בתשעה באב, מלמדת המסורת, נולד המשיח; אין כמו עצם ימי החורבן כדי להגביר את עוצמת הציפייה לגאולה. בראש חודש נולד הירח; אין כמולד הלבנה סמל מובהק לגאולת ישראל שהם עתידים להתחדש כמותה. יום אחד בישיבתו של רבי חל ראש חודש. באותו יום נולדה בבית מדרשו אגדה מופלאה רווית סודות ורזים, אגדה שהיא בעלת פוטנציאל ספרותי אדיר וחומר נפץ משיחי שרבים נמנעו מגעת בו. זהו הסיפור על רבי יהודה הנשיא ואליהו הנביא.

אליהו היה מצוי בישיבתו של רבי.
יום אחד ראש חדש היה, התאחר לו ולא בא.
אמר לו: מה הטעם התאחר אדוני?
אמר לו: עד שהעמדתי את אברהם, ורחצתי ידיו והתפלל והשכבתי אותו,
וכן ליצחק וכן ליעקב.
- ושיעמידום יחד!
- חושבים: יתחזקו בתפילה ויביאו לו למשיח שלא בזמנו.
אמר לו: ויש דוגמתם בעולם הזה?
אמר לו: יש, רבי חייא ובניו.
גזר רבי תענית, הוריד (לתפילה) את רבי חייא ובניו.
אמר משיב הרוח - ונשבה רוח,
אמר מוריד הגשם - וירד גשם,
כאשר הגיע לומר "מחיה המתים" - רגש העולם.
אמרו בשמים: מי גילה סודות בעולם?
אמרו: אליהו.
הביאו את אליהו והכו אותו בששים שבטים של אש.
בא, נדמה להם כדוב של אש, נכנס ביניהם וטרד אותם (בלבל אותם בתפילתם).
[בבא מציעא פה ב (מתורגם לעברית)].

אליהו הוא תלמיד מן המנין בישיבתו של רבי יהודה הנשיא. יום אחד גרמו עיסוקיו ואיחר לבוא ללימודים. רבי, ככל ראש ישיבה קפדן, שואל את אליהו לפשר איחורו. לאליהו תירוץ מן המוכן - הרי הוא מתנדב בבית אבות האומה. עד שהעמיד את אברהם על רגליו, נטל לו את ידיו, המתין לו שיסיים תפילתו והשכיב אותו במיטתו, ועד שחזר ועשה זאת עם הקשישים האחרים, יצחק ויעקב, חלף עבר הזמן ואיחר לבית המדרש.
לראש הישיבה יש הצעת ייעול. הוא מציע לדלג על המהלך הממושך והאיטי ולקצר תהליכים. מדוע להמתין לכל אחד מהאבות לחוד עד שיסיים תפילתו ויחזור למשכבו? העמד את כולם יחד, יתפללו בצוותא וישובו בשלום למשכבם! אכן הצעה חסכונית העשויה לקצר את התעכבות אליהו לכדי שליש מהזמן.
אף כאן יש לאליהו תירוץ מיידי. בשמים חוששים, הוא מסביר לרב, שמא תפילתם המשותפת של האבות על עם ישראל תגבר ותביא את גאולתו טרם זמנה. לכן נוהגים באבות בשיטת 'הפרד ומשול' הידועה. תפילתו של כל אחד מהאבות חשובה, אך לא מסוכנת כעוצמתה הנפיצה והמצטברת של תפילתם כאחד.
כאן מסתקרן רבי. אין הוא מצוי בעולמם של האבות כאליהו המטייל בחופשיות בין העולמות. רבי נטוע בעולמו. האם בעולמנו זה יש מתפללים שעוצמת תפילתם דומה לתפילת האבות? "יש!" מפתיע אליהו בתשובתו. הלוא הם רבי חייא, ידידו הגדול ויועצו הקרוב של רבי, ושני בניו.
פעם אחת, כשגזר רבי תענית, הורה לרבי חייא ובניו לרדת לפני התיבה ולהתפלל על הגשמים. תפילת הרוח והגשם מתגשמת בו במקום, אך כשעמדו לחתום בברכת 'מחיה המתים' התחוללה מהומה גדולה בשמים, מחשש שתיענה גם תפילתם זו. חיש מהר העלו לשם את אליהו, הכוהו באש והנחיתו אותו ככדור-אש בחזרה לבית מדרשו של רבי, כדי לבלבל את רבי חייא ובניו בתפילתם.
מה עושה אליהו בבית מדרשו של רבי? מה פשר הדיאלוג המוזר ביניהם בראשית הסיפור, הנפתח כדיאלוג רגיל שבין רב ותלמידו ונמשך במעשי התלמיד בעולמות העליונים? ומה פשר חלקו השני של הסיפור, הנפתח בתפילה רגילה בעת בצורת ומסתיים במהומות שמימיות?

