שכנים רעים, כידוע, הם צרה צרורה. שאלת הדומיננטיות מכריעה. אם גוברת ידו של רשע, הרי "אוי לרשע ואוי לשכנו", ואם מושטת ידו של צדיק - "טוב לצדיק וטוב לשכנו". מה יעשה צדיק אל מול שכנו הרשע? כיצד יש לנהוג ברע, בחוטא? המדרש מספר כך:

"שאלו לחכמה חוטא מה עונשו, אמרה להם 'הנפש החוטאת היא תמות'... שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו, אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו, הוא שנאמר: 'טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך'... שהוא מורה להן דרך, שיעשו תשובה"
(פסדר"כ, פר' שובה).

החכמה, בחכמתה, עונה תשובה לעניין. הקב"ה, טוב וישר, מתעלם מהשאלה שנשאל. מה פתאום עונש? יעשה תשובה - ועונשים עוד אינם.
שני סיפורים מופיעים בתלמוד בשני מקומות שונים לגמרי. הנושא, המבנה, והלשון כל כך דומים, שההשוואה ביניהם זועקת. והיא אכן מעלה תובנות נוספות ומחדדת את הבנתו של כל אחד מהם. הסיפורים קצרצרים, מיניאטוריים, ומוכיחים את יופיים ועוצמתם של סיפורי האגדה, המסוגלים במספר מילים מצומצם לפרוש עלילה שלמה ולהביע עולם ומלואו.

אותם בריונים שהיו בשכנותו של רבי מאיר והיו מצערים אותו הרבה,
היה מבקש רבי מאיר רחמים עליהם
שימותו
אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך? - משום שנאמר "יתמו חֲטָאִים"?
וכי נאמר "חוטאים"? - "חטאים" נאמר!
ועוד, רד לסופו של הפסוק "ורשעים עוד אינם" -
כיוון שיתמו חטאים - ורשעים עוד אינם?
אלא בקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה - "ורשעים עוד אינם!"
בקש רחמים עליהם
וחזרו בתשובה.
[ברכות י א].

אותם בריונים שהיו בשכנותו של רב זירא
שהיה מקרבם כדי שיחזרו להם בתשובה
והיו חכמים מקפידים
כשמת ר' זירא אמרו: עד עכשיו היה הקטן חרוך-השוקים (כינויו של ר' זירא) שהיה מבקש עלינו רחמים,
עכשיו מי יבקש עלינו רחמים?
הרהרו בלבם ועשו תשובה.
[סנהדרין לז א].

שכניו הרעים של רבי מאיר מכעיסים אותו מאוד וכמעט מוציאים אותו מדעתו. ר' מאיר מחליט "לבקש רחמים" עליהם, שימותו. מיתתם של רשעים טובה להם וטובה לעולם. מין "המתת חסד" שכזו. אלא שלמזלם אשת ר' מאיר, ברוריה, היא אשה חכמה, בעלת חושים חדים וחפצה בחיים, וגם לימוד התורה אינו זר לה.

ברוריה אינה מדברת על לבו של בעלה ואינה פונה לרחמיו, היא מבינה שכעסו כה רב או שייאושו כה עמוק, עד שהנפש אטומה מלשמוע. היא פונה אל דעתו. "מה דעתך?" היא שואלת רטורית; מאיזה היקש או דרש הסקת שיש להתפלל למותם? האם מהפסוק מתהילים "יתמו חַטָּאִים מן הארץ ורשעים עוד אינם"? פסוק זה היא מבקשת עתה לדרוש, מעשה חכמים מובהק, כדי לבסס ולהוכיח את עמדתה. האם הציפייה היא לסופם של האנשים או לביטול מעשיהם? הלא "חֲטָאִים" כתוב! ואיך יתקיים המשך הפסוק? - התפלל שיעשו תשובה וממילא "רשעים עוד אינם"!

ר' מאיר בתגובה לא זע ולא נע. לא מתפלפל, לא מתנצח, אף לא משיב. הוא מיטיב את הטלית על ראשו ומהדק את רצועות התפילין על זרועו. פניו עודן מופנות לכותל המזרח, ואף מילות התפילה נותרו בפיו. הוא מבקש עליהם רחמים. רק הכוונה היא שנשתנתה. מסוף המעשה מובן המהפך שעשה בתפילתו - חזרו השכנים הרעים בתשובה.
שכניו הבריונים של רבי זירא אינם מכעיסים אותו הרבה. או מכיוון שאינם כה רעים כשכניו של רבי מאיר, או מכיוון שלא קל להרגיז את ר' זירא. מכל מקום, התנהגותם הרעה אינה מוזכרת כלל. התנהגותו, היא זו שמצוינת - קירבם כדי להחזירם למוטב. מה ברוריה לא נחה דעתה מהתנהגותו של בעלה הקפדן, כך חכמי הדור לא נחה דעתם מהתנהגותו הרכה ומקרבת הלבבות של ר' זירא. "הוו קפדי רבנן" - הקפידו עליו. מיד לאחר 'קפידא' זאת, מסופר שמת ר' זירא. סיבת מותו לא נמסרה. לולא חששנו היינו דורשים את סמיכות הפרשיות - הקפדתם של חכמים עליו, ומותו של הצדיק.

