קובץ אגדות החורבן במסכת גיטין מספק כמה וכמה דמויות גיבורים שליליים טיפוסיים שלחובתם נזקף האסון. גם גיבורה אחת המופיעה בתוכם אינה יוצאת נקייה.

מרתא בת בייתוס עשירה שבירושלים הייתה.
שלחה את שליחה ואמרה לו: לך הבא לי סולת.
עד שהלך נמכרה.
בא ואמר לה: סולת אין, קמח יש.
אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר.
בא ואמר לה: קמח אין, סובין יש.
אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר.
בא ואמר לה: סובין אין, קמח שעורים יש.
אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נמכר.
היתה חלוצת נעל, אמרה: אצא ואראה אם אמצא דבר לאכול.
התיישב לה גלל ברגלה ומתה.
קרא עליה ר' יוחנן בן זכאי: 'הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה'.
יש אומרים: גרוגרות של ר' צדוק אכלה, ונאנסה ומתה.
שר' צדוק ישב ארבעים שנים בתענית, שלא תחרב ירושלים.
כאשר היה אוכל דבר היה נראה מבחוץ.
וכאשר היה מבריא [אוכל להבראה] היו מביאים לו גרוגרות והיה מוצץ את מימיהן וזורק אותן.
כאשר היתה עומדת למות, הוציאה את כל כספה וזהבה, זרקה אותו בשוק
ואמרה: זה למה אני צריכה?
וזהו שנאמר: 'כספם בחוצות ישליכו'.
[גיטין נו א (מארמית)].

עשירת ירושלים ענוגה ומעודנת מריצה את משרתה אל השוק בשעת מצור ומצוק כדי להתענג על סולת. לא עוברות שעות ספורות והיא מוצאת את מותה הטרגי כשרגלה מבוססת בפסולת (פסולת גלל או פסולת מאכל). זה כל הסיפור. בתווך מצויים הפרטים, שעמידה עליהם עשויה להדריך אותנו במציאת פשר לדברים.
הסיפור הגרעיני נראה כמורכב משני חלקים המתמיינים לשני הסוגים הספרותיים העיקריים בדרמה הקלאסית - קומדיה וטרגדיה. הפתיחה מזכירה את הקומדיה ד'לארטה האיטלקית, המבוססת על דמויות סטריאוטיפיות. מרתא הבייתוסית בתפקיד פנטלונה העשיר ממין נקבה, ושליחה בדמות המשרת הנצחי ארלקינו. זה המשרת העצל, התמים והשוטה, בעל הנטייה הקבועה להסתבכות. בסיפורנו הוא משרך רגליו, ומגלה "ראש קטן" במיוחד, מחמיץ כל הזדמנות לרכוש מוצרי מאכל לגבירתו עד שלא נותר בשוק דבר. החזרות הקצביות והמרובות תורמות ליצירת האפקט המשעשע.

שתי השורות הבודדות המוקדשות לפועלה העצמאי של הגבירה מרתא, מוחות את החיוך המשועשע באחת ויוצרות ניגוד טרגי מסליד ומבעית לפתיחה הקומית. רגלה היחפה של מרתא מגועלת בצואת בהמות, היא עצמה נגעלת ונפשה פורחת באסטניסותה. עליה קורא ר' יוחנן את פסוק הקללה מספר דברים, שקודמים לו התיאורים על זוועת הצקות האויב "אשר לא ישאיר לך דגן תירוש ויצהר".

הסיום הזה הופך גם את הפתיחה לפרק בטרגדיה. את הטרגדיה הקלאסית נהוג לחלק לארבעה חלקים: החטא המוסרי, הסבל והייסורים, הידיעה, והמסקנה. ראינו את הסבל ועונש המוות של מרתא ואת מסקנתו של ר' יוחנן בן זכאי. אך מהו החטא המוסרי? והיכן הידיעה? לסיפור היסוד מצורף נספח הפותח במילים "יש אומרים" ומציע גרסה אלטרנטיבית לסיבת הפטירה. אולי בו נמצא תשובות.
שרבוב שמו של ר' צדוק לסיפור בתלמוד הבבלי מחייב אותנו לגשת למקור הארצישראלי הכורך את שמותיהם של מרתא ור' צדוק יחדיו בסיפור מעט שונה. במדרש איכה רבה (בובר, פרק א, טז) ר' צדוק הוא זה המספר לנו על ייסוריה של מרתא, הנגררת על הקרקע קשורה לזנבות סוסים, והוא זה שקורא עליה את פסוק הפורענות מדברים. מהמדרש אנו למדים על אורחות תפנוקיה - כדי לחזות בבעלה שנתמנה לכהן גדול היא פוסעת על גבי בדים יקרים שנפרשו לכבודה מפתח ביתה ועד למקדש. המינוי המוזכר כאן ברמז בלבד מתפרש במקום אחר: 'אמר רב אסי: כלי מלא דינרי זהב הכניסה לו מרתא בת בייתוס לינאי המלך על שמינה את יהושע בן גמלא לכהונה גדולה' (יבמות סא.; יומא יח.). הון ושלטון, שוחד ושחיתות, חוברים אפוא יחד במעשיה של מרתא.