איננו נזקקים לתפיסת עולם אזוטרית כדי להבין שסיפור זה אינו סיפור 'מעשה-חכמים' רגיל המתקיים בין כתלי בית המדרש, ושפשרו אינו נעוץ במערכות היחסים שבין בני אדם אלא באלו שבין שמים לארץ. לא היה ולא נברא, אלא משל היה.

מושג 'העולם' בסיפור הוא עמום והעלילה עוברת בין העולמות. בתחילה משוחחים אליהו ורבי תוך עירוב מוחלט של המציאות הריאלית עם זו העל-טבעית. איננו יודעים אם התיאור 'רגש העולם' משמעותו סערה על פני הארץ או המולה בצבאות השמים. כשרבי מנסה לבחון את אפשרויות הפעולה שלו בעולם המציאות הוא מדגיש 'העולם הזה', כדי למנוע בלבול עם העולמות העליונים. לקראת סופו של הסיפור מונגדים השמים לעולם: 'אמרו בשמים מי גילה סודות בעולם'.

פתיחת הסיפור וחתימתו קשורים אפוא בסודות השמים ומימושם בקרקע המציאות. בפתיחה אליהו נאלץ להתעכב מלבוא לבית מדרשו של רבי, וקוטע את התמדתו בשל עניינים שהתרחשותם 'בשמים'. ובסוף הוא מאולץ לבוא לבית מדרשו של רבי ולקטוע את תפילתם של משפחת רבי חייא, בשל עניינים המתרחשים 'בשמים'.
הסיפור מקביל לשתי הברכות הראשונות בתפילת העמידה. בתשובה לשאלה בדבר התעכבותו מזכיר אליהו את האבות, מתקני התפילות, ובהמשך מצוטטת מפי רבי חייא ברכת 'מחיה המתים'.

התפילה יוצרת זיקה ישירה ביו האבות לבין הגאולה העתידית. א-להי אברהם, יצחק ויעקב "זוכר חסדי אבות" ומתוך כך "מביא גואל לבני בניהם". בזכות חסדי אבות יבוא המשיח. לאחר ברכת 'האבות' באה ברכת 'גבורות'. שתי הברכות הללו הן בעלות גוון "משיחי" מובהק - גאולה ותחיית המתים. שני ביטויי גאולה מובהקים מופיעים בהן: 'מביא גואל' ו'מצמיח ישועה' (המקביל לביטוי בברכת 'משיח בן דוד').

הסיפור מדגיש אפוא את נושא התפילה בהקשר הציפייה לגאולה. התפילה השגורה, המכילה את הציפייה הגאולית, מתגלה לרבי להרף-עין כיותר מאשר בקשת רחמים וביטוי לערגה. ההצצה החטופה מאחורי הפרגוד מלמדת את רבי שיש בכוחה של התפילה לשנות סדרי עולם, שכן גם "בשמים" חוששים מיכולת השינוי והחשת הגאולה הטמונה בה.
בעוד אליהו הנביא נעלם מהעיסוק היומיומי בהלכות ובדעות, הממתינים לפסיקתו בבתי המדרש "עד שיבוא אליהו", הרי בבית מדרשו של רבי דמותו של אליהו שכיחה. הוא "מצוי בישיבתו של רבי". רבי יהודה הנשיא הוא נצר לבית דוד. בתקופה מסוימת ראו בו תלמידיו וחבריו תקווה למשיח. מיהו המשיח? שואלים חכמים, "כגון רבינו הקדוש" (רבי יהודה הנשיא), עונים תלמידיו (סנהדרין, צ"ח ע"ב). רבי עצמו, כך מעידים מאמריו השונים, חש שהוא חי בימים שבהם קרוב המשיח לבוא.

למרות נוכחותו הקבועה של אליהו, הוא משתהה מלבצע את שליחותו האולטימטיבית ולבשר סוף-סוף על בוא הגאולה ועמו כמובן מתמהמה המשיח. זהו הרקע הסמוי לסיפור הגלוי אודות רבי ואליהו המאחר. "מה הטעם התאחר אדוני?" שואל רבי בניחותא. אלא ששאלתו הנינוחה מסתירה זעקת כל הדורות - מדוע מתאחר המשיח?!

תשובתו של אליהו נועדה לצנן את הלהט המשיחי שבו נתון רבי וללמדו שיש סדרי עולם שבהם אין הוא מצוי ושם מתקיימים תהליכים מעגליים רצופים וממושכים. לשם כך מונה אליהו באיטיות מרגיזה את שלל הפעולות הכרוכות בתפילתם של האבות, אברהם, וכן יצחק וכן יעקב (בנוסח שבכתבי היד התשובה איטית עוד יותר. שם יש חזרה מדויקת על אותן פעולות גם ביחס ליצחק).

