אין מבטלין תלמוד תורה למת עד שתצא נשמתו.
וכשהיה שמעון בנו של רבי עקיבא חולה, לא ביטל מבית המדרש שלו, אלא פיקדו ביד שלוחין.
בא הראשון ואמר לו: נטען, אמר להם: שאלו.
בא השני ואמר לו: הכביד, החזירן לתלמוד תורה.
בא השלישי ואמר לו: גוסס, אמר להם: שאלו.
בא הרביעי ואמר לו: השלים.
עמד וחלץ את תפיליו וקרע את בגדיו, ואמר להם: אחינו ישראל שמעו,
עד כאן היינו חייבין בתלמוד תורה, מכאן ואילך אני ואתם חייבין בכבודו של מת.
נתקבצו קהל גדול לכבוד בנו של רבי עקיבא,
אמר להם: הוציאו לי ספסל מן הקברות.
הוציאו לו ספסל מן הקברות, וישב עליו ודרש ואמר: אחינו ישראל שמעו,
לא שאני חכם - יש כאן חכמים ממני,
ולא שאני עשיר - יש כאן עשירים ממני,
אנשי דרום מכירין את רבי עקיבא, אנשי גליל מאין מכירין?
האנשים מכירין את רבי עקיבא, הנשים והטף מאין?
אלא יודע אני ששכרכם מרובה, שלא נצטערתם ובאתם אלא לכבוד תורה ולשם מצווה.
מנוחם אני, אילו היו לי שבעה בנים וקברתים כשמת בני.
ולא שאדם רוצה לקבור את בניו, אלא יודע אני שבני בן העולם הבא הוא, שזיכה את הרבים.
[מסכת שמחות, פרק ח, הלכה יג].

ההלכה היא לקונית, "אין מבטלין תלמוד תורה למת עד שתצא נשמתו". הסיפור המובא אחריה מביא את יישומה של ההלכה עד לקיצוניות - מעשה באב ובנו. האב הוא אחד מגיבוריה המפורסמים ביותר של הספרות התלמודית. הבן, מסתופף תחת הילת אביו, הוא חולה אנוש הנוטה למות. רבי עקיבא, צמוד לחלוטין להוראה ההלכתית, אינו מעלה בדעתו לנצל את חופשת "ימי המחלה" ולסעוד את בנו החולה או לעסוק בתפילה ובתחנונים. אין חופש מתלמוד תורה. הוא אינו מבטל את לימודי בית המדרש, וכך מקיים את חציו הראשון של ציווי החוק: "אין מבטלין תלמוד תורה". הוא מפקיד את בנו ביד שליחים לא כדי להתעדכן במצבו הבריאותי, שהרי הוא מתעלם כליל מהידיעות הללו, אלא כדי לעסוק בלימודו ולא לאבד רגע - "עד שתצא נשמתו".

בחלקו הראשון של סיפור המעשה, בפרק המחלה, אנו מצפים לגילוי שמץ של תגובה הומנית, "אנושית", מצדו של רבי עקיבא עם התפתחות העלילה. השליחים המביאים בשורותיהם לבית המדרש בזה אחר זה, כמו נועדו להעצמת המתח בסיפור עד כדי מריטת עצבים. ממש כמו המדרג הרפואי המודרני, שנעשה להוותנו שגור על פינו בשנים האחרונות ובאמצעות שליחי תקשורת אנו מתבשרים על מצבם של פגועי תאונות, פיגועים ואסונות: ממצב "בינוני" דרך "קשה", עד "אנוש" וחלילה "מת מפצעיו". השליח הראשון מגיע ומבשר שמצב הבן הידרדר. כאן היינו מוחלים לרבי עקיבא ומצפים שייגש לוודא את שלום בנו, אך הוא מתמיד בהוראה ומורה לתלמידיו להמשיך לשאול. בא השני, המצב קשה, אך טרם הגיעה העת ובית המדרש ממשיך בתלמוד תורה. בא השלישי, המצב אנוש, הבן גוסס, התלמידים ממשיכים ושואלים. השליח הרביעי מבשר "השלים". כעת הושלמה גם עמידתו של רבי עקיבא בניסיון. עכשיו הוא יכול להיחלץ מבית המדרש ולקרוע עצמו מתלמוד התורה, והוא חולץ תפיליו וקורע בגדיו.

