כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו.
נכנס רבי אליעזר וישב לפניו. ואמר לו: רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור.
אמר לו: אדם הראשון היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומין. ומניין שקבל עליו תנחומין? שנאמר: (בראשית ד) "וידע אדם עוד את אשתו". אף אתה קבל תנחומין.
אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של אדם הראשון.
נכנס רבי יהושע ואמר לו, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור.
אמר לו: איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומין. אף אתה קבל תנחומין. ומניין שקבל איוב תנחומין? שנאמר: (איוב א) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך.
אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של איוב.
נכנס רבי יוסי וישב לפניו. אמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור.
אמר לו: אהרן היו לו שני בנים גדולים, ומתו שניהם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומין, שנאמר: (ויקרא י) "וידם אהרן". אין שתיקה אלא תנחומין. ואף אתה קבל תנחומין.
אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אהרן.
נכנס רבי שמעון ואמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור.
אמר לו: דוד המלך היה לו בן ומת, וקיבל עליו תנחומין. ואף אתה קבל תנחומין. ומניין שקבל דוד תנחומין? שנאמר: "וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה ותלד בן ויקרא את שמו שלמה" (ש"ב יב). אף אתה רבי קבל תנחומין. אמר לו: לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של דוד המלך.
נכנס רבי אלעזר בן ערך. כיון שראהו, אמר לשמשו: טול כלי ולך אחרי לבית המרחץ, לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו.
נכנס וישב לפניו ואמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון.
בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר: אוי לי, אימתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום?
אף אתה רבי, היה לך בן. קרא תורה, מקרא, נביאים, וכתובים, משנה, הלכות ואגדות, ונפטר מן העולם בלא חטא. ויש לך לקבל עליך תנחומים כשהחזרת פקדונך שלם.
אמר לו רבן יוחנן: אלעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין.
כשיצאו מלפניו, הוא אמר: אלך לאמאוס, למקום יפה ומים יפים ונאים,
והם אמרו: נלך ליבנה, למקום שתלמידים חכמים מרובים אוהבים את התורה.
הוא, שהלך לאמאוס, למקום יפה ומים יפים ונאים, נתמעט שמו בתורה,
הם, שהלכו ליבנה, למקום שתלמידים חכמים מרובים ואוהבים את התורה, נתגדל שמם בתורה.
[אבות דרבי נתן, פרק י"ד].

תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי מוכרים מהרשימה המפורסמת המופיעה במסכת אבות: "חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך". בדיוק באותו הסדר הם מגיעים לנחמו באבלו הכבד על מות בנו. ארבעה ניסיונות ניחומים של התלמידים מופיעים בזה אחר זה. ארבעת הניסיונות נכשלים. לא זו בלבד שרבן יוחנן אינו מקבל עליו תנחומים לאחר דברי התלמידים, אלא שהוא מאשים אותם בכך שהוסיפו צער על צערו.

תפיסתם של תלמידי רבן יוחנן היא משפטית, פורמליסטית. הם מנסחים את פניותיהם בלשון ובתבנית זהה כמעט. בראש מופיעה תמיד בקשת הנימוסין הנאותה והפורמלית לפתוח בדברים, ולאחריה הם קובעים קביעה על סמך תקדים: הדמות המקראית השכולה קבלה על עצמה תנחומים. לכל תקדים מצורפת ראיה ניצחת מן הפסוקים המלמדת על ניחומו של הגיבור. המסקנה הלוגית המתבקשת מן הדברים חוזרת בדברי כולם, בלשון כמעט מצווה: "אף אתה קבל תנחומין"!

