנות את הגזירה, היה יכול התנא לחסוך מהם את ייסורי הצער. מדוע לא מופיעים בסיפור שמותיהם של בני הזוג, ואילו שמו של התנא מוזכר? מיהו הגיבור המרכזי של הסיפור: הבעל? האישה? רבי שמעון בר יוחאי? מי מוביל את המהלך העיקרי? ומי מן הגיבורים הנו דמות סטטית? מי דמות מתפתחת או משתנה? מי מהם הוא דמות נחשפת מאיזו נקודת תצפית נכתב הסיפור, עם מי מזדהה המספר הכל יודע? "שיכרתו יותר מדאי" - גנאי לאישה, או שבח? האם ניתן למדוד את המעשה על פי התוצאה? מה חזק ממה, הזוגיות, או ההלכה? איזה תפקיד משחק הזמן בסיפור? האם נפקד הזוג בזכות תפילתו של רשב"י? ההיה זה נס? ניתוח ספרותי |
הזוג לרשב"י
הבעל לאשתו האישה למשרתים הבעל לאשתו הזוג לרשב"י |
|
הבעל והאישה נבדלים זה מזה באפיים. הוא, רציונליסט, כוחו בשכלו הישר, במילים. האישה פועלת מתוככי הלב, הרגש, כוחה במעשים. היא מוכנה לנקוט בכל אמצעי, ובלבד, לשמר את הזוגיות: "שכרתו יותר מדי". את האישה הסיפור חשף לעינינו, ואילו הבעל, שינה במהלך הסיפור את עמדתו, התקרב לעמדת אשתו. ההתקרבות היא שאפשרה את המשך הזוגיות, את היחד. המספר אינו מתערב ישירות בעלילה. הוא איננו חושף את עמדתו, הוא אינו אומר: האישה לא רצתה להיפרד מבעלה, היא אהבה אותו, וכו'. המספר נראה כמזדהה עם האישה ולכן מעצב אותה כדמות מתגלה, נחשפת. ואילו את הבעל הוא מבקר, ולכן הבעל מעוצב כדמות משתנה. הסיפור פותח: "מעשה באשה אחת בצידון", מכאן, שהמספר מתבונן באירועים מנקודת מבטה של האישה. היא הגיבורה המרכזית. הזוג הולך לרשב"י, לא כל זוג העומד להתגרש, הולך מצידון למירון. סביר שהתקשו לקיים את ההלכה, והלכו להתייעץ עם רשב"י. רשב"י מציע להם לערוך לעצמם סעודה לפני שייפרדו. בסיפור הוא אינו מפרט להם מה לעשות, רק מציע סיטואציה שתאיר פן חשוב בזוגיות שלהם. כשבני הזוג מדברים, מוצגת אי הבנה ביניהם, כשהם פועלים, מוצגת הבנה. כדי להכשיר את הקרקע לזוגיות המחודשת, הייתה האישה חייבת לְשַׁכֵּר את בעלה, להוציא אותו מעולמו הרציונלי והמחושב. בעזרת היין מעבירה האישה את בעלה לחשיבה לא רציונלית, סמלית. הבעל, משוחח עם אשתו בלבד. היא, נעזרת במשרתים. האישה, היא זו שהבינה את כוונת רשב"י, את מה שהסתתר מאחורי דבריו. כוחו של הבעל בדיבור, כוחה של האישה, במעשה - "שכרתו". השכרות מביאה את הבעל לשנות את גישתו ביחס להתרחשות. דמותו של הבעל מעוצבת כמי שמהלך הסיפור שינה את הבנתו ועמדתו. הבעל התקרב לעמדת האישה, וכך נתאפשר ההמשך של שניהם יחד. לעומת זאת, דמותה של האישה מעוצבת כמי שעזב את הסיפור כפי שנכנס אליו. הסיפור רק חשף את דמותה לעינינו. המספר אינו מתערב ישירות בעלילה, הוא איננו חושף את עמדתו, ואינו אומר משפטים כגון: האישה לא רצתה להיפרד מבעלה, הם אהבו זה את זו, וכו'. ובכל זאת, כיון שהסיפור פותח באישה, נראה שהמספר בסיפור זה מזדהה אתה, ולכן מעצב אותה כדמות נחשפת, מתגלה. ואילו את דמותו של הבעל, מבקר המספר, ולכן עיצב אותה כדמות משתנה. פקודת הבעל לאשתו הייתה: "ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית, טלי אותו ולכי לבית אביך". ביצוע הפקודה: "שאוהו במיטה, וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא". כשמוצא עצמו הבעל, לאחר פיכחונו, בסיטואציה מפתיעה, שלא על פי תכנונו, הוא שואל: "מה לי בבית אביך", והיא בפקחותה, אינה מצטטת אותו בדיוק, ומחליפה את דברי הבעל: כל חפץ טוב שיש לי בבית, בהשמטה: כל חפץ טוב שיש בביתי, זהו שינוי משמעותי, שאפשר לה לפרש ולהחליף את: לי = אותי. השיבה לבית אבא עשויה להיות נקודת מוצא לגרושה ולמיועדת גם יחד. תגובת