טרגדיה לעת מנחה

מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.
מה עשתה אימן?
הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם.
במוצאי השבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו.
אמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: לבית המדרש הלכו.
אמר לה: צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם.
נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל. חזר ואמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: פעמים שהלכו ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו המאכל ואכל.
לאחר שבירך אמרה לו: רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך.
אמר לה: אמרי שאלתך.
אמרה לו: רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא?
אמר לה: בתי, מי שיש פקדון אצלו אינו צריך להחזירו לרבו?!
אמרה לו: רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו.
מה עשתה? תפשתו בידה, והעלתה אותו לאותו החדר, הקריבה אותו למיטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה.
התחיל בוכה ואומר: בני בני, רבאי רבאי, בני כדרך הארץ, ורבאי שהיו מאירין פני בתורתן!
באותה שעה אמרה לו: רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכים להחזיר הפקדון לרבו?
כך אמר: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך".
אמר ר' חנינא בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר "אשת חיל מי ימצא".
(מדרש משלי, לא)

הפתיחה הלקונית של הסיפור מצמררת. לאחר ציון הטרגדיה, עוסק הסיפור בתגובותיהם ובגישותיהם של שתי דמויות גיבוריו לנושא הנורא של שכול ואובדן הבנים. אמנם ה"מעשה" הוא "ברבי מאיר", אך הסיפור מתעניין אולי אף יותר בעשייתה של אשתו. שני חלקי העלילה פותחים בשאלה "מה עשתה", וגם הסיומת שנוספה לסיפור (כמו גם מיקומו במדרש משלי) מורה על ההתמקדות באותה "אשת חיל".

אם הבנים

ציפייתנו כקוראים היא לחזות בתגובה האנושית הצפויה למקרה כה טרגי - בכי, זעקה גדולה ומרה, אולי אפילו קריעת שמלות, התפלשות בקרקע וכיוצא באלה תגובות אופייניות לבשורות מרות. ייתכן אף שהסטריאוטיפ המצוי מוליך אותנו לציפייה לתגובה אמוציונלית של האישה-האם. אך במקום כל זאת, תגובתה של האם היא מעשית ביותר. לאחר שקרה המקרה נתונים כל מעייניה לתגובתו של האב. פעולותיה שקולות, מדודות וקרות-מזג. מעשיה הם מעשה אחד מחושב וממוקד, שנע בהדרגה מהסתרה וכיסוי לחשיפה וגילוי. המעשה הראשון היה "פרשה עליהם סדין" - מעשה כיסוי, והמעשה האחרון הוא "נטלה סדין מעליהם" - מעשה גילוי. בין לבין היא מתחמקת משאלותיו הישירות, ומציגה שאלה שכולה "סיפור כיסוי" לגילוי שרבי מאיר עתיד לחוות בעוד זמן קצר. שאלה שאף היא תוכננה מראש כדי להובילו בהדרגה לקבלת הדין, כדי שברגע המתאים והקריטי ביותר יהיה בפיה המענה הנכון עבורו.

פעולותיה מוכיחות את הדומיננטיות האקטיבית של האישה על פני הפסיביות המובלת של בעלה. היא נותנת כוס והוא מבדיל, היא מגישה מאכל והוא אוכל. היא נוטלת אותו בידה כילד ומוליכה אותו אחריה. בחירת המילים מלמדת שאקטיביות זאת היא רק הטרמה של הובלתה של האישה את מהלך העניינים לקראת סיום: היא "הקריבה" לפניו מאכל, והיא גם "הקריבה" אותו למיטה לקראת הסרת הלוט והגילוי המחריד. ואולי בכל פעולותיה אלה אכן "הקריבה" מעצמה יותר ממה שאנו משערים?

הרב האב

רבי מאיר הוא אכן דמות מובלת בסיפור. הוא אינו יודע על מה שהתרחש בזמן שדרש כהרגלו בפני הציבור שנאסף בבית המדרש בשעת המנחה. המידע שלרשותו ותגובותיו נגזרים אך ורק ממעשיה ודבריה של רעייתו. אם נביט על הדברים שוב מבעד לעדשת הסטריאוטיפ, הנה היפוך היוצרות - אל מול התגובה הרציונלית של הרעייה מופיעה תגובתו האמוציונלית של רבי מאיר.

