"הרצחת וגם ירשת?!" היא תמיהה תמוהה במקצת. לכאורה ההורשה מתגמדת למול מעשה הרצח. אכן מוזר, אך ישנו דבר אחד המקומם את רגש המוסר הטבעי אף יותר ממעשה העוול עצמו - זהו הבונוס. ההתענגות על הפשע, מימוש הרווחים, שמחת ניצחון הרֶשע. כל מעשה עוולה הוא מאוס ומקומם. אך בעוד שהמעשה הספונטני והחד-פעמי מותיר מקום כלשהו ללימוד סניגוריה, הרי שהעוול שיש לו תמורה, המתוכנן לפרטיו, הרצוף הונאה והיתממות מעושה ומאוסה, כל אלה הופכים את הפשע לטוטלי וחסר כל נסיבות מקילות. כשהרשעה היא מוחלטת ופושטת בכל לא נותר מקום למידת הרחמים.
בפרק החמישי במסכת גיטין מופיע מקבץ ידוע של אגדות החורבן. הסיפור הבא חותם את הקובץ:

אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: "ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו" (מיכה ב', ב')?
מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו (מורו),
ושוליא דנגרי הוה (= ושוליה של נגרים היה).
פעם אחת נצרך רבו ללוות,
אמר לו: שגר אשתך אצלי ואלוונה,
שיגר אשתו אצלו,
שהה עמה שלשה ימים.
קדם (השכים) ובא אצלו.
אמר לו: אשתי ששיגרתי לך היכן היא?
אמר לו: אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שתינוקות (נערים) נתעללו בה (אנסו אותה) בדרך.
אמר לו: מה אעשה?
אמר לו: אם אתה שומע לעצתי גרשנה
אמר לו: כתובתה מרובה
אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה
עמד זה וגרשה,
הלך זה ונשאה.
כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו: בא ועשה עמי בחובך.
והיו הם יושבים ואוכלים ושותין
והוא היה עומד ומשקה עליהן,
והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן.
ועל אותה שעה נתחתם גזר דין (חורבן בית המקדש).
[גיטין, נח א].

הסיפור מופיע כהמחשה לפסוק ממיכה "וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתו". "ביתו זו אשתו" מלמדת המשנה. נפתח את הספר ונראה את ההקשר:

"הוי חשְׁבֵי אָוֶן וּפעֲלֵי רָע" - מלין הנביא על הרשעים - "עַל מִשְׁכְּבותָם בְּאור הַבּקֶר יַעֲשׂוּהָ כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם. וְחָמְדוּ שָׂדות וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתו וְאִישׁ וְנַחֲלָתו. לָכֵן כּה אָמַר ה' הִנְנִי חשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּחָה הַזּאת רָעָה... נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן...".

מיהו אותו רשע, החושב ופועל רע, החומד וגוזל, ועושק ונושא? מהי מחשבת האוון שזמם? מה טיבה של "המשפחה הזאת" בסיפורם זה של חז"ל? על אלה ננסה להשיב להלן.
אדם אחד "נתן עיניו" באשת רעהו. אשת רבו. הביטוי הציורי הפותח "נתן עיניו", הנאמר כמעט בקריצה, עתיד לקבל מימוש מחריד עם השלמת היפוך התפקידים אליו שואף הסיפור. הציור המלא מופיע במסכת נדרים: "אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר", שם מתייחס הדימוי "כוס" לאשה. והנה, בתמונת הסיום נותן דווקא האדון את עיניו, כמעט באופן מילולי, לתוך הכוס.

שעת הכושר שלה מצפים הרשעים האורבים לטרף, היא תמיד רגע החולשה של הקורבן. רגע כזה אכן לא מאחר להגיע - האומן נזקק להלוואה. מכיוון שהיחסים בין הנגר לשולייתו פתוחים וגלויים, השוליה יודע את צרת אדונו ואינו מהסס להציע לו פתרון פשוט ונדיב. קבלת ההצעה, ההופכת את האומן בעל חוב לתלמידו, היא תחילתה של הנפילה בדרך להיפוך התפקידים. הבעל טרם יודע שעצת "שגר אשתך" תהפוך עד מהרה, בהיפוך אותיות, לעצת "גרש אשתך".

