"ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (בראשית כח, כ).
עקילס הגר בא ושאל את רבי אליעזר,
אמר לו: הרי כל שבחו של גר? שנאמר "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה"?!
אמר לו: וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט עליו אותו זקן שנאמר "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש",
ובא זה והושיטו לו בקנה?
נכנס אצל רבי יהושע התחיל מפייסו בדברים.
לחם, זו תורה שכתוב "לכו לחמו בלחמי", שמלה, זו טלית. זכה אדם לתורה זכה למצווה,
ולא עוד אלא שהן משיאין את בנותיהם לכהונה והיו בני בניהם כהנים גדולים ומעלים עולות על גבי המזבח,
(דבר אחר: לחם זה לחם הפנים, ושמלה, אלו בגדי כהונה).
אמרו, אילולא אריכות פנים שהאריך ר' יהושע עם עקילס היה חוזר לסורו,
וקרא עליו "טוב ארך אפים מגבור".
[בראשית רבה פרשה ע].

עקילס הגר מקשה לפני ר' אליעזר בן הורקנוס מפסוק מפורש: זה הכל? קיצוצים? כך מקבל הקב"ה את פני הגר - ב"לחם ושמלה" בלבד?! (ובנוסח אחר של המדרש הוא מוסיף: "כמה טווסים יש לי! כמה פסיונות יש לי!"). רבי אליעזר, מטבע הדברים, לא נהנה מדברי ההתרסה שבפי עקילס והוא נוזף בו: כך אתה מזלזל במה שנצטער בו אבינו הזקן יעקב, שביקש מהקב"ה לחם ובגד, ואתה בא ומקבל הכל על מגש של כסף? דבריו של עקילס נראים לו מפונקים, עזי-מצח וכפויי טובה. מי שמזלזל בהושטת קנה ראוי שידחו אותו בקנה.
יצא עקילס נזוף מלפני ר' אליעזר ופנה לחברו - ר' יהושע בן חנניה. זה מפייס ומרגיע ומונע אותו מלחזור לסורו. הוא מפרש לו את מילות הפסוק: ה' אוהב גר, לזכות אותו בתורה ובאצטלה של חכמה. לחם זו תורה, ושמלה זו טלית - גלימתם של חכמים. ר' יהושע לא מסתפק בפענוח הסמלים, לא בתורה ולא בחכמה, ומוסיף לבני בניהם של גרים כתר כהונה גדולה.

שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש,
ושמע קול סופר שהיה אומר: "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד".
אמר: הללו למי?
אמרו לו: לכהן גדול.
אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול.
בא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול.
דחפו באמת הבנין שבידו.
בא לפני הלל - גיירו.
אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות.
הלך וקרא, כיון שהגיע "והזר הקרב יומת", אמר לו: מקרא זה על מי נאמר?
אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל.
נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכורי ישראל" - כתוב עליהם "והזר הקרב יומת", גר הקל שבא במקלו ובתרמילו - על אחת כמה וכמה!
בא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתוב בתורה והזר הקרב יומת!
בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה. [שבת לא א].

הנכרי שמע פסוק, קיבל הסבר, ונתמלא עזוז. מוקסם מהתיאור המלכותי, וכבר רואה עצמו בעיני רוחו מודד מדי כהונה אצל חייט לשכת הגזית, בא לפני שמאי בדרישה מופרכת: "גיירני על מנת שתשימני כהן גדול". שמאי, נדהם מעזות המצח, ללא אומר ודברים דוחה ודוחף אותו בקנה שבידו.

בא זה להלל, וללא אומר ודברים קבלו וגיירו לאלתר. כדי להיות לכהן גדול, לואט הלל סוד באזנו, עליך ללמוד קודם את כל התכסיסים שבספר. אמר, והניח לפניו חומש פתוח בדיני כהונה.