דמותה של מרתא מתחילה כעת להתמלא. אישה עשירה ומפונקת, המשתמשת בהונה לרעה, שאותה פוגש ר' צדוק בעת השפלתה האיומה. עורך סיפורנו בוחר בדרך אחרת ל'מפגש' בין מרתא לר' צדוק. ברגע השפל של חייה אין האישה הענוגה נגררת על הקרקע, אלא נאלצת לאסוף ממנה לפיה גרוגרת, תאנה מיובשת ומשומשת. אותה גרוגרת לעוסה שנפלטה מפיו של ר' צדוק. הגועל האוחז בה גורם למחלה הנכפית עליה ("נאנסה") ובסופו של דבר למותה. מול דמותה זו של מרתא מציג הסיפור את דמותו של ר' צדוק. מול פינוק וגרגרנות ניצבות תענית וסגפנות. ר' צדוק הוא אפוא הניגוד המוחלט לדמותה של מרתא.

הסיבה לתעניתו המתמשכת של ר' צדוק נזכרת במפורש: 'שלא תחרב ירושלים'. ההשוואה בין הדמויות מעלה את השאלה מה עשתה היא כדי 'שלא תחרב ירושלים'? בסיפור המטרים את סיפורנו בסוגיה מסופר על תחילתו של המצור שהוטל על ירושלים ועל התנהגותם של עשירי העיר הידועים באותם זמנים קשים. שלושת הגבירים מחליטים לפרנס בעצמם את בני העיר ומקימים מחסני ענק של עצים, תבואה ומוצרי יסוד. על רקע זה, בולטת בחיוורונה מרתא בת בייתוס העשירה שלא נקפה בוהן יחפה למען נצורי העיר ורעביה. שמא הסיפור רומז שלעומת ר' צדוק, המחזיק בכוח תעניתו ותפילתו את ירושלים שלא תחרב, היא (ושכמותה) גרמה בהתנהגותה לחורבן העיר?
החלק האחרון של הסיפור מחזק את דרכנו בהשוואה מדוקדקת בין דמויות הגיבורים. תיאורו של ר' צדוק ותיאור סופה של מרתא נפתחים באותה לשון: "כאשר היה" ("כי הוה" במקור הארמי). אם אמנם פשרו של הסיפור נעוץ בהשוואה זו, ראוי להוסיף ולהעמיק בתיאור דמותו של ר' צדוק המלמד כתשליל על דמותה של מרתא.

כה רזה היה ר' צדוק כתוצאה מתעניתו, שכאשר היה אוכל דבר-מה, היה זה נראה מבחוץ. ומכיוון שכבר לא יכול היה לבלוע מזון מוצק, היה מוצץ את לשדן של הגרוגרות שהובאו לו ויונק את נוזליהן המועטים. אך הפרטים הגרפיים הללו לא נועדו רק כדי לתאר את מצבו הגופני הירוד של ר' צדוק, הם מלמדים אותנו על מהותו.

מה שנכנס לגופו פנימה - נראה מבחוץ. הרי זה אדם שתוכו כברו ממש (משחק המילים הארמי בסיפור מדגיש זאת - 'מאבראי' [מבחוץ] ו'בריא'). ר' צדוק חף מאינטרסים אישיים. כל ישותו מוקדשת ואף מוקרבת למען הכלל 'שלא תחרב ירושלים'. קליפתו החיצונית, גופו שלו, שווה כקליפת השום בעיניו. וכשהוא מחויב לסעודת הבראה כדי לשרוד, הרי הוא מוצץ את התוך בלבד ויורק את הקליפה ממנו והלאה. זהו איש קדוש שהפנימיות לבדה מחיה את נפשו וכל ממד חיצוני ממנו והלאה.