השוליה והאשה, שנמצאו בביתו של האדון-הבעל בתמונה הראשונה, עברו כעת לשהות בבית השוליה. מרכז הכובד הגיאוגרפי מתחיל להשתנות. לאחר שלושת ימי החטא, משכים המתלמד קום ומופיע בבית רבו, המופתע לגלות שהלה הגיע בגפו. כמה שנאה, רוע והתענגות על הרִשעה משוקעים בתשובת השוליה, במשפט השקרי והארוך ביותר בסיפור. השוליה, קר-דם ומכוון-מטרה, מכריז כי הוא שילח את האשה מיד לביתה, ומספר, מפי השמועה, שהיא נאנסה באכזריות בדרכה חזרה. הבעל האומלל והמבולבל, הופך משועבד לשולייתו, לא רק בממונו אלא גם בדעתו. הוא תולה עיניו באדריכל אסונו ומבקש את עזרתו. כפל-משמעות נוסף אפשר ומסתתר בעצותיו ובפתרונותיו הכלכליים של השוליה כפול-הפנים. בראשית הסיפור, הוא מציע: "שגר אשתך ואלוונה" - גם: 'אלווה אותה' ממך; ובתשובתו כאן הוא שוב מכסה טפחיים ממזימתו: "אני אלווך", כרוצה לומר: הפעם אותך אני לווה.

בשני משפטים קצרים ולאקוניים, היוצרים תקבולת ניגודית קצבית ("עמד זה וגרשה, הלך זה ונשאה"), נדמה שנחתמה מזימת הרשע; נדמה שהיפוך התפקידים הושלם. אך הרוע בסיפור קטן זה הוא טוטלי. השוליה אינו מתכוון לוותר לרבו על טיפה אחת מסחי תחתיתה של קובעת כוס התרעלה. הוא איננו חושב לרגע להפוך את החוב הכספי לעניין שולי. לא זו בלבד שהשיג בדרכי ניאוף ורמייה את אשת רבו (ויחד עמה את הכסף שהלווה, שהרי באה לביתו עם דמי כתובתה), הוא מוכרח למצות את ההוצאה לפועל עד תום ולגבות את אונקיית הבשר.

"בא עשה עמי בחובך" הוא המשפט האחרון הנאמר ביניהם. כמה אכזריות ושמחה לאיד יש בו. מכאן ואילך אין עוד דין ודברים, רק תמונה מכמירת-לב של ההתרחשות האכזרית בבית השוליה: "היו הם יושבים ואוכלים ושותין, והוא היה עומד ומשקה עליהן". כמה רשעות, ערלות-לב וסדיזם גויסו למעמד זה. רק עתה הושלם ההיפוך המרושע. נעשק גבר וביתו, איש ונחלתו. השלושה שנמצאו יחדיו בבית הנגר בראשית הסיפור, מצויים כעת בנחלת שולייתו. לאדם אחד היה חלום - "נתן עיניו באשת רבו", ולאחר שלושת ימים יצר פתרון לחלומו, פתרון על דרך ההיפוך: ה"אשת"-איש היא אשתו; "רבו" הפך למשרתו (שר המשקים, ה"משקה עליהן"); וזה האחרון הוא שנותן את עינו היורדה מים בכוסותיהם.
הבעל האומלל והאדון המושפל, קרבן המזימה, עולה כשה תמים לעולה. טחו עיניו התמות מראות את המתרקם בין שולייתו לאשתו, או למצער את זממו של האיש. לו אך היה משפיל עיניו להמשך ספרו של מיכה, היה אולי זוכה להדרכת הנביא: "אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף מִשּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמר פִּתְחֵי פִיךָ" ומציל את נפשו. תמים היה ברצונו ללוות מתלמידו, ובהסכמתו לשגר לו את אשתו. הוא תם ואובד עצות בקבלת השמועה הרעה על אשתו, בקבלת עצת הזדון לגרשה, ובקבלת ההלוואה למימון כתובתה. על כל האלימות הסמויה שהופנתה כלפיו, ושרק עתה נוכח בתוצאותיה, הוא אינו מגיב בזעם, באלימות או בכעס, אלא אך ורק בעצב שאין לו סוף, בדמעות שקטות הניגרות ללא שליטה. "וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם", נאמר בקהלת, ואבן עזרא מבהיר: "והעשוקים אין לאל ידם כי אם לבכות".