המתגייר החדש לומד בשקיקה, עד שהוא מגיע לפסוק טורד-מנוחה ומזדעק. ברגישות של מצטרפים חדשים הוא מזהה את המילה "הזר" עם עצמו. האם דתו החדשה גוזרת מוות על זרים כמותו המבקשים לבוא אל הקודש? בזהירות הוא מגשש את דרכו אצל הלל. הלל, שהמתין בסבלנות בדיוק לקושיה הזאת, מרגיע אותו שכלפי כהונה גם המלך בכבודו ובעצמו ייחשב ל"זר". הגר, שבזכות הלל כבר למד כמה וכמה "טכסיסי מלכות", לומד דבר מתוך דבר, מקיש פסוקים, נושא קל וחומר ומבין בעצמו את מקומו.
הסיפור השני מזכיר מאד את קודמו במבנהו ובתוכנו. שניהם עוסקים בגיור ובתלמוד תורה, ובשניהם בא אדם לפני רב קפדן המשלח אותו מעל פניו, ומגיע לרב פייסן המקבל אותו ללא הטפת מוסר. הערות הסיום של שני הסיפורים, במדרש ובתלמוד, משבחות את אורך רוחו וענוותנותו של הרב מסביר הפנים, שקירב, או למצער לא הרחיק את הנכרי מתחת כנפי השכינה. באופן חידתי יוצרים שני הסיפורים זיקה וניסיון מיזוג בין שניים שאינם דרים בכפיפה אחת - גר וכהן גדול.

בשני הסיפורים עוסקות שאלות הגרים בבגד, במעטה החיצוני. זה מקונן על דלות שמלת הגר וזה חושק בעטיפת אפוד וחושן. אך לצד הרובד החיצוני והגלוי יש לשאלותיהם רובד פנימי סמוי. ר' אליעזר ושמאי, הנחפזים לראות רק את הגלוי לעין, נוזפים בהם על חוצפתם. ר' יהושע והלל משילים את המעטה ורואים ללבב. הם מבינים שלא התרסה יש כאן, אלא חשש מתמיד של אלה זה מקרוב באו מפני דחיקה לשוליים, ורצון עמוק לאין שיעור להשתייכות.

עקילס הגר למד תורה, והוטרד במיוחד מן הפסוקים העוסקים בגרים. באופן עקיף, באמצעות הפסוק, הוא מנסה לברר את מעמדו בבית המדרש. האם קבלתו המלאה לחיקו של העם היהודי מסתכמת בסל הקליטה שבו קדמוהו - לחם ושמלה - שעליו יהיה אסיר תודה לנצח, אך מודר מנכסי הנצח של עם ישראל? או שמא אהבת הגר הישראלית משמעה שיתוף מלא בנכסי הרוח - תורה, חכמה וכהונה?

ר' יהושע מבין ללבו, ועושה שימוש מיידי ומרהיב במתודה הדרשנית כדי לענות על שאלתו הסמויה. בדרשתו הופכת נתינת הלחם למתן תורה, והשמלה לטלית דרבנן. עקילס, מקובל אתה, בן תורה אתה בתוכנו.

הלל, רגיש אף הוא לרגישותו של הזר, מבין שתנאי הגיור שהציב, אינו יוהרה או עזות פנים, אלא בחינה שעמה מאתגר הנכרי את הדת שבשעריה הוא מבקש לבוא. לכאורה, צדק שמאי בתגובתו, גר - שאינו מזרע כהונה - לעולם לא יוכל לכהן בקודש. אך הלל עונה לשאלה אחרת לחלוטין, שאלת הלב הסמויה של הנכרי, ותשובתו העקרונית היא כן!

כן. יכול אתה להיטמע ולהתקבל לחלוטין בקרב העם היהודי. רק למד "טכסיסי מלכות" וכמוך כדוד המלך! אתה יכול להיות חלק מאתנו, לרכוש תורה, לדעת חכמה וללמוד לשאת בעצמך קל וחומר. או אז תיווכח שהתשובה לשאלת הכהונה אינה יכולה להיות חיובית. אבל בשלב הזה, השאלה הספציפית הזו אכן כבר אינה מטרידה כלל את הגר. משאלתו התגשמה במלואה. כעת הוא יודע לענות לשמאי בתרועת ניצחון ולגחך בעצמו "כלום ראוי אני להיות כהן גדול?!" נרגש מהתגשמות משאלתו הוא פונה ומאחל: "ענוותן הלל, ינוחו ברכות על ראשך". הדת היהודית עמדה במבחן הגר.
הסיפורים דומים וסיומם אחד. ההבדל שבין הגיבורים נעוץ במעמדם השונה בפתיחתו של כל אחד מהסיפורים. לעומת הסיפור במדרש, שגיבורו כבר התגייר ולכן מתקבלת בקיאותו בפסוקים, פותח הסיפור התלמודי בנכרי שטרם נתגייר, ולכן יש להסביר את בקיאותו ב"קול הסופר" שאותו שמע בעוברו במקרה "אחורי בית המדרש". עקילס הגר בא שבע ומהודר בפסיונים ובטווסים, ואילו הנכרי עוד רואה בעצמו מי "שבא במקלו ובתרמילו". לעקילס, שכבר טעם טעמה של תורה, מספיקה דרשתו של ר' יהושע כמענה לשאלתו, המרגיע את תסכולו. לנכרי שגייר הלל, דרוש תהליך לימודי וחינוכי ממושך שבעזרתו הוא מפנים ודורש מעצמו את התשובה לשאלתו.

