אביו של שמואל מצאו לשמואל שהוא בוכה,
אמר לו: למה בכית?
שהכני רבי
למה?
שאמר לי: האכלת את בני ולא נטלת ידיים
ולמה לא נטלת?
אמר לו: הוא אוכל ואני אטול?!
אמר לו: לא דיו שלא למד, ועוד הוא מכה?
[חולין קז ב].

ההפתעה העיקרית בסיפור נחבא זה היא האפקט הקומי שלו, למרות הדמעות הניגרות בו כמים הניטלים לידיים. הילד שמואל, בתשובתו התמימה-מחוכמת "הוא אוכל ואני אטול?!", מזכיר לנו את גיבורי הבדיחה העממית לעדותיה - חושם, ג'וחא, הרש'לה ודומיהם. תמיד מדובר בילד מסכן וחכם, שגופו נחבט אך עיניו מישירות מבט ופיו מפיק מענה שנון. לא זו אף זו - הסיפור הקצרצר מספק שתי שורות-מחץ בזו אחר זו. ראשונה מפי הבן ושנייה מפי האב.
הסיפור מופיע בתוך סוגיה העוסקת בדיני נטילת ידיים, ובא לענות - באמצעות מעשה - על השאלה ההלכתית האם המאכיל את חברו צריך בעצמו ליטול ידיו לפני נגיעתו בלחם.

הילד שמואל, שלימים יגדל וישב בכס ראש הישיבה בנהרדעא ויהיה לאחד מגדולי חכמי ישראל בכל הזמנים, משיב את תשובתו הטבעית וההגיונית. תגובתו הנחרצת של האב (אבא בר אבא), שלפיה מי שטוען שעל המאכיל ליטול את ידיו דומה כמי ש'לא למד', לצד תשובתו הפשוטה ומכמירת הלב של הבן, מהוות הוכחה ניצחת לתשובה השלילית לשאלת הסוגיה - לא המאכיל, אלא רק האוכל נוטל.

האם רק לשם הראיה ההלכתית הובא הסיפור במתכונתו? האם יכול הסיפור הקטן ללמדנו דבר-מה החורג מגבולות הדין הנדון? האם מספק לנו הדיאלוג הקצר ורקעו הנרמז ערך מוסף?
דומה שמעבר לשאלת נטילת הידיים, הסיפור עוסק בשאלת חינוך הילדים. בימים כתיקונם, מספרת הגמרא (בבא בתרא, כא ע"א), מי שיש לו אב - מלמדו תורה, ומי שאין לו אב - לא היה למד תורה. התקינו והושיבו מלמדי תינוקות בירושלים, ועדיין מי שאין לו אב - לא היה עולה ולומד. ואחר כך התקינו בכל פלך ופלך, ומכניסין את הנערים כבן שש עשרה, כבן שבע עשרה. אלא מי שהיה רבו כועס עליו - היה מבעט ברבו ויוצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש, כבן שבע. לכן אמרו, זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל.

אביו של שמואל, תלמיד-חכם ידוע ובעל מעמד בקהילתו, הקדיש עצמו לחינוך בנו. היה זה חינוך תורני ומדעי שכלל עם הזמן אסטרונומיה ורפואה ומדעים נוספים. עד כדי כך התמסר לחינוך הבן, שלרוב הוא מוכר לנו ברחבי התלמוד הבבלי בכינוי שבו נקרא על שם בנו 'אבוה דשמואל', עדות להצלחתו החינוכית.

כרבים רבים מסיפורי האגדה של חכמים, גם סיפור זה מכיל את המתח המורכב שבין הבית לבית המדרש. הבית תומך או מתנגד, מעריך או מתפלמס, דוחף ללימוד בבית המדרש או מציג לו אלטרנטיבה, ולעתים שניים אוחזין, זה מושך מכאן וזה מושך מכאן, והתלמיד - בתווך.
אביו הדואג של שמואל, רואה את דמעותיו של בנו ושואל אותו לסיבת הבכי. האב אינו נרעש למשמע הסיבה השגרתית, אך מוסיף להתעניין ושואל לסיבה הספציפית. שמואל, שכעס עליו רבו, אינו גדול מספיק כדי "לבעט בו" ולצאת, אך הוא מיוסר בתחושת העוול החריף שנעשה לו. חריפות המזליגה מעיניו דמעות הרבה לאחר שהרושם הפיסי של המכה כבר נשכח. התשובה המקוממת (אמר לי "האכלת את בני ולא נטלת") אינה מקוממת את האבא. אדרבא, מצדד האב לרגע בצד המורה, "מדוע אכן לא נטלת?" רק למשמע זעקת הצדק וההיגיון של שמואל הוא מתעשת ומבין את העוול שנעשה לבנו הקטן.