האשה היא אמנם דמות שתוקה ופסיבית לאורך הסיפור כולו, אך רושמה עצום. ראשית, היא הכוח המניע - מרצון או לא - של המעשה כולו. המשיכה אליה כה עזה עד שדבר לא עמד בדרכו של הנבל להשיגה. אך מעבר לכך, שתיקתה מהדהדת בדממה מחרישת-אזניים. הפסיביות עושה אותה שותפת-פשע, והאטימות הרגשית המוחלטת אינה נופלת באכזריותה ממעשי השוליה. הולכת האשה אצל שוליית בעלה ושוהה עמו שלושה ימים תמימים. הביטוי "שהה עמה" מלמד על הדדיות ולא על כפייה (בלשון המשנה "שהה עמה" משמעותו קיום חיי אישות לאורך תקופה). כמה נוראה הסצינה האחרונה - יושבת האשה במחיצת בעלה החדש, אוכלת תפנוקי מעדנים ושותה בכוסה את דמעותיו של בעלה הקודם, שהופשט מכל נכסיו, מעמדו וכבודו, ואיבד את אשתו לטובת בועלה. באותה שעה, עם גלגולה של דמעת העשוק על לחיו לתוך הכוס, נתגלגלה מידת הדין ובאה לפני אדון-כל, נתמלאה סאת שנאת החינם ונתחתם גזר הדין לחורבן.
האמנם הכל ברור? השוליה - נבל מושלם, האשה - שותפה פסיבית, והאדון הוא קרבן חף מפשע? הבה נתמקד ביחסי הבעל ואשתו, ונשאל מה הביא את האשה להיות שותפה לפשע? האשה בסיפור, כפי שרומז הפסוק הפותח, היא "טבע", נחלה, חפץ, בית. חפץ העובר מיד ליד ונכס העובר מגבר אחד לאחר. הפסיביות אינה רק במילים, היא גם במעשים. היא משוגרת, היא מגורשת, היא נישאת. לא מעט מעש ומלל מצויים בין האומן לשולייתו - והיכן יחסו של האיש לאשתו? הבעל נעתר מיד להשתמש באשתו כבלדר, כשליח. שלושה ימים ושלושה לילות שוהה האשה מחוץ לביתה, אך לא הבעל הוא שמקדים ובא אצל שולייתו, חרד לשלומה. כיצד מתאר הבעל את אשתו שאבדה? לא נמצא כאן תיאור רך, אוהב, חומל או חינני. היא מתוארת באמצעות הפונקציה האחרונה שמלאה: "אשתי" - זו "ששיגרתי לך" - "היכן היא?" ומה תגובתו הטבעית למשמע הסיפור המחריד על האונס הקבוצתי שבוצע בה, ושמעת התרחשותו ועד עתה טרם שבה, והיא אולי תועה בדרכים, פצועה, זבה, בודדה וממררת בבכי? מילת אמפטיה, חרדה או צער, לא תימצא בדבריו. שאלת התם, תגובתו הספונטנית "מה אעשה?" משמעותה, המובנת היטב לשוליה, היא מה מעמדי שלי כעת כבעל? כיצד עלי לנהוג באשה זו שגופה חולל. כיצד מגיב הבעל לתשובתו החמורה של השוליה "גרשנה!"? האם נשמע אותו מוחה? בוכה? תשובתו הרומנטית של הבעל היא "כתובתה מרובה". מיד משבאה בעיית הממון על פתרונה המוצלח, נתקעה כף, והעסקה בשעה טובה בוצעה: "עמד זה וגרשה". לא הבעת רגשות, לא דמעה. אמנם לא יכול היה לדעת שמיד "הלך זה ונשאה". הנכות הרגשית של הבעל נרפאת רק על-ידי תהליך מכאיב של היפוך שלם. הרגש מתעורר ומתפרץ רק כאשר כל עולמו מתהפך עליו והוא מנוטרל מכל הגנות המעמד, הכבוד העצמי, הממון ושגרת החיים.