דרך הניחומים המשפטית נכשלת. רבן יוחנן אינו מעוניין לשמוע על צרת הרבים ועל אבלם של אחרים בעת אבלו. תגובתו היא טבעית ומובנת מאוד. וכי איזה אדם יתנחם בידיעה שרבים נוספים קברו את בניהם לפניו? הידיעה על מותם של אחרים יוצרת הזדהות עמוקה וטוטלית עם הכאב ההולך ומצטבר ונעשה קשה מנשוא.
כעת נכנס התלמיד האחרון, רבי אלעזר בן ערך. כשהוא רואה את רבן יוחנן יושב על הקרקע ובגדיו קרועים הוא נעצר במקומו ומשנה את תכניותיו. אין הוא מסוגל להיכנס מיד ולשבת לפני רבו כפי שעשו חבריו לפניו.

רבי אלעזר רואה את גודל המשימה הניצבת לפניו וחש שאין הוא יכול לעמוד בה בדרך הרגילה: "לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו". המשימה לבוא לפני רבו הגדול ביום הקשה ביותר בחייו ולשאת לפניו דברי תורה כדבר ניחומים שגרתי, נראית לו בלתי אפשרית ללא הכנה המשנה את מצב התודעה. רבי אלעזר נפנה לאחוריו והולך לבית המרחץ, להסיר מעליו את אבק שגרת החולין, למרק את עצמו ולהתכונן לעמידה בפני רבו.

עם חזרתו מבית המרחץ מרגיש רבי אלעזר מוכן למשימתו והוא נכנס ויושב לפני רבו. ללא דברי הקדמה ונטילת רשות טקסית הוא פונה אליו ופותח בדברים. רבי אלעזר אינו מזכיר תקדימים היסטוריים, לא ראיות ולא פסוקים. הוא מדבר במשלים ופונה אל הרגש הדתי והאנושי של רבו. במעין "טיפול בהלם" הוא הופך את הקערה על פיה. בתפיסת העולם הדתית שהוא מציג, הבן הוא פיקדון בידי הוריו. השבת הבן לבעליו היא היא הנחמה ממצב השמירה המטיל עול כבד על ההורים.

הטלת זווית ראייה שונה ובלתי צפויה למרכז זירת האבלות פותחת פתח ליציאה של האבל מתוך ה"עצמי". לרגע קט האבל מסוגל להתבונן על עצמו מן הצד ולהביט בראייה מחודשת על הדברים. באותו זמן עצמו אין רבי אלעזר מדבר במתים אחרים שהיו מעולם, אלא בבן הקונקרטי שהיה לאביו ולאמו ואיננו עוד. על דברים אלה אומר רבן יוחנן: נחמתני.
אלא שאם דברנו על פורמליסטיקה לעומת מסר אנושי, ייתכן שפני הדברים הפוכים לחלוטין. המסר שבפיו של רבי אלעזר הוא 'צידוק הדין' קלאסי. תפיסת הבן כפיקדון היא תפיסה תיאולוגית המבקשת להשיב את הסדר על כנו בדיוק במקום שבו השתבשו לחלוטין סדרי עולם. זהו מסר פורמליסטי לעילא. דווקא התלמידים האחרים הם שאינם מעוניינים לקבל או לתת הסבר כלשהו לאסון הנורא. זוהי תגובה אנושית שאינה מנסה להצדיק, להסביר, לקטלג ולסדר את העולם. כל שהם יכולים לומר הוא שגם גדולי עולם אחרים עברו טרגדיה דומה, או אף קשה יותר, ובכל זאת מצאו דרך להתנחם ולהמשיך בחייהם.