הכאת התינוקות על-ידי המלמד היא דבר נפוץ, לגיטימי ומקובל. אביו של שמואל, מטיפוס ההורה המעורב והמתעניין, מבקש לדעת את סיבת ההכאה לצורך מטרותיו החינוכיות. על אף דמעותיו העגומות והכנות של הפעוט, האב אינו דורש מיד את פיטוריו של המורה, אינו מזמן לדיון דחוף סוללה של עורכי-דין ואף אינו משגר מכתבים לשרים ולעורכי העיתונים. האב שלח את בנו ללמוד אצל שליחו למצוות חינוך הבן, והנחתו הבסיסית היא שהשליח עושה מלאכתו נאמנה. הוא יודע את תבונתו של הבן ומכיר את צייתנותו, והוא מביע את תמיהתו על כך שלא נהג כמצופה ממנו.
מה הם הקריטריונים למלאכתו הנאמנה של השליח החינוכי? על פי דברי אבי שמואל בסוף סיפורנו, אנחנו לומדים שניים. ראשית כל, סמכותו של המלמד מוקנית לו מכוח הידע. ידענותו בתורה היא מקור הסמכות שיש לו כלפי חניכיו, ושבעבורה שולחים ההורים את בניהם הרכים ללמוד אצלו. מרגע שהוכיח המלמד את בורותו, נשברה סמכותו. אך לפי הסיפור - רק חצי סמכותו.

חציה השני של סמכות המורה הוא דרכי הנהגתו וההגינות שבהתנהגותו. על פי תפיסת התקופה, סיבות מוצדקות מתירות למורה להכות. סיבות מוצדקות גם מתירות לטעות. אך הכאה מתוך בורות איננה מוצדקת ואיננה הגונה. במקרים כאלה אין למלמד רשות ליטול ידו כדי להנחיתה על לחיו של תלמידו. הנפוטיזם הנרמז במעשי המלמד (שהרי יכול היה שמואל להאכיל ללא נטילה כל תלמיד אחר), מדיף ריח של חוסר יושר וחוסר הגינות. בזאת - בשילוב השתיים לגריעותא - איבד הרב את סמכותו בעיני אביו של שמואל.

מאביו של שמואל אנחנו לומדים את מערך החינוך המדורג המנחה אותו ביחסי המשולש הורה-בן-מורה. ביחסיו של אבי שמואל עם בנו ישנם דאגה, התעניינות כנה, בירור יסודי, כיבוד עמדת הממסד, כבוד לדברי הבן, ומעליהם - דין של אמת. אין הוא חושש מלהביע את דעתו על המורה, דעת אמת, באוזני בנו, ביודעו שאף זה מעשה חינוכי הוא. לא כל הרוצה ליטול כתר הוראה יבוא וייטול.
ראינו שבמקביל לדמויותיהם הגלויות של שמואל ואביו, נוכחות בסיפורנו הקטנטן שתי דמויות אנונימיות, מלמד התינוקות ובנו. רבו של שמואל וחברו לספסל הלימודים. כשם שאבי שמואל מקפיד ביותר על חינוכו של בנו, כך הרב-האב, מלמד הקטנים, חושש כל כך לטהרתו של בנו הקט, עד שהוא מקפיד על שמואל הקטן על שלא נטל ידיו בטרם הגיש את נגיסת הלחם לפיו של הזאטוט.

ההקבלה בין שתי מערכות היחסים, המסתיימת בשאלתו הרטורית המהדהדת של אבי שמואל, מחדדת עמדה חז"לית של העדפת מידת האמת על מידת חסידות שוטה. גם מלמד התינוקות חסר השם, שזכה ללמד את ראש הישיבה בקטנותו, מוצב כמופת שאינו חיובי לסמכות כוחנית שאינה ראויה ולצדקות-יתר שאינה במקומה.