לא האשה בלבד מגלה אטימות. שניהם אטומים, האשה ואישה. כל השתלשלות העלילה אינה מפיקה מהבעל צליל של חמלה, אהבה, רוך, הזדהות או רחמים כלפי אשתו. לא רחוק בעיני שאשה מחוסרת-אהבה זו מצאה חום אצל מי שנתן בה עיניו, ומצא חן בעיניה. בכל הסיפור כולו, מלבד רמיזה זו להדדיות ההרפתקה, יש מקום אחד בלבד של שבו האשה איננה פסיבית, אלא פועלת כשווה: "היו הם יושבים ואוכלים ושותין". כבר לא שליח, לא חפץ, לא השקעה-יקרה-מדי. בת-זוג לכל דבר, היושבת לסעודה עם חתנה. אך מה נורא המקום הזה! גם אם אכן היה בעלה קהה-רגש באופן קיצוני, לא נוכל להצדיק את הניאוף, האכזריות, קשיחות הלב, גמיעת הדמעות.

בעוד שהצענו לעיל, כתרגיל, אפשרות לראייה אחרת של יחסי הדמויות, דבר לא ינקה את השוליה מחומרת פשעיו. אין רמז אחד, בפתיחה או בסיפור כולו, לעילה כלשהי למעשיו האכזריים של שולית הנגר, לבד מחימוד אשת רעהו ולבד אולי מטינת הפער ביניהם - רב ושולייתו. אך באלה אין כדי לנמק את הרשעות ושנאת החינם, אין הסבר לציר הרשע שסלל זה בתחכום מושחת, בשיטתיות אכזרית ותוך התעללות סדיסטית.

מחזור אגדות החורבן, הנחתם כאמור באגדה זו, נפתח באמירה קונטרסטית על הדברים הפעוטים שבעטים נגרמו אסונות החורבן הגדולים: על קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת נחרבה טור-מלכא, על יתד של מרכבה נחרבה ביתר. אין לזלזל בפרטים ולא במקרים הבודדים, שאי אתה יודע איזה מהם יכריע את הכף. תפיסת עולם זו מבוטאת באמירה ידועה ממסכת קידושין: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי... עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". לא מהלכים קוסמו-פוליטיים ותככים בינלאומיים חורצים דין. מעשה אחד של רוע מזוקק יכול להכריע את הכף ולהטביע את החותמת הסופית על גזר דינו של עם שלם.

חכמים, שניצבו בפני החורבן, ונדרשו לתת לו פשר, יכלו למצוא לו צידוק תיאולוגי מטפיזי, או להוכיח את שומעי לקחם בדמות עבירות שבין אדם למקום - עבודה זרה, חילול שבת, אולי אפילו פגם במזוזות. אך הם בוחרים ללכת בעקבות מיכה ושאר נביאי ישראל ולתלות את הקטסטרופה דווקא בעבירות שבין אדם לחברו. שנאת חינם, הלבנת פנים, גזלת אשת איש - אלה הם הדברים שבעטים חרבה ירושלים, נפלו בניה ונשבו בנותיה, נשרף הבית וגלו ישראל מארצם. מכלל לאו אתה שומע "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוב". הדרך לבנין הארץ ויושביה תרוצף בעשיית הטוב, כמאמר הנביא: "עֲשׂות מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלהֶיךָ" (מיכה ו, ח).