צרות היום-יום ופגעי הזמן מעלים לעתים שאלות ותלונות שבין אדם לא-להיו, שהוא פותר לו בינו לבינו. אסונות גדולים, שואתיים, מותירים את האדם הבודד באלם ומצריכים את התערבותה של הנהגה כדי לתת פשר או כדי לתת, למצער, ביטוי לזעקה. חכמים מצאו עצמם לאחר החורבן מול עם סובל ומושפל, מוכה יגון, חסר תקווה, מרוחק ומנוכר. בהתמודדותם, הם עיצבו עבור העם סיפורים ומשלים המסוגלים להעניק זוויות הסתכלות שונות על המציאות, ולהכיל בהם בכפיפה אחת זעקה ומענה.

אוי להם ואוי לי

"כה אמר ה' צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה" (ירמיה ט').
ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש ורבנן.
ר' יוחנן אמר: [משל] למלך שהיו לו שני בנים,
כעס על הראשון נטל את המקל וחבטו והגלהו,
אמר: אוי לזה מאיזו שלוה נגלה.
כעס על השני ונטל את המקל וחבטו והגלהו,
אמר: אנא הוא דתרבותי בישא [אני הוא, שחינכתי רע].
כך גלו עשרת השבטים והתחיל הקב"ה אומר להם את הפסוק הזה "אוי להם כי נדדו ממני" (הושע ז'), וכיון שגלו יהודה ובנימין כביכול אמר הקב"ה "אוי לי על שברי" (ירמיה י').

ר' שמעון בן לקיש אמר: למלך שהיה לו שני בנים,
כעס על הראשון ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת,
התחיל מקונן עליו.
כעס על השני ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת,
אמר: מעתה אין בי כח לקונן עליהם אלא קראו למקוננות ויקוננו עליהם.
כך גלו עשרת השבטים והתחיל מקונן עליהם "שמעו את הדבר הזה אשר אנכי נושא עליכם קינה בית ישראל" (עמוס ה'), וכיון שגלו יהודה ובנימין כביכול אמר הקב"ה מעתה אין בי כח לקונן עליהם, הדא הוא דכתיב: "קראו למקוננות וגו' ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי" (ירמיה ט'),
עליהם אין כתיב כאן, אלא עלינו, דידי ודידהון [עלי ועליהם],
ותרדנה עיניהם דמעה אין כתיב כאן, אלא עינינו, דידי ודידהון [שלי ושלהם],
ועפעפיהם יזלו מים אין כתיב כאן, אלא ועפעפינו, דידי ודידהון [שלי ושלהם].

רבנן אמרין: למלך שהיו לו שנים עשר בנים ומתו שנים,
התחיל מתנחם בעשרה,
מתו עוד שנים והתחיל מתנחם בשמונה,
מתו שנים התחיל מתנחם בששה,
מתו שנים התחיל מתנחם בארבעה,
מתו שנים התחיל מתנחם בשנים,
וכיון שמתו כולם התחיל מקונן עליהם "איכה ישבה בדד".
[מדרש איכה רבה, פתיחתא]

שלושת המשלים הם חלק מה'פתיחתות' למדרש איכה רבה. 'פתיחתא' היא מעין הקדמה לדרשה בעלת מבנה ייחודי ויוצא דופן. במקום להתחיל בפסוק מהפרשה, או המגילה, הדרשן מסיים בו את דרשתו. הדרשה מתחילה דווקא בפסוק אחר במקרא, כשתפקידו הרטורי של הדרשן הוא לחבר בין הפסוק הפותח לפסוק המסיים וליצור זיקה פרשנית ביניהם, תוך שמירת עניין וסקרנות אצל קהלו. ה'פתיחתא' שלפנינו משרשרת זה בזה סדרה של משלים, שתפקידם לחבר בין הפסוק מירמיהו ('התבוננו וקראו למקוננות') לבין הפסוק הפותח את איכה. המשלים הראשונים מיוחסים לרב ולתלמיד, החברים והגיסים - ר' יוחנן וריש לקיש, והאחרון הוא אנונימי ומיוחס באופן כללי לחכמים. המשלים, הנפתחים באופן דומה במתכונת של המשלת הא-ל למלך וישראל לבניו, נעשים בהדרגה קשים יותר בתוכנם ונועזים יותר במשמעותם.