השכנים הבריונים מקוננים על מותו של ר' זירא. הם לא קוראים לו בתואר "רבי". התארים זרים להם, וכנראה היו זרים גם לו. הם מכנים אותו בכינויו הידוע "הקטן חרוך-השוקיים". מקינתם אנו למדים שגם הוא היה "מבקש רחמים" על שכניו הרעים. מה רחוקה בקשת הרחמים של ר' זירא מזו של ר' מאיר! אך מה גרמה תפילתו של ר' זירא? באופן פרדוקסלי, כל זמן שביקש עליהם רחמים בחייו - לא חזרו בתשובה, רק כשמת והם הרגישו עצמם בודדים ומחוסרי הגנה, הרהרו ועשו תשובה. לו היה ר' זירא עודנו חי, הלא היו מרגישים עצמם חסינים מכל פגע, מוגנים על-ידי תפילתו של הצדיק וממשיכים בדרכיהם הרעים. אולי צדקו חכמים בקפדנותם על רוך לבו של ר' זירא?

ברור שלו היה ר' זירא קשה-לב כדרישת חכמים ומוותר על מעשה קירוב הלבבות, לא היו בריונים אלה שבים למוטב מעולם, לא בחייו ובוודאי לא לאחר מותו. אך שוב, פרדוקסלית, קפדנותם של חכמים היא שגורמת להם להרהר ולשוב. הבריונים מביטים סביבם ומבינים שאין תחליף לאישיותו של ר' זירא וליחסו אליהם. לא נותר עוד מי שיבקש בעדם.

נבוכים הם ניצבים בלווייתו, מגושמים, שונים בלבושם ובאורחותיהם מהמון תלמידי החכמים שבאו לחלוק לר' זירא כבוד אחרון. דברי תורה נאמרים על הקבר, הספדים משובצי פסוקים נישאים בחלל בית העלמין. מבטים חמורי-סבר מתלכסנים אליהם מצד חבורת החכמים. מי הם אלה הפריצים-הבורים (לפי רש"י), המעזים להראות פניהם במעמד קדוש זה? באותה שעה אכן מבינים הבריונים שאין מי שימשיך לבקש עליהם רחמים. הם מכירים בכך שעליהם ליטול את גורלם בידיהם ולהשלים בעצמם את התהליך הסבלני, הארוך והמקרב שפתח בו ר' זירא למענם. הם אינם "חוזרים" בתשובה משום שמאן דהו החזירם. לא כשכניו של ר' מאיר שהם פסיביים לחלוטין לאורך כל הסיפור. לו היה ר' מאיר גוזר עליהם מיתה - היו מתים; כיוון שגזר עליהם תשובה - חזרו בתשובה. גם ר' זירא קירב את שכניו כדי "שיחזרו" בתשובה, אבל אם נדייק בלשון, הוא קירבם כדי שיחזרו "להם". מאליהם ולהם - בעצמם למען עצמם. ואמנם ביריוניו של ר' זירא לא חוזרים, אלא "עושים" תשובה. הם עושים את המעשה ולא נכפים על-ידי נס תפילתו של צדיק.

אם בסיפור ר' מאיר מצאנו את חשיבות הדעת ("מה דעתך"), המהלך השכלתני, הלמדני, הרציונלי, הוא שגורם לשינוי, הרי שבסיפור ר' זירא ההרהור אינו מתקיים בדעת אלא בלב ("הרהרו בלבם"). לבו הטוב, הרחום והחנון של ר' זירא חדר את ליבותיהם של החוטאים, ומתוך "ליבם" הם עושים תשובה.
שני סיפורים תלמודיים קצרצרים אחרים מספרים לנו משהו מחייהם של שני גיבורינו - ר' מאיר ור' זירא. הגמרא (קידושין פא.) מספרת שר' מאיר "היה מתלוצץ בעוברי עבירה". אם רק היו רוצים - חשב - בקלות יכלו להימנע מעבירות. השטן, מסתבר, רק מחכה להתגרויות מסוג זה; התחפש השטן לאשה יפה ועמד מעברו השני של הנהר שלידו עבר ר' מאיר. ר' מאיר, שלא עמד ביצרו, ניסה לצלוח את הנהר בעזרת חבל כדי להגיע לאותה אשה. אלא שהשטן עצר אותו בחצי הדרך ואמר לו: לולא היו אומרים בשמים 'היזהרו בר' מאיר ותורתו' הייתי הופך אותך עכשיו לפחות משווה פרוטה.