ההשוואה בין שני הסיפורים נושאת מסר חדש. הרצון העז להשתייכות והחשש מתחושת זרות, מדחייה ומ"תקרת זכוכית" העומדת בדרכם של מצטרפים חדשים, משותפים לכל הגרים. חששו של מועמד הגיור החדש, הבא במקלו ובתרמילו, מובן. אך גם במי שנתגייר זה מכבר, והוא תלמיד חכמים בזכות עצמו, שבע ומהודר כלפי חוץ, מקנן חשש זהה. הגר נעשה ישראל, אך תחושת הגרות אינה יוצאת לגלות ומתפוגגת בקלות.
מה פשר הזיקה שיוצרים הסיפורים בין גר לכהן גדול? אפשרות הכהונה הגדולה לגר היא שאלת מבחן ההשתייכות האולטימטיבית. האמנם יכול גר, זר, להתקבל ולהיטמע באופן מוחלט בקרב עמו החדש ולהגיע למשרה הנכבדה והמיוחסת מכל? זוהי שאלתו של הנכרי, שטרם בא בסוד ישראל ותורתו.

עקילס, כבר יהודי, בקיא ומנוסה, יודע שאין מקום לשאלה הזאת. אך ר' יהושע בוחר לענות עליה מבלי שנשאל, והוא זה שיוצר את הזיקה שבין גרות ובין תורה ובין כהונה גדולה.

התשובות שמקבלים הגרים מרבותיהם הן ניסיונות התמודדות שונים עם שאלת ההשתייכות. לעקילס עונה ר' יהושע, הינה באהבתו של ה' את הגר זכית ללמוד תורה; והזוכה לתורה יזכה למצווה. על השפעת העיסוק בתורה על תפיסת מעמדו של אדם, כבר "היה רבי מאיר אומר... שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול!" (סנהדרין נט, ע"א). ממקומך ומעמדך, הוא אומר לו, אתה כבר יכול לראות לטווח ארוך - בנותיך תוכלנה להינשא לכהונה ומבני בניך תראה כהנים גדולים המקריבים עולות על המזבח. היש יותר ישראלי מזה?

את הנכרי, שהמילה "זר" קופצת לעיניו ומהפכת את קרביו, מרגיע הלל בדרך אחרת. אם בקישוטי מלוכה ובטכסיסי מלכות אתה חפץ, הרי שווה אתה למלך ישראל. גם היהודי הנכבד מכל, דוד המלך, חולק עמך את מעמדך - שניכם זרים לכהונה. כהונה נקנית בייחוס, תורה בעמל. עד שיגיע למלכות, הרי זכה הגר בכתר הגבוה מכל - כתר תורה.

הלל זוכר היטב את שני רבותיו הגדולים, שמעיה ואבטליון, שצאצאי גרים היו. כהן גדול אחד, מספרת הגמרא במסכת יומא (עא, ע"ב), יצא מבית המקדש, והיו כל העם הולכים אחריו. ראו את שמעיה ואבטליון - עזבו אותו והלכו אחריהם. כבוד גדול חולק הקהל לכהן הגדול בצאתו מבית קודשי הקודשים, אך בראותו את זוג החכמים, מעדיף עם ישראל כתר תורה על פני כתר כהונה, גם אם חובשיו הם בני בניהם של גרים, שאין כמותם שייכים לפני המקום.