אנכי נושא עליכם קינה

משלו של ר' יוחנן מציג שתי 'פעימות' היסטוריות. שני בנים למלך, את הראשון הכה והגלה והצטער בצערו - "אוי לזה" - שהפך מבן מלך לנווד. על כך קורא הדרשן את הפסוק "אוי להם כי נדדו". כשהגיע תורו של בן המלך השני, חבט גם בו והגלהו, והפעם הצטער המלך על עצמו והודה בכישלונו: "אוי לי על שברי". בפתיחתא אחרת אומר המדרש "היה הקב"ה סופד ואומר: אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח", ומקדים לדברים מזעזעים אלה את המשפט "אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו".

משלו של ר' שמעון בן לקיש נישא על אותן גלויות שהיו מנת חלקם של ישראל, אלא שדבריו קשים אף יותר. מקלו של האב הכועס לא סיים את תפקידו בהכאה והגליה, אלא גרם למות הבנים בייסורים קשים. בצערו על בנו המת מקונן עליו הקב"ה. משמת השני, אין בו עוד כח לקונן - וכאן לראשונה נרמז פסוק הפתיחה - קראו למקוננות. בסיום הנמשל, מוסיף הדרשן ומדגיש את השתייכותו של הקב"ה עצמו לקבוצת האבלים. לא עליהם כתוב אלא "עלינו"; לא עיניהם ועפעפיהם דומעות אלא "עינינו" ו"עפעפינו". הקב"ה מופיע כשותף מלא - "שלי ושלהם". במשל הראשון היתה במלים "אוי לי" משום נטילת אשמה, ואילו כאן הרי הוא עצמו במתאבלים ובמתייפחים על מר גורלם.

משלם של חכמים מחלק את גורלם המר של ישראל לשש 'פעימות'. הוא אינו מזכיר את הנמשל ואינו דורש פסוקים ממקומות אחרים במקרא, כפי שעשו קודמיו. עוצמתו הרטורית האדירה של המשל האחרון נעוצה בלקוניות היבשה והקצבית שבה נמסרת, למרבה הזוועה, כרוניקה מתמשכת של מות הבנים בצמדים, עד תומם. נועזותו הפרשנית עולה מהמשמעות המהפכנית שהוא נותן לפסוק הפותח את מגילת איכה. מי שיושבת בדד אינה ציון האבלה אלא הא-להים עצמו, שאיבד את כל בניו ונותר בודד, גלמוד ומחוסר-כל.

כוח המקל וכוח להקל

שלושת המשלים מעלים שאלות רבות. הן לגבי הבנת פרטי המשל והנמשל, והן במשמעויות התיאולוגיות העולות מהם. רובן נותרות ללא מענה. נעיין במשל השני, החידתי. המלך מוצג בפתיחת המשל כדמות רבת כוח, המשתמשת באלימות בלתי מוסברת שתוצאותיה איומות. כשאלימות כזאת מופנית כלפי בנים היא בלתי נתפסת. התמונה נעשית נוראה לצלילי קינתו של רוצח בנו, והופכת מזוויעה ובלתי מובנת בעליל כשהוא שב והורג את בנו יחידו הנותר. התנהגותו של אותו אב ומלך רוצח נעשית תמוהה עוד יותר כאשר בניגוד גמור לדמותו הכוחנית הוא מופיע בדבריו כחסר אונים ומחוסר כוח, "אין בי כוח לקונן".

מה היתה כוונתו של המלך בהכותו את בנו? האם התכוון להביא למותו? אם כן, מדוע הוא מקונן עליו לאחר מעשה? ייתכן ששלב הפרפור המוזכר במשל מלמד שהמכה לא יועדה מלכתחילה להרוג, אלא שהמוות היה תוצאה לא מכוונת של ההכאה והמכה התגלתה כחזקה וקטלנית יותר משתוכנן. אם כך, מדוע חזר על אותה פעולה הרת סכנות עם בנו השני?

למה יכול היה המלך לקונן על בנו הראשון ואין בו כוח לקונן אחרי האסון השני? כיצד זה מי שהיה בו כוח כה רב להמית במכת מקלו הוא לפתע חסר כוח? אולי מוצגת כאן תפיסה אלטרנטיבית של כוח, שלפיה הגבורה האמיתית טמונה בכוח הרוחני ולא הפיזי. למלך יש כוח פיזי רב לחבוט, להכות ולהרוג במכתו, אך אין בו את הכוח להביע רגשות. באופן מסורתי מזוהה הכוח הפיזי עם הכוח הגברי, והכוח הרוחני-הרגשי עם היכולת הנשית. לכן מובא כאן הפסוק הפותח של הדרשה "קראו למקוננות ותבואנה". מקוננות הוא מקצוע נשי. להן יש את הכוח הנפשי הדרוש להתמודדות עם אבל, שכול ואובדן. כוחו של המלך לשלוט ולענוש, להכות ולהמית הוא כוח הרסני והוא חסר את הכוח הרגשי בעל עוצמת הריפוי והתיקון.