במקום אחר (בבא מציעא, פה.) מסופר על עלייתו של ר' זירא מבבל לארץ ישראל. עם בואו התענה "מאה תעניות" כדי לשכוח את תלמודו הבבלי. ומפרשים, שדרך הלימוד הבבלית רצופה מחלוקות וקטטות ור' זירא רצה להידבק בדרך הלימוד הארצישראלית שחכמיה נוחים זה לזה. עוד התענה תעניות לרוב כדי להינצל מדין גיהנום. כדי לבדוק עצמו היה נכנס כל שלושים יום לתנור לוהט, ויוצא משם ללא פגע. פעם אחת "נתנו בו חכמים עיניהם" (ומפרשים: מקנאה), באותו יום נכנס לתנור ונחרכו שוקיו. מאז הוא נקרא הקטן (זעירא) חרוך-השוקיים.

כדי להיזהר מהתנשאות על עוברי עבירה, ר' מאיר כבר אינו צריך לרוץ בחבל לעבר האשה המפתה, הוא צריך רק לשמוע לקול האשה החכמה והאמיתית שעמו בבית, וכך הוא אכן נוהג. ר' זירא, המתרחק מכל ריב, הלהוט לשלום וכמה לקרבה עם חכמי ארץ ישראל "הנוחים זה לזה" (אבל אולי לא לאחיהם מבבל), שילם בבריאותו, ובסיפורנו אולי שילם אף בחייו. ואולי פשוט למד לעמוד על דרכו, על אף שהקפידו חכמים, ולא הפסיק להתפלל לשלומם של הרשעים, אמנם בגוף קטן וחרוך אך מלב גדול ושלם, עד שבמותו החזירם בתשובה שלמה.
את הסיפורים שבהם פתחנו, מקובל ללמוד כסיפורי תשובה. כמה דרכים לה לחזרה ולהחזרה בתשובה. יש תשובה מיראה ויש תשובה מאהבה. אפשר להחזיר בתשובה בדרכה של ברוריה, בדרכו של ר' זירא, או לאחוז בשיטתם של ר' מאיר ושל חכמים. תשובתם של שכני ר' זירא מעולה לא רק מפני שנבעה מהלב, מאהבה, אלא גם מפני שהם עצמם עברו תהליך פנימי שהביא אותם להרהור תשובה ולהשלמתה.

לא נעשה את מלאכת ניתוח הסיפורים נאמנה אם נסתפק בתשובת הבריונים. שבט קולמוסם של חכמינו זיכרונם לברכה אינו חוסך ביקורת ממנהיגי בית המדרש. אדרבא, מי שחל בו שינוי רדיקלי מקצה לקצה במהלך עלילת הסיפור הראשון, הוא ר' מאיר עצמו. בעזרתה של ברוריה אשתו הוא עובר תהליך הכרתי עמוק שבסופו הוא משנה את עמדתו הקיומית והמלומדת. רבי מאיר, בעצם, חוזר בתשובה.

בסיפור השני, אמנם מובלטת עשיית התשובה של השכנים הבריונים, אך את המשפט המהדהד במרכזו של הסיפור "היו החכמים מקפידים" אי אפשר לראות אלא כביקורת נוקבת על התנהגותם. ברור לכל ששכניו של ר' זירא שבו למוטב בזכות הקירוב ולמרות קפדנותם של חכמים. הביקורת המוטחת בהם היא כפולה - גם הקפידו על מעשיו הטובים של ר' זירא, וגם אינם אף בגדר מועמדים, בעיניהם של השכנים, לבקש עליהם רחמים בתפילה: "עכשיו מי יבקש עלינו רחמים?".

רק ברוריה, בחכמת לבה ובתבונת דבריה, ורק ר' זירא בחסידותו, ענוותנותו וצדקותו, מזדהרים מתוך הסיפורים האלה כמי שיודעים ומראים את הדרך הנכונה: האשה, והעולה הבבלי נמוך הקומה וחרוך הרגליים.