למרות התבנית הזהה של הדברים והדמיון החיצוני ביניהם, הרי שבדבריהם מציגים התלמידים מגוון של סוגי נחמה: ההתגברות האנושית, השתיקה והצידוק התיאולוגי. רבי אליעזר בן הורקנוס הוא הראשון להציג את הדגם של ההתגברות האנושית המתבטאת בהמשך ההיאחזות בכוחם של החיים. זהו אדם הראשון שלאחר רצח בנו בידי בנו האחר ידע עוד את אשתו. רבי שמעון מביא ראיה דומה ואף מפורטת יותר מדוד. למרות אבלו הכבד על בנו הקטן מחליט דוד המלך להתגבר ולהמשיך לפרות וליצור. רבי יוסי מזכיר את תגובתו האנושית כל כך של אהרן - הדומיה. דומה שפנייתם הישירה של התלמידים לרבם "אף אתה קבל תנחומין" אינה לשון ציווי, אלא לשון פיוס והפצרה. רבי שמעון מגדיל ומפציר פעמיים, כמתחנן לפני רבו: רבי, קבל עליך תנחומים. אנא, התעודד והתנחם. רק רבי יהושע עוסק בצידוק התיאולוגי לאסון כפי שהתנסח בפיו של איוב: "ה' נתן וה' לקח".
אם קיבל רבן יוחנן את תפיסת הפיקדון של רבי אלעזר, מדוע לא קיבלה כשהושמעה מפי רבי יהושע? והרי זו בדיוק אותה התפיסה, המשווה בין הנתינה ללקיחה? התשובה לכך מתדייקת מדבריו של רבן יוחנן: "נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין". תפיסת הפיקדון היא אולי המסר הרעיוני המתקבל על דעתו, אך דרך המסירה חשובה לא פחות.

רבי אלעזר ידע לשלב בין תפיסת העולם שביקש למסור לבין הדרך הרגישה שבה הביע את תנחומיו. רבי אלעזר מדבר כאמור על המת עצמו, היחיד ומיוחד בעיני אביו ואוהביו ואינו דומה לאיש זולתו, גם לא לבניהם של אבות העולם והאומה. הוא מדבר עליו באהבה וברוך, מזכיר את שבחיו ש"נפטר מן העולם בלא חטא", ומתאר בפרוטרוט את ההספק הרב שהשיג בחייו הקצרים. זוהי הדרך האנושית לנחם אדם שמתו מוטל לפניו, "דרך שבני אדם מנחמין". אותם בנים של אדם שהיה הראשון להתנחם על מות בנו.

רבי אלעזר שונה מחבריו. רבי אלעזר הולך אחר הלב, חבריו הולכים אחר התורה. תנחומיהם ותקדימיהם נעוצים בתורה ובפסוקיה. תנחומיו נעוצים בהרגשת הלב - ברגש הדתי והאנושי המלווה אותו, המתנסח בשפה היוצאת מן הלב שאיננה בהכרח שפת ציטוטי המקורות.
אחרי שיצאו משם, ואולי אחרי שמת רבן יוחנן בעצמו, נמשך רבי אלעזר אחר לבו. רבי אלעזר שתואר על ידי רבו כמעיין המתגבר, נמשך לאמאוס היפה, שמרחצאותיה ומעיינותיה יפים ונאים. בני החבורה ההולכים בדרך הלימוד נתגדל שמם בתורה, וזה שהלך בעצת לבו נעלם ונשכח מלב. נתמעט שמו ואין כמעט תורה המוזכרת מפיו. קולו הסוליסטי של הלב אינו בהכרח המצפן הראוי בכל מצב. מקום התורה, אומרים חכמים, הוא גם מקומו של הלב. מקום שבו "חכמים מרובים ואוהבים את התורה". ודוק: "אוהבים" ולא 'לומדים' או 'עוסקים' בתורה.

אלא שרבן יוחנן כרוך אחר תלמידו בעל הלב. כשכל תלמידיו משיבים לשאלותיו בדבר הדרך הטובה להידבק בה וזו הרעה להתרחק ממנה, אומר להם רבן יוחנן בן זכאי: "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם" (אבות, פרק ב'). ומהם דבריו של רבי אלעזר? "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם?" - "רבי אלעזר אומר: לב טוב".

לבו הטוב של רבי אלעזר מצא את המסילות ללבו של רבו, ולכן רק הוא מסוגל היה לנחמו. "היה לו בן" אומרים החכמים תוך אזכור צערם של גדולי העולם; "היה לך בן" פונה רבי אלעזר ישירות לרבו. רבן יוחנן, שדברי תלמידו נחמוהו על מות בנו, משיב לו במטבע המחמיא, המרגש והמשמעותי מכל: "אלעזר בני, נחמתני".