בסופו של החלק הראשון, נדמה שרבי עקיבא מבצע את המעבר מהלקוניות וחוסר הפרסונליות של ההלכה, שבהם החזיק כל עוד היה בנו חולה, אל העיסוק הפרטי, האישי, בכבודו של בנו המת. אך בא החלק השני, סיפור הלוויה, ומוכיח שדבר לא השתנה בגישתו הבסיסית. רבי עקיבא קורא לתלמידיו לעסוק ב"כבודו של מת", כלשון החוק, ואילו הקהל הגדול אינו מתקבץ לכבודו של "מת", אלא "לכבוד בנו של ר' עקיבא", המסוים, הפרסונלי, בן המשפחה המפורסמת. ר' עקיבא אינו מאפשר למוות האישי להשתלט על המעמד. הוא קובע שהקהל לא הגיע לכבודו, אלא "לכבוד תורה".

אדם ניכר בחייו בכמה מעגלים אנושיים שבהם סובבים החיים ושעל-פיהם הוא נשפט ומוערך על-ידי סביבתו החברתית. הוא ניכר באישיותו, תורתו וחוכמתו; הוא ניכר בעיסוקו, נכסיו ומעמדו; הוא ניכר ומוכר במקומו, בקהילתו, בשכנותו; ובמעגלי ההיכרות וההשפעה שיצר. ר' עקיבא מבקש לנתק, בהקשר לווית בנו, את כל ההקשרים האנושיים הללו שבהם חיים בני האדם ורוכשים את שמם הטוב: המימד האישיותי-אינטלקטואלי ("לא שאני חכם"), המימד הכלכלי ("לא שאני עשיר"), המימד הגיאוגרפי ("אנשי גליל מנין מכירין?"), והמימד הסוציולוגי ("הנשים והטף מנין מכירין?"). הוא עורך רדוקציה למימד אחד בלבד, זה התורני, ההלכתי, התיאולוגי - "שכרכם מרובה" שכן לא באתם "אלא לכבוד תורה ולשם מצווה".

לשיא שיאיה של תפיסה זו, הבלתי נתפסת, הנדמית כלא אנושית, הוא מגיע בדבריו האחרונים, המצמררים. אין הוא מתנחם באהבת הציבור, אלא בשכר המצווה שלהם, עד כדי: "אילו היו לי שבעה בנים וקברתים כשמת בני!"
התפיסה שמציג ר' עקיבא איננה בהכרח הנורמטיבית, המקובלת, ובוודאי לא היחידה המבוטאת בסיפור, כפי שאולי נדמה במבט ראשון. אמנם דמותו וגישתו זאת הן הדומיננטיות, אך קריאה קשובה תגלה את האופוזיציות לתפיסה המסתתרות בסיפור. לולי היה צריך להיאבק על תפיסתו, אפשר היה לקצר את הסיפור לשורות ספורות בלבד, ולא היינו נזקקים לארבע פעימות בכל אחת משתי מערכות הסיפור.

בחלק הראשון ניצבים מולו הן השלוחין, המופיעים באמירה מפורשת, והן התלמידים, המופיעים באופן מובלע. השליחים שהפקיד ר' עקיבא על בנו אינם מגינים עליו מפני ביטול תורה ואינם ממתינים עם ההודעה לרגע יציאת הנשמה. כמי שהופקדו על שלום הבן בעת שאביו בבית המדרש, הם מוצאים לנכון לעדכן את האב בכל אחד משלבי דרדור מצבו של החולה. אמרנו שתפקידם העלילתי של השליחים הוא להעצים את המתח ולהעלות אותו מדרגה לדרגה. תפקיד נוסף נודע להם, כתפקידם של שליחים (תמיד שלושה) במיתוסים ואגדות לרוב. הם כמו מעניקים לאב שלוש הזדמנויות לחזור בו מדרכו הנצמדת לקו הנוקשה, הפורמלי, הבלתי-פרסונלי. הזדמנויות שהגיבור הטראגי כמובן אינו מנצל. במקביל להגעת השליחים בזה אחר זה, ר' עקיבא מנהל מעין דיאלוג נסתר עם תלמידיו. לתלמידי ר' עקיבא אין זה ברור כלל וכלל שיש להתמיד בלימוד התורה גם בזמן שבנו חולה. עם שמיעת הבשורה מפי השליח הראשון, מפסיקים התלמידים מתלמודם ומשתתקים. ר' עקיבא מעודד אותם להמשיך: "שאלו!". עם בואו של השני, התלמידים כבר בטוחים שיש להפסיק את תלמוד התורה, אך ר' עקיבא, באופן נחוש ואקטיבי "מחזירן לתלמוד תורה". הם עודם מהססים עם בואו של השלישי, מבשר הגסיסה, ושוב פוקד הרב: "שאלו!".