הבעל לגילוי מעשה האהבה של אשתו לא הייתה ע"י היגד מפורש, אלא ע"י פועל משותף, כמו בפתיחה: הלכו. מהסיפור מסתבר שבעצם בני הזוג לא רצו להתגרש, יש בסיפור פער בין העולם ההלכתי, לעולם הזוגי, בין הנורמה, לרגש. רשב"י גילה תעוזה כשיעץ להם לשחזר את סעודת הנישואין, להעלות בלבם את חסדי ראשית אהבתם. לא רק תפילתו של רשב"י היא שגרמה לנס. הזוג נפקד מתוך שגילו מעיינות חדשים של אהבה. יש בסיפור תשעה פעלים זוגיים משותפים, שניים מהם בלשון עבר. לרשב"י מיוחסים שני פעלים בלבד. רשב"י היה הקטליזטור של האהבה המתחדשת. תפילתו איננה מַגְיָה. אילו התפלל רשב"י כשבאו אליו הבעל ואשתו, סביר שהייתה זו תפילה לבטלה. התפילה איננה כישוף, היא גילוי של משהו קיים. התפילה משנה את המתפלל, לא את רצונו של הקב"ה. הסבל הכשיר את הדרך לתפילה אמיתית. רשב"י הרגיש, בבואם אליו, שמתחת לפני השטח יש ביניהם קשר של אהבה שכוסה בערמות של מתח וקשיי חיים. הוא זרק להם אתגר, דרש מהם לעבור מעולם הכאב והצער, אל עולם השמחה. שמחה היא מצב היוצר אופטימיות ותנופת השראה - "אין רוח הקדש שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות... אלא מתוך דבר שמחה". הוא מסיר את שעון הזמן מהקיר, ומחזיר אותם במנהרת הזמן לחוויות של המעיין בראשיתו, לחוויות של נקודת המוצא. בסעודה יש מן הארוטיקה, יש בה סובלימציה יצרית. רשב"י אינו חושש לעצור את הזמן, ואכן, הזוג עובר תהליך, המאפשר להם לגלות זה את זו, ולהביא לעולם את פרי אהבתם המשותפת. רשב"י רצה שיבינו בעצמם שיש פתרון במסגרת ההלכה, ולכן נתן להם ארכת זמן. רשב"י בסיפור זה מתגלה באגדה, לא רק כמי שתפילתו נשמעת, אלא גם כמי שמבין לב אדם. לא רק כמי שמקיים תקשורת טובה עם הקב"ה, אלא כמי ערוצי התקשורת שלו פתוחים גם אל זולתו. רק בסיום, על בסיס הקשר הרגשי החזק שנתחדש ונתהדק ביניהם, מתפלל רשב"י למענם. הבעל בטוח, על אף הרגש שגילה, שהגיעו לנקודת הסוף של חייהם המשותפים, ומחלק את הרכוש. הבעל משוחח רק עם אשתו, היא נעזרת במשרתים. מסתבר שהשכרות הצילה את חיי הנישואין שלהם. הבעל מציע לאשתו יחס אבהי: "בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית טלי אותו ולכי לבית אביך". באומרו חפץ הוא התכוון לדבר, לפריט. האישה הבינה את כוונתו, אולם פירשה את המילה חפץ, כפועל, ולא כשם עצם. היא חפצת חיים אתו. בפקחותה, לא צטטה בדיוק את בעלה, והחליפה את מילתו: לי, במילה - אותי. הבעל התכוון לריבוי חפצים - "כל חפץ טוב" , האישה רצה בחפץ אחד בלבד, צמצמה את מספר החפצים, והרחיבה את המרחב, במקום בבית, כפי שהציע הבעל, בחרה האישה את החפץ הטוב שלה ממרחב גדול הרבה יותר: בעולם. הכנות האמיתית התפתחה דווקא כשפג היין. לאחר שנענה לה משכרות, נענה לה מפקחות. מול ההליכה בראשית הסיפור, עומדת ההליכה בסופו, דומה אך כמה שונה. הליכה בלתי רציונלית, הליכה של שיכורים. הסיפור מסתיים ב"סוף טוב", סיום אופייני לסיפורי עם. בקריאה ראשונה של הסיפור, ניתן לחשוב שהישגה של האישה נגרם בעזרת התחכמות, וזהו שיאו של הסיפור. האישה מתחכמת להשיג את חפץ לבה, על ידי שיוכו של הבעל למחלקת החפצים. וניתן להסתכל על הסיפור, כמעשיה שיש בה חידוד. מוטיב הזוג מצידון בסיפורי עמים |
מפי חברת שלוחות יהודית וייס, שמעתי סיפור עממי גרמני, שיש עיר בצפון גרמניה שהייתה נצורה בעקבות מלחמה. תושבי העיר הצליחו להידבר עם האויבים, החיילים ששמו עליהם מצור, וקבלו הקלה במצור: ניתן לפנות את הנשים מהעיר, ולכל אישה מותר לקחת אתה חפץ אחד. כל אחת מהנשים יצאה מהעיר הנצורה כשהיא נושאת את בעלה על גבה...