דמותה של מרתא היא הנגטיב לדמותו של ר' צדוק. הוא גלוי והיא עטופה. עטופה בשמותיה הזרים (תוכו של שמה עברי - מרים, אך קליפתו יוונית - מרתא), ועטופה בכספה וזהבה. הוא שקוף והיא אטומה. עמה נתון במצור והיא ממשיכה באורחות חייה מתוך ניתוק מזהיר מהנעשה בעולם. היא שולחת את משרתה רצוא ושוב כדי להביא לה מוצרי מאכל משובחים, כאילו אין רעב בעיר כלל. בניגוד מוחלט לר' צדוק, עסוקה מרתא בדאגה לעצמה בלבד. תהליך הלמידה הקשה נעשה בהדרגה. אותה הדרגה המבוטאת במזון האוזל במהירות מן השוק, מהסוג העדין והאנין ועד לסוג הגס והבסיסי ביותר.

רק עכשיו מתחיל המצב הקשה לחלחל לתודעתה של מרתא מבעד לעטיפותיה ולחומותיה הבצורות. לראשונה בחייה היא מוותרת על העטיפה, עטיפת הרגל. בת בייתוס, שלא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך, שכדי להלך מארמונה לבית המקדש היו נפרשים לפניה שטיחים יקרי ערך לבל תינגף חלילה רגלה במציאות הרחוב הירושלמי, יוצאת מביתה חלוצת נעל ויחפה כדי לחפש בעצמה מזון להשיב את נפשה. אלא שצעד יחף זה נעשה מאוחר מדי. היא, שלא היתה מעורבת בדעת עם הבריות ולא השתתפה בצערן, אינה מסוגלת לעמוד בתלאות מדמנת רחובה של עיר, ומגע רגלה בגלל חשוף מביא למותה מתוך מיאוס.
הגרסה האחרת תורמת שתי תובנות נוספות. מרתא מתה מסלידה ומגועל. מה לנו אם נפחה נשמתה בגלל גלל, או שמותה הוא גרורה של אכילת גרוגרת יבשה? אך הדבלה המשומשת משמשת ברובד נוסף, כלקח למרתא, מידה כנגד מידה. התוך, החלק הפנימי של הגרוגרת כבר נמצה ונאכל על ידי ר' צדוק, סמל הפנימיות. על הקליפה לבדה - לומדת כעת מרתא על בשרה - אי אפשר להתקיים. עד כאן 'החטא המוסרי' ועונשו, אך מה בדבר שלב 'הידיעה' - ההכרה בחטא?

לעומת גרסת הגלל, הגוזרת על מרתא מוות מיידי, בגרסת הגרוגרת יש שלב ביניים קצר: 'נאנסה ומתה'. שלב המחלה מעניק למרתא שהות קצרה כדי לתקן את דרכיה. רגע אחד לפני מיתתה עשתה לראשונה בחייה מעשה ר' צדוק. מה הוא זורק ("שדי להו") את קליפת הגרוגרות, כך היא זורקת ("שדיתיה") את קליפת כספה וזהבה לשוק. הכסף והזהב שעמדו לה בחיי שחיתות ותפנוקים, מושלכים אל כיכר העיר. זהו שלב הידיעה המהבהב לרגע בתודעתה המוכה.

אלא שגם צעד זה, המלמד על הפנמה, נעשה מאוחר מדי. כספה וזהבה מושלכים מכיוון שאין בהם תועלת עוד. שאריות המזון האחרונות נמכרו זה מכבר, והכסף לא יועיל לה ולא לאיש זולתה. על זאת קורא הסיפור את הפסוק המדויק: 'כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיה, כספם וזהבם לא יוכל להצילם ביום עברת ה', נפשם לא ישבעו ומעיהם לא ימלאו כי מכשול עונם היה' (יחזקאל ז, יט).

על אף הסיומת הזאת, תיכזב תוחלתו של מי שיחפש מניע מעמדי פשטני לסיפור. הסיפור אינו מציב את דמותו הענייה והמסוגפת של ר' צדוק מול דמותה העשירה והמפונקת של מרתא, כדי לומר שבזה חטאה. חז"ל אינם בזים לעושר ואינם רואים בו רע כשלעצמו. הסיפור על שלושת עשירי ירושלים שעושרם שמור לבעליו לטובת העם כולו מעיד על כך. לא תפיסה מרקסיסטית פופוליסטית מדריכה את רבותינו אלא התפיסה המוסרית הבזה לגרגרנות צרכנית מנותקת ומשבחת את הנתינה, מי בממונו ומי בגופו.

ארבעים שנה ישב ר' צדוק בתענית כדי להציל את ירושלים מחורבן, אך כוחו לא עמד לו מול חטאיהם ושחיתותם של גיבורי אגדות החורבן: מארחו של בר קמצא, אבא סקרא ראש בריוני ירושלים, בר דרומא מטור מלכא, בני ביתר, שוליית הנגר ומרתא בת בייתוס.