נוסח האגדה

1. תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.
2. 'מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על
3. שפת הנהר. ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו
4. אדם אחד שהיה מכוער ביותר.
5. אמר לו: שלום עליך רבי!
6. ולא החזיר לו.
7. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?!
8. אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני "כמה מכוער כלי זה שעשית".
9. כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשטח לפניו,
10 ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי!
11. אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו: "כמה מכוער כלי זה שעשית".
12. היה מטייל אחריו, עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו,
13. והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי!
14. אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי?
15. אמרו לו: לזה שמטייל אחריך.
16. אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל.
17. אמרו לו: מפני מה?
18. אמר להם: כך וכך עשה לי.
19. אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא.
20. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.
21. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: 'לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז'.
(תענית כ ע"א)

מבנה הסיפור

לפנינו חמש סצינות

שורה 1 - הפתגם
שורה 2 - 3 יציאת החכם מבית רבו
שורה 4 - 11 פגישת החכם במכוער
שורה 12 - 20 פגישת שניהם באנשי העיר
שורה 21 החכם אומר את לקחו בביהמ"ד

השורה הראשונה והאחרונה יוצרות כאמור מסגרת ספרותית. ניתן לחלק את הסיפור לשניים. שורה 2 - 10 החכם פעיל;
שורה 11 - 20 המכוער פעיל.

הפתגם בהקשרו

'לעולם יהא אדם רך כקנה...'

לדעת שנאן¹ נעשה כאן שימוש בפתגם נפוץ המצוי גם בתרבויות אחרות, כמו משלי איזופוס. שנאן קושר את הפתגם לפירושים האלגוריים (המהרש"א) המתייחסים למים ולנהר שבסיפור - כתורה. והאמירה הדידקטית: תלמיד חכם צרים לצמוח בתוך המים, התורה, כמו הקנה, ולא לשלוח למים שרשים, כמו הארז. הקנה בסיפור זה משמש גם כמטפורה לצניעות ולכפיפות קומה. רבי אלעזר לקה בגאווה, ותיקן בהשפלה עצמית.

פתגם זה מהווה חוליה מקשרת בין הסוגיה שבדף כ ע"א, לבין הסיפור. המשנה עוסקת בנושא העיקרי של מסכת תענית, עצירת גשמים.

"וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם .. והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש" (עמוס ז).

רב יהודה דורש ההיפך מפשוטו של פסוק, את שתי התופעות הנזכרות בפסוק, לקללה. גם העיר שירדו עליה גשמים, תסבול כיוון שמרוב גשמים תתקלקל התבואה. וכאן בקשר אסוציאטיבי, מביאה הגמרא ארבעה מקומות נוספים בהם דורש רבי יהודה פסוקים להפך ממשמעותם. פסוקים שמשמעותם פורענות, נדרשים לטובה.

הפסוק הרביעי הנדרש לברכה הוא קללת אחיה השילוני את ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל:

"והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים" (מלכ"א יד, טו) ....'מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף, ושרשיו מרבין ; ואפילו אם כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן. דממו הרוחות עמד הקנה במקומו'.

לעומתו מביא רב יהודה את ברכתו של בלעם הרשע, הממשיל את ישראל לארז

"כארזים עלי מים" (במדבר כד , ו') 'מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שרשיו מרבין...'

הפתגם המופיע בהמשך, ומקדים את סיפורנו, מפתיע, כמו דבריו של רב יהודה, והורס את האסוציאציות שיש לנו מלימוד המקרא המסווגות את הארז - כחיובי, ואת הקנה - כשלילי.

קנה - מלבד קללת אחיה השילוני, "קנה וסוף קמלו" ישעיהו יט 6 ; "קנה רצוץ לא ישבור" ישעיהו מב 3 ; "משענת קנה לבית ישראל" יחזקאל כט 6 ; "הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים, אשר יסמך איש עליו, ובא בכפו ונקבה כן פרעה מלך מצרים לכל הבטחים עליו" מל"ב יח 21; ועוד. בכל המקומות בהם מופיע הקנה במקרא הוא משמש כמטפורה למשענת שקרית, למשהו בלתי עמיד.

ארז - "אתן במדבר ארז" ישעיהו מא 19 ; "הנה אשור ארז בלבנון" יחזקאל לא 3 ; "נצור עליה לוח ארז" שה"ש ח 9 ; "החח שלח אל הארז אשר בלבנון" מל"ב יד 9 ; "כי אתה מתחרה בארז" ירמיהו כב 15 ; "כארז בלבנון ישגה" תהילים צב 13 ; "והיה לארז אדיר" יחזקאל יז 23 ; "קרת בתינו ארזים" שה"ש א 17 ; המקדש בנוי ארזים. כל הדימויים המשתמשים בארז מביאים אותו כמשהו יציב, נאה, עמיד. היפוכו של הקנה.