עמנואל בן גוריון בספר שבילי אגדה, מוסד ביאליק 1970, ירושלים, בעמ' 176, פותח את הפרק: אגדות ישראל בכותרת: "החפץ היקר ביותר" - "המלך רצה לגרש את אשתו העקרה, והרשה אותה ליטול אתה לבית אביה כל חפץ טוב שיש לו. ערכה משתה, והמלך נתבשם, ומשנרדם העבירה אותו לבית אביה. אמרה לו: 'אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך - זהו סיפור מעשה שלם ומושלם, אחד מנושאי המופת של אגדת העמים ; וברור מאד, שאינו משל בתחילתו. ואכן בנוסח מדרשי אחר הוא בא כסיפור מעשה". לאחים גרים סיפור בשם "בתו החכמה של האיכר". הסיפור מסתיים בכך שהמלך, המקנא לחכמתה של אשתו (בת האיכר), מגרש אותה מביתו, אך מאפשר לה לקחת חפץ יקר מאד מתוך הארמון. הנערה מרדימה את המלך, נושאת אותו אל בקתת אביה, כשהמלך מתעורר, לא נותר לו, אלא, לגלות שאין מנוס מחכמתה, והוא נושא אותה שוב לאישה. הסיפור תורגם ועובד לעברית, והוא מופיע בנוסחים שונים, ביניהם, הנוסח של מרים ילין שטקליס תפוחי העלומים, (סיפור מס. 74: בת שבע ), ובקובץ סיפורי עם בלקניים, תרגם ועיבד מרדכי אבישי, בסיפור: "שני האחים והבת החכמה" עמ' 102-110. בירחון "מחניים" שהקדש לאישה, במקראות ובסיפור העממי, הופיעו כמה סיפורים ובהם מוטיבים דומים לסיפור האישה מצידון. |
|
הנאמנות כקו אופי באופיו של אדם בכלל ושל אישה בפרט, זכתה לייצוג נכבד בסיפור העממי הכללי ו והיהודי. יש לכך שתי סיבות עיקריות: 1. קהל השומעים מתעניינים במיוחד, דווקא בסיפורים החושפים את הכוחות המנוגדים שבאדם וביקום: טוב ורע, חכמה וכסילות, נאמנות ובגידה, ועוד. המאזין מזדהה עם כוח אחד, ומסתייג מהכוח המנוגד, בהתאם למשאלה הכמוסה. 2. מוטיב האישה הנאמנה קרוב ללבו של כל מספר ושל כל שומע. ייתכן שסיפורים בשבח נשים נאמנות נפוצו בין נשים והיוו מעין תשובה לסיפורים הרבים שהיו בעלי תזה מנוגדת "ואישה בכל אלה לא מצאתי" אחד הסיפורים שהינו אויקוטיפ יהודי, הנו: "אהבה כספר התורה" - סיפור המזכיר במידה מסוימת את מחזהו של שקספיר: "המלך ליר" - |
התוכן בקצרה: למלך מצרים היו שלש בנות, המלך החליט לתהות על קנקנן, ושאל כל אחת מבנותיו: - כיצד את אוהבת אותי? האחת דמתה את אהבתה ליהלומים, השניה לזהב, והשלישית, שהיו לה חברות טובות יהודיות, לספר תורה. המלך כעס וציווה לגרשה מארמונו ולשולחה אל המדבר.
הנערה נקלעה לסופת חול במדבר, מרעב צמא וחום, התעלפה. ישיש בעל זקן ארוך התגלה אליה, והביא אותה לארמון מפואר, ואמר לה: קחי לך כל מה שלבך חפץ. הנערה נכנסה לארמון ומצאה אוצרות אין קץ, כך הלכה מחדר לחדר, ובחדר האחרון, הקטן, מצאה ספר תורה, כתוב באותיות זהב, בנרתיק של כסף המשובץ באבני תכלת יקרות. את ספר התורה חפצה הנערה. היא מכרה את האבנים היקרות וקנתה תמורתן ארמון יפה, ושכרה מורה שילמדה להבין את תכנו של ספר התורה. לימים נתגיירה ונישאה לתלמיד חכם. לימים נקלע המלך לארמון בתו, היא השיבה לבה אליו, ובקשה ממנו להגן על היהודים. |
|
הצד השווה בין סיפור זה לסיפורנו הוא יציבותה הרגשית של הבת, לעומת ההפכפכנות של אביה, וכן עניין לקיחת החפץ היקר מכל, סופו שיביא לכדאיות, גם אם בתחילה נראה שלקיחת החפץ הנכסף, מרחיקה מן המטרה. ניתן לצרף ליחידת הוראה זו גם כמה שירי אהבה העוסקים בתאום של היחד. למשל: שירו של רוני סומק על זוג הבובות שבראש עוגת הכלולות, שירו של אדמיאל קוסמן: "משהו מכאיב לי כאן". סיפורי חכמים אחרים העוסקים במוטיב הזוגיות (לאו דווקא בעקרות), הם: מעשה במטרונה וברבי עקיבא; רבי עקיבא ובתו של כלבא שבוע ; שרשרת הסיפורים במסכת כתובות, ועוד. |