מתעלל ומתאבל

מהי דמות הא-ל כפי שהיא עולה מן המשלים? על כגון דא אמר רבי שמעון בן יוחאי "קשה הדבר לפרשו ואין הפה יכול לאומרו". מהדברים עולה דמות א-להים אכזר ומתעלל, שהוא בה בעת אומלל ומבקש רחמים ("אוי לי") ורואה בעצמו כישלון חינוכי. במשל השני הוא מתואר כמי שאולי אינו מודע לתוצאות מעשיו, ומשהוא נוכח בהם הרי הוא מתאבל ומקונן על התוצאות האיומות. כיצד יכול א-להים להעניש את עמו ולקונן על מר גורלו בעת ובעונה אחת? האם הוא מקונן מכיוון שתוצאות זעמו הפכו נוראות יותר משנתכוון? האם אפשר לייחס לא-ל חוסר כוונה או ידיעת המציאות העתידה לגבור על חישוביו המקוריים? בהמשך הוא כבר נתון באפיסת כוחות מעוצמת אבלו וסבלו. האם אפשר לתאר את הא-ל הכל יכול - ולו בהשאלה ובהתנצלות "כביכול" - כמי שאפס כוחו והוא קורא לעזרה?

במשל השלישי אין אלימות מצד המלך ואין כל סיבה לשרשרת האסונות הפוקדת את בניו. הטרגדיה אינה של הבנים אלא שלו. עם כל מכה הניחתת עליו הוא מנסה להתנחם בבנים שנותרו, וכשמתו כולם והוא נותר יחידי אין לו עוד במה להתנחם. א-להים בסיפור השלישי הוא קורבן מוחלט, האבל האולטימטיבי. הוא נותר בודד לחלוטין באבלו ללא נחמה.

מה "הרוויחו" חכמים מהתיאורים הללו בבואם לעסוק בטראומת החורבן והקטל הנוראה?

נדמה שאפשר להצביע על כמה "רווחים" רעיוניים. ראשית, הדרך העקיפה של המשל - המרחיקה עדותה למלך אלמוני - מאפשרת לתת ביטוי לזעקה הגדולה כנגד זוועת החורבן ונחלי הדם שנשפכו, וכנגד האכזריות השרירותית שתוצאתה זקנים עטופי רעב, בחורים ובתולות מדוקרים בחרב, ונשים רחמניות המבשלות בשר ילדיהן. זהו מתן פתחון פה לעם לזעוק את שברו אל מול העוול הנורא שנעשה לו על ידי מלך מתעלל ומכה ללא רחם. "בלע אדני לא חמל"; "היה אדני כאויב בלע ישראל"; "ראה אדני והביטה למי עוללת כה"; "הרגת ביום אפך, טבחת לא חמלת" (איכה ב').

המשל מאפשר להטיל ספק, להתריס כלפי שמים ולתהות על מעשיו של הא-ל. אך כמובן שהדגש העיקרי במשלים אלה הוא על הקינה, על האבל ועל בדידותו של א-להים. ההתרסה אינה מביאה לידי מענה, והבכי והקינה אל מול שמים זרים, קרים ומנוכרים, אינם יכולים להביא עמם נחמה. כשאותו הא-ל המתעלל הופך לא-ל המתאבל, נפתח הפתח לנחמה.

הקב"ה שותף במשלים אלה באופן מלא לאבלם של ישראל. יתירה מזאת, הוא מתאבל על עצמו, הוא מקונן על מר גורלו. עינו היא שיורדה דמעה ועפעפיו הם שיזלו מים. הקב"ה משתתף בצערם של ישראל. לא במובן של הבעת צער מבחוץ, אלא כמי שהוא אכן "משתתף" - שותף מלא לסבל ולאבל. במובן זה הקינות והבכי של ישראל מוצאים להם הד ומענה אמפטי, המזוהה לגמרי עם אסונם. העיר רבתי-עם אינה עוד בודדה אין לה מנחם, שהשכינה עזבה אותה ונסתלקה ממנה לבלי שוב. הקב"ה לא נטש את עמו, אלא בעצמו מתייסר על החורבן וממשיך לקונן עליו ולדאוג לכך שתמיד תהיינה מי ש"תשאנה עלינו נהי". עם ישראל, מוכה שואה וחורבן, בודד ונעזב, כמה לגאולה, יכול היה כך לשמוע את א-להיו מקונן על עצמו "איכה ישבה בדד", ולשאוב תקווה שמגעגועי האב על בניו כגעגועי הבנים על האב תצמח ישועה קרובה.