אליהו רומז, אך רבי אינו נרמז. בלהטו הוא מציע את הצעתו, שברובד הגלוי היא הצעת ייעול אך ברובד הסמוי הרי זו הצעת ייחול. רבי מייחל לבואו של משיח. אולי דרך אליהו, המתווך בין העולמות, יוכל להשפיע במשהו על המתרחש בעולמות העליונים ולהחיש את ביאתו.

אליהו מבין זאת והפעם הוא עונה ישירות לשאלתו הסמויה של רבי: משיח מתאחר מכיוון שטרם הגיע זמנו. רבי מבין, אך רוחו קצרה וחכמתו מרובה. הוא קולט מיד שתשובתו של אליהו חושפת בפניו טפח מסודות שמים. הוא אינו חוזר בו מהאסטרטגיה, אך במהירות הוא מחליף טקטיקה.

רבי משנה את טון דיבורו ושואל שאלה כמשיח לפי תומו. בראשו הוא כבר מתכנן מהלכים מקדמי גאולה. תשובתו המפתיעה של אליהו מסיימת את הדיאלוג. רבי בא על סיפוקו. הסוד הכמוס מכל נחשף - שלושה צדיקים חיים, השווים בכוח תפילתם לשלושה אבות מתים, מצויים בסביבתו.

רבי אינו מתמהמה עוד ועובר מדיבור למעשה. תענית גוזרים על צרה. ברובד הריאלי אכן יש בצורת בעולם. ברובד הנסתר, רבי גוזר תענית על צרת עיכובו של המשיח. הוא משתמש בכוחו לגזור תענית בעולם כדי לבחון ולממש את סודו של אליהו, ואולי לגרום בעצמו להחשת ביאת המשיח על-ידי זימון שלושת הצדיקים - ר' חייא ושני בניו - לתפילה אחת גואלת.
כשם שבחינת המסגרת הכללית של הסיפור הובילה אותנו לסוד מלכות השמים, כך עיון מדוקדק יותר במסגרת זו מלמד אותנו על המסר העולה ממנו. את הסיפור פתח אליהו שעוכב על ידי האבות שאין להם רשות-שמים להתפלל בשלושה, אלא להתעכב ולהתפלל האחד אחרי השני. את סופו של הסיפור חותם אליהו בשליחות שמימית כואבת למשימת עיכוב כנגד ניסיון החשת בואו של משיח. השמים מבקשים ללמד את האדם את סוד העיכוב.

כל עוד עוסקים בישיבתו של רבי בסודות התורה כעיסוק דתי-אינטלקטואלי שאינו שואף למימוש ולהגשמה, מהווה אליהו חלק אינטגרלי מעולם זה. המימוש הקונקרטי הוא הבעיה. אליהו מתיר לעצמו "גילוי אליהו" החושף את סוד תפילת האבות. מבחינת השמים אין זה גילוי מרעיש ואליהו אינו נענש על ההדלפה. גם אין הוא נענש על הגילוי השני, המסוכן יותר, החושף את כוחם של חכמים יחידי סגולה ב'עולם הזה'. אך משעה שנעשה שימוש לא-מורשה בדבריו, ובארץ מנסים לממש את נוסחת הסוד הלכה למעשה, 'רוגש העולם'. הניסיון להבאת הגאולה טרם זמנה מזעזע מוסדות ארץ ומשמים רוצים לדעת מי הוא זה שגילה את סוד הבאת המשיח בעולם.

אליהו, שעלה מן הארץ אל ממלכת הסוד בסוסי אש השמימה, חוזר מוכה בשישים מלקות-אש כדוב של אש לתוככי ההתכנסות האנושית המסוכנת ומסכל אותה. אליהו נושא במלוא האחריות ובעונש על פריצת הגבולות המוחלטת שבין העולם האחר לעולם הזה. הוא לא חוזר כדי לפגוע בבני האדם, אלא כדי לבלבל אותם. הבלבול, העמימות, חוסר הוודאות, אי-הידיעה התמידית בנושא בואו של המשיח, חייבים לשוב על כנם. אחרת אין אפשרות לחיים התקינים בעולם הזה להימשך.

נתגלה הסוד. יש בעולם מכניזם שבכוחו להביא את המשיח לפני זמנו, זוהי התפילה. המכניזם המשוכלל דורש שני תנאים: שילוב תפילתם של שלושה כאחד, ובלבד שיהיו אלה שלושה המיוחדים לכך. אך להוראות השימוש מתלוות הוראות בטיחות. גם אליהו בשמים וגם יודעי הח"ן אשר בארץ אינם רשאים לעורר את המשיח בטרם זמנו. אך מי ידע לומר לנו מהו זמנו?