רבי מאיר מודאג. הוא שואל על בניו, שאותם חיפש בבית המדרש ולא ראה. תשובתה של אשתו אינה מניחה את דעתו, ומעשיה אינם מסיחים את דעתו מהם, והוא שב ושואל עליהם. בשאלתו בא לידי ביטוי היחס הישיר והחם של אב לבניו. אין הוא שואל על "הבנים" באופן כללי, פעמיים הוא חוזר על שאלתו "היכן שני בני". בכל מהלך העניינים רבי מאיר מובל, מלבד בשניים: הוא שואל על בניו, וכשהוא מתוודע למציאות המרה הוא פורץ בזעקת שבר מקפיאת דם. הדמעות והבכי, אותם נחפש לשווא אצל אמם של הבנים, מתגלים בתגובתו הטבעית, הפשוטה והאנושית כל כך של רבי מאיר על מות בניו האהובים.

בין הבית לבית המדרש

כבר מתחילת הסיפור מודגש המתח שבין שני המקומות, שני מרחבי התרחשות שונים במהותם. הניגוד בין מעשיו של רבי מאיר, הדורש כמדי שבת במנחה בבית המדרש, לאשר התרחש באותה עת בביתו, משווע. הבית, הסדר הנכון של הדברים, הכל נשתבש ונתערער עם המוות הפתאומי. בזמן שבעלה עודו ספון בבית המדרש, במקום שבו עדיין יש סדר ברור לעולם - שכר ועונש, צדק ומשפט, חסד ואמת, עושה האם סדר בבית - מעלה לעליית הגג, מניחה על המיטה, פורשת סדין. עולם כמנהגו והבית שב כביכול לסדרו. גם התשובה שאליה תחתור בהמשך נועדה להשיב את הסדר על כנו. העולם אינו כאוטי, המוות אינו עלבון חסר פשר המערער סדרי עולם. יש מנהיג לבירה ויש משמעות ברורה לכל מעשיו.

במוצאי השבת, מדגיש הסיפור, "בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו". עם בואו הוא מחפש בביתו את בניו שלא נמצאו בבית המדרש. האישה כמו מבקשת להחזיר את הבנים לבית המדרש. כאילו לא אירע דבר היא עונה לו, "לבית המדרש הלכו". כאילו היא מנסה להתיק את מקומם למגרש שבו אולי יכול להינתן פשר לשאלות האיומות, הגדולות, שברובד הקיומי, היומיומי, החי, של "הבית" אין עליהן תשובה. עד צאת השבת היא מקפידה על כוס של הבדלה, ועל פת ותבשיל לליווי המלכה, שעליהם יברך בעלה כראוי. בדאגתה לו, היא יודעת שעליה להשתמש בשפתו הוא, שפת בית המדרש. היא פונה אליו כדי שיחרוץ דין בשאלה כמו-הלכתית על מעשה שלכאורה אירע. "רבי" היא חוזרת וקוראת לו. התשובה ה"הלכתית" של בעלה תשמש אותה כשתבקש למנוע ממנו להתעטף ביגונו עד אובדן הדעת.

השאלה התמימה מתחום דיני הממונות תתממש תוך זמן קצר בדיני נפשות. רבי מאיר מתפלא על השאלה, ברור לו, כלכל בר דעת, שפיקדון יש להשיב. את הוודאות החד-משמעית הזאת היא מבקשת להעצים אצל בעלה, כדי שעם הגילוי הנורא תוכל התובנה שלבנים יש להתייחס כאל פיקדון זמני ולא כאל רכוש נצחי, להוות מקור לנחמה.

הפשר שמציע הסיפור הוא רדיקלי, הוא אינו עוסק בשאלת הצדק עם האדם אלא בשאלת הצדק עם הא-ל: פרי הבטן ניתן בחסדו כפיקדון זמני לשמירה, ועל השומר הישר להשיב את הפיקדון ביום פקודה, אחרת הוא מועל בתפקידו. כך מכניסה האישה את תודעת בית המדרש, המבקשת סדר, דין, היגיון ופשר, אל הבית פנימה.

רבי מאיר, בהמייתו קורעת הלב "בני בני, רבאי רבאי", נדמה כמצרף יחד את שני המקומות - הבית ובית המדרש המתלכדים בדמות הבנים, בניו כדרך העולם ורבותיו בתורתם. אך רבי מאיר זועק ובוכה מרה: דרך העולם השתבשה, סדרי העולם נהפכו על פיהם, בנים מתים על פני אביהם. בתגובה הופך אף הוא את סדר הדברים, בבית המדרש. לא הוא, מגדולי החכמים, הרב והם תלמידיו, אלא הם הם רבותיו שלמדוהו תורה. יתירה מזאת, רבי מאיר, שנתכנה כך מפני ש"הוא מאיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין, יג, ע"ב), קורא את שמו וכינויו על בניו "שהיו מאירין פני בתורתן"!

רבי מאיר אינו חושב על פשר למוות ועל המשכם של החיים. הוא מגיב ספונטנית, נותן דרור לבכי ומנכיח בזעקתו את תחושת העוול הנורא וחוסר הצדק המשווע על מותם בלא עת של בנים צעירים לאב גדול, בנים שהם עצמם גדולים בתורה.

ניחומין ללא נחמה

בראותנו שני סוגי תגובה לשכול ואובדן, אין אנו יכולים כמובן לשפוט כי תגובה אחת היא "אנושית" יותר מחברתה. ניתוח פסיכולוגי אולי יעלה שפעולות האישה נובעות מתגובת הלם נוכח האסון שפקד אותה. מכוחה העצום של ההדחקה היא פועלת באופן אוטומטי, ואולי משם גם נובעים דבריה. "לבית המדרש הלכו", היא מנסה להרחיק את הבשורה המרה בהבעת אי אמון; "פעמים שהלכו ועכשיו הם באים", היא ממלמלת ספק לעצמה מתוך חשיבה כוספת. כך או כך, כל התגובות - הלם מוחלט ופעילות מוכנית שמתוך הדחקה, בכי, זעקה והתרסה, וגם החיפוש אחר פשר - הן כולן תגובות "אנושיות", וייתכן שכל אחת מהן מייצגת שלב אחר בתהליך עיבוד האבל.

אם פירשנו לעיל את חתירתה המחושבת של האישה לקראת מציאת פשר, כתגובה משיבת-סדר לעומת תגובתו הרגשית והסוערת של בעלה, הרי שבמקום כלשהו התהפכו היוצרות. על רבי מאיר אכן פועל הפתרון הזה כמטה קסם, כשהוא מבין ומפנים את שאלתה הרטורית של אשתו הוא מיד מתנחם ומצדיק עליו את הדין "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך". אך האישה - שאם נרצה נוכל לזהות אותה עם ברוריה תלמידת-החכמים החריפה והנבונה המוזכרת במקורות אחרים כאשת רבי מאיר - משכילה אמנם להוביל את בעלה לפתרון הרצוי כדי לנחמו וכדי שתתיישב דעתו, אבל היא עצמה כנראה נותרת בלא תשובה ובלא נחמה.

כשהשיב לה רבי מאיר על שאלתה התמימה כביכול בשאלה, ענתה לו היא, שלולא תשובתך - שיש להשיב פיקדון למפקיד - אני לא הייתי מוכנה להחזיר! בלא לתת לו שהות לעמוד על פשר תשובתה המוזרה, היא מיד נוטלת אותו בידה ומובילה אותו לעליית הגג. אחרי שנגלה לעיניו המחזה הנורא שוב אין הוא זוכר את תשובתה, אבל אנו נותרים עם תגובתה המרירה הממאנת להשלים עם תפיסת הבנים כפיקדון.

גזירה על המת להשתכח ועל החיים להימשך. בין אם מתקבל ההסבר התיאולוגי ובין אם מהדהדת בחלל האוויר השאלה הקיומית נטולת מענה, חשובה הנחמה והדאגה לשפיות דעתם של החיים. כך, מסקנתו של רבי חנינא המובאת בסוף הסיפור, אינה מזדהה בהכרח עם סוג הפתרון שהוצע בו, אלא מעלה על נס את כוח הניחומים ויישוב הדעת שיש בהצעת פשר המתקבלת על לב, ואת תושייתה של אשת החיל החכמה שנמצאה מנחמת; אך מי יוכל לנחמה?