בחלק השני מנהל ר' עקיבא דיאלוג נסתר עם הקהל שנאסף ללוויה. קהל גדול התקבץ, כפי שאומר הסיפור במפורש, לכבוד בנו של ר' עקיבא. לא באו לכבודו של מת סתם מצד אחד, ואף לא לכבודו של שמעון בן עקיבא מצד שני, אלא בדיוק לכבוד "בנו של רבי עקיבא". גדול התנאים, החכם הגדול, העשיר המופלג, הנודע בשערי יבנה, לוד ובני-ברק בדרום כמו בשערי טבריה, חמת וציפורי בגליל, הנערץ על הגברים לומדי התורה כמו על הנשים הנפעמות מ"ירושלים של זהב" שהעניק לרעייתו. ר' עקיבא מתאמץ מאוד להרחיק את הפן האישי המובהק הזה. האירוניה כאן גלויה. הכל יודעים שקהל כה גדול, נשים, גברים וטף, מדרום ועד צפון, התקבצו במיוחד לכבודו של רבי עקיבא, גדול החכמים, המוכר והאהוב. אך החזרה והפירוט, ארבע פעמים, נשמעים גם כמעט כניסיון שכנוע עצמי, כמאבק פנימי שמנהל רבי עקיבא בתוככי נפשו המיוסרת. כשהוא אומר "מנוחם אני, אילו היו לי שבעה בנים וקברתים כשמת בני" - ואפשר כמעט לשמוע את זעקת השבר והכאב הפולחת את הקהל לשמע הדברים - הוא אינו מנותק מרגשות. "ולא שאדם רוצה לקבור את בניו", הוא ממהר לומר. ההתנצלות המובלעת בדבריו חושפת את ההתמודדות הפנימית שהוא נתון בה, ואת מודעותו המלאה למימד האנושי הטרגי.
רבי עקיבא הוא המופת לשאיפה הבלתי מתפשרת לקיום אנושי נשגב וגבוה, הנוגע במלכות שמיים אפילו בשעת יציאת הנשמה. הוא נאה דורש ונאה מקיים. לא על בנו בלבד אלא אף על עצמו (ואולי צדדיו של קל-וחומר זה ראויים להתהפך). "ישראל שמעו", אומר ר' עקיבא פעמיים בסיפור שלפנינו, "שמע ישראל" הוא אומר בשעה שמוציאים אותו להריגה.

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמיים. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה - בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך - אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד... אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה?... יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא.
[ברכות, סא, ב].

רבי עקיבא נמצא הפעם על סף מותו שלו. לא הפן האנושי ולא הסבל האישי מטרידים אותו באותה שעה, אלא קבלת עול מלכות שמיים. גם בשעה אחרונה זו ר' עקיבא הוא מחנך, גם ברגעיו האחרונים הוא מרביץ תורה בתלמידיו. הפעם התלמידים אינם דוממים בדיאלוג אלא זועקים מרה: "עד כאן?!", גם בשעה זו?! גם כאן הם אינם מוכנים לקבל את תפיסתו של רבם, שאולי איננה דרך לרבים. גם כאן אין הוא מוותר עד שעת יציאת הנשמה.

רבי עקיבא איננו פורמליסט הנאמן לקו הלכתי קפוא ונוקשה. הוא בוער בתשוקתו, בכל לבבו ובכל נפשו. ולא שאדם רוצה לקבור את בניו, ולא שאדם רוצה למות בייסורים. רבי עקיבא פועל בעולם. הוא מעמיד עשרות אלפי תלמידים, הוא נוסע בעולם לגייס כספים, הוא פעיל פוליטית. הוא לא מבקש נפשו למות, אך הוא מודע עד כאב לרגעיות ההווה החולף ויודע שבסופה של דרך ארוכה מצפה הנצח. לכן שועלים היוצאים מבית קודשי הקדשים אינם סיבה לבכי אלא לצחוק לקראת התגשמות הנבואה. לכן יצתה בת קול ואמרה: "אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא". רבי עקיבא רואה את הרבים שבאו ללוויית בנו ואומר "מנוחם אני", מכיוון שבעבורו הנחמה הגדולה ביותר היא "יודע אני שבני בן העולם הבא הוא". מה שלא יודעים השליחים והתלמידים, מה שלא מבינים קהל רבבות המלווים, מה שלא השיגו אף מלאכי השרת, יודע רבי עקיבא. באלה המילים פותח המדרש מעשה אחר שהיה ברבי עקיבא: "לפי שצדיקים במיתתם הם חיים".