ברור שהפתגם המשבח את תכונותיו של הקנה, נוגד לחשיבה העממית, ולדימויים המופיעים במקרא.

סיפורנו מובא כהוכחה או כמימוש דבריו של רבי יהודה. אי לכך, בניגוד לדעתם של האחים חקק² אני סבורה ששיבוצו של הפתגם לפני הסיפור, הובא ע"י העורך, במקור, ושימש עילה לשיבוץ הסיפור.

בסיפור דרמטי זה לא מוזכר שמו של הנהר, ירדן. או, אחד מיובליו, ירמוך. אולם מהיכרותנו את הדמויות הפועלות בשטח, את הישוב הקטן מגדל גדור³, הנמצא בקרבת מעיינות אל חמא, ממזרח לכינרת, ואת התקופה בה חי האיש, כשטבריה הייתה מרכז תורני חשוב, ברור שהנהר כאן הוא הירדן, ויש אומרים: חוף הכינרת⁴. רבי אלעזר יוצא 'מבית רבו⁵' - הציפיות של הקורא הן שאדם היוצא מבית רבו, ולומד שם תורת חיים, יהיה שפל רוח, ולו מעצם המעמד של תלמיד מול רבו.

סיפורי התלמוד הם תמציתיים ומדודים, ואם מספר לנו הכתוב: 'והיה רוכב על חמור והיה מטייל על שפת הנהר', משמע לנוף הפסטורלי יש חשיבות בסיפור זה. לא נאמר לנו מהו מקום היעד אליו הולך רבי שמעון, והפועל איננו: היה הולך, אלא: 'ומטייל על שפת הנהר'. טיול⁶ הוא הליכה ללא מטרה מוגדרת, לשם הנאה והרחבת הדעת גרידא. שתי סיבות חשובות גרמו לו לחוש שמחה וסיפוק:

א. 'שלמד תורה הרבה' - הספקיו הלימודיים
ב. 'ומטייל על שפת הנהר' - יפי הבריאה

השילוב של שתי ההנאות, הרוחנית והאסטטית, ההתאמה בין ההנאה הרוחנית וההנאה הגופנית, ההישג הפנימי, והשלמות החיצונית. ההתאמה בין מעשה ידי אדם - לימוד, למעשה ידי הקב"ה - נופו של הנהר, ההרמוניה בין הפנימי לחיצוני, נוחות הרכיבה על החמור⁷, כל אלה גרמו לו להתנשאות: 'והיתה דעתו גסה עליו'. משפט זה שובץ בין שני איברים חיוביים: 'שמח שמחה גדולה.... מפני שלמד תורה הרבה'. ייתכן שהוא שובץ ע"י העורך כדי לרמוז לנו כבר בפתיחה שהיה פגם בהתנהגותו של החכם. בכתבי היד בהם לא מופיע משפט זה, אין רמיזה לבאות, וההפתעה מהתנהגותו הבוטה של רבי אלעזר, הרבה יותר גדולה.

כבר בסצינת הפתיחה נוקט המספר בלשון מעצמת: 'ושמח שמחה גדולה' 'מפני שלמד תורה הרבה'. ובאם נקבל את גירסת כתבי היד בהם תאור דעתו הגסה אינו מופיעה, תהיה החבטה של הקורא בהמשך, הרבה יותר עזה. אדם יורד ממקום גבוה, מלימוד תורה הרבה מפי רבו, בלבו - שמחה, נוח לו, הוא מטייל בנוף קסום, כל הציפיות של הקורא מכוונות להמשך סופרלטיבי.

בנקודה זו של תחושת סיפוק וגאווה, מתרחש המפגש הדרמטי. 'נזדמן לו אדם שהיה מכוער ביותר', סיפורי מעשה חכמים, הם בעיקרם סיפורים דידקטיים, שסופרו ע"י תלמידי חכמים, באזני תלמידי חכמים, ויש בהם ביקורת פנימית קשה. רבי אלעזר פוגש אדם שהיה מכוער ביותר, כעדות המספר. המספר מציין את שם המקום ממנו בא הגיבור: מגדל גדור, את שם הגיבור במדויק: רבי אלעזר ברבי שמעון⁸, ואילו הגיבור השני, מופיע רק בכינויו: המכוער. הפגישה היא מקרית - 'נזדמן לו אדם אחד'. גם המכוער מתואר כשיטתו של סיפור זה, בסופרלטיבים: שמח שמחה גדולה, למד תורה הרבה, אדם אחד שהיה מכוער ביותר.

ושוב, אם נצא מתוך הנחה שהמשפט 'והייתה דעתו גסה עליו', מאוחר, ואינו שייך אורגנית לסיפור, יש כאן העמדה של שני קטבים. מול השמחה, התורה, והנוף הפסטורלי, עומדת כיעורו הרב של האדם.

חיצוניותו המכוערת של האיש, היא קטליזטור לחשיפת פנימיותו החסרה של רבי אלעזר⁹. מראהו של המכוער מנוגד ליופי החיצוני של הסביבה, ופוגם בהרמוניה. יש פגם גם בהתנהגותו של המכוער. המכוער, שכנראה לא הכיר אישית את רבי אלעזר, אבל הבחין בו, אולי על פי לבושו, שהוא חכם, מברך אותו: 'שלום עליך רבי'! ורבי אלעזר ממרום מושבו על החמור מסיבות השמורות עמו, לא החזיר לו שלום. לא די הרבי אלעזר הפר את כללי הנימוס, הוא, במקום לענות שלום, מוסיף הערה מזלזלת. בנקודה זו, מסיק רבי אלעזר מהכעור החיצוני, על הכעור הפנימי, הוא מתייחס אל גופו של האדם ככלי שחיצוניותו מעידה על פנימיותו, ריקה, כאן, - כלי ריק מחכמה. ומלבין את פניו של המכוער. יש להניח שלא במקרה בחר המספר בכיעור חיצוני, ולא, במום גופני גלוי, אולי כדי לגייס את דעתו של הקורא להסתייגות עזה מדברי רבי אלעזר. שאילת השלום הנימוסית של המכוער, שלא נענתה, מחריפה את התנהגותו הפוגעת של רבי אלעזר.

המכוער, הפגוע, אינו נשאר חייב, הוא מכיר ברבי אלעזר שהנו תלמיד חכם, ושולח אותו להתייצב בפני הבורא שיצר את הנוף הפסטורלי, את התורה, ואת האדם המכוער. 'לך ואמור לאומן שעשאני "כמה מכוער כלי זה שעשית".

רבי אלעזר כינה את המכוער' ריקה' - כלי ריק מתוכן.

עד כאן אכן תאם הסיפור את הפתגם שהופיע בראשיתו. אכן, המכוער, רך כקנה - מנומס, ושואל בשלום החכם. רבי אלעזר - קשה כארז, אינו משיב לברכת השלום, ופוגע במכוער בשטח שאיננו בשליטתו. רבי אלעזר עושה הכללה מהכיעור של הפרט, היחיד, ומשייכו לקבוצת המכוערים, לכל בני עירו. הוא מסיק מן הפרט אל הכלל. לשון של רבי אלעזר במשפט זה, אירונית 'שמא', כשכוונתו לוודאיות.

המכוער, אינו מתווכח על כך שהוא ריק, הוא מתייחס לדברים כעובדה, 'איני יודע'. וניתן לשמוע נימה צינית בחלק זה של התשובה. כאן, עובר המכוער לכתובת אחרת בה פגע רבי אלעזר בדבריו, לקב"ה. המכוער עונה לרבי אלעזר באותו עולם של דימויים, הקב"ה הוא אומן המייצר כלים. המכוער מעלה את השיחה האישית ביניהם לרמה פילוסופית, וזועק לאלוקים לאורך כל הסיפור מדוע נברא הכיעור¹⁰. בהעבירו את הפגיעה ביניהם ממישור שבין אדם לחברו למישור שבין אדם לאלהיו, מחריף המכוער את חטאו של רבי אלעזר שהטיל דופי, כביכול, בבורא. "הוא עשה בחמר ביד היוצר" (ירמיהו יח 4). "הנה כחמר ביד היצר" (ירמיהו יח 6). דבריו של המכוער אל רבי אלעזר 'לך ואמור לאמן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית' מובילות אותנו למשל הכלי והיוצר בירמיהו יח "וארד בית היוצר והנהו עשה מלאכה... ונשחת הכלי אשר הוא עשה בחמר ביד היוצר". המכוער, הוא הכלי שנשחת בידי היוצר¹¹. המשל, מחריף את האשמה גם בכך שהוא רומז לכך שאותו אומן עשה גם את רבי אלעזר.

כאן מסתיים הדיאלוג בין השניים, והעלילה עוברת ממילים, למעשים. המספר מעיד שרבי אלעזר התפכח, וידע¹² שחטא, וכיוון שכך, ירד מן החמור, מהמקום הגבוה בו ישב, לסמל את היותו נמוך מזולתו. המספר עיצב את מעשיו של רבי אלעזר, כהד לדברי המכוער.

המכוער אמר - איני יודע.

רבי אלעזר, ידע 'כיון שידע בעצמו שחטא'... - יש כאן הכרה שכלית פנימית בגודל החטא¹³. רבי אלעזר מבין את חטאו הכפול: כלפי זולתו, וגרוע מכך, כלפי שמיא.

רבי אלעזר יורד מן החמור, ויש כאן ודאי מעבר לירידה מהגבה הפיסי, גם ירידה מגאוה, לשפלות הרוח. המכוער אינו מסתפק בעמידה מול המכוער, באותו גבה. הוא משתטח, ומבקש את מחילת המכוער. רבי אלעזר עובר מקיצוניות ההיבריס המתנשאת, לשפלות הגוף והרוח.

'נעניתי לך מחול לי' - רבי אלעזר נוקט בלשון תחנונים¹⁴.

המכוער, שהוא עתה היוזם, מסרב למחול, וממשיך לשלוח את רבי אלעזר, באותה לשון שנקט קודם, לאל שיצרו מכוער כפי שהוא. כאן, נקט המספר לשון עמימות, לא ברור לנו מי מטייל אחרי מי, הפעם, אין זה אותו טיול שפגשנו בפתיחה, טיול של התרוממות הרוח ושביעות רצון. ואולי ניתן לשמוע צליל של אירוניה במילה 'טיול'. הפעם, הנוף הפסטורלי, מהווה תפאורה מנוגדת למצב רוחם של השניים. לא ברור לעירו של מי הגיעו. ואולי, במכוון, שמר המספר על עמימות בזיהוי הדוברים. מי טייל אחר מי? לעירו של מי הגיעו?¹⁵ ואולי, נשמרה העמימות כדי להעביר לנו מסר שבשלב זה של העלילה יש מצב של חוסר הכרעה ביניהם. מה שברור הוא שהמשקל בין שני הגיבורים, התהפך. רבי אלעזר שהיה 'על הגבה', הוא עתה במקום נמוך, פיסית ונפשית. רבי אלעזר החל את דרכו במגדל גדור, ירד לנהר על חמור, ירד מן החמור, השתטח. הירידות הפיסיות ממגדל בית הרב, מגבהה של תורה, עד להשתטחות על האדמה, מקבילות לירידות הרוחניות. מגאווה, להשפלה.

הפגישה עם אנשי העיר

'היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו' - כאן, שמר המספר על עמימות. לא נאמר עירו של מי. על פי המשפט הקודם שנאמר ע"י המכוער, ייתכן שמדובר בעירו של המכוער, אולם אז יקשה עלינו להבין את בני העיר שיוצאים לקראתם ומברכים: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי. נשארה האפשרות השניה, עירו של החכם. המספר מעיד 'היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו' השניים ודאי אינם מאותה עיר, הם לא הכירו זה את זה. אם כן, המכוער מוליך את החכם אחריו, בכוונה תחילה, לעירו של החכם. מדוע? אולי כדי לביישו בפני אנשי עירו? שהרי בפגישה בין שניהם, בייש החכם את אנשי עירו של המכוער: 'שמא כל בני עירך מכוערין כמותך!'.

הפעם, לשון הכתוב 'והיה מטייל אחריו', חוזרת אמנם על לשון הפתיחה: 'ומטייל על שפת הנהר', אולם הפעם, אין זה טיול מתוך רוחב הדעת, הלשון כאן היא אירונית, ראו מה גדול המרחק בין טיול ראשון לטיול שני.

כאן יוצאים לקראת רבי אלעזר אנשי העיר, שאינם מודעים לעימות בין השניים. הם מברכים את רבם, ונוקטים באותה לשון בה דיבר, בתמונת הפתיחה, המכוער אל רבי אלעזר: שלום עליך רבי! וכאן אומרים אנשי העיר: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! הם מתייחסים אליו בכבוד משום שהוא כלי מלא תורה. כאן מתרחש מפגש משולש בין אנשי העיר, רבי אלעזר, והמכוער. רבי אלעזר שהכיר בחטאו, שינה מדרכי התנהגותו, ובמקום ההתרברבות שאפיינה אותו בתמונת הפתיחה, כאן מאפיינת אותו השתיקה.

'אמר להם: אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל' - ובאזנינו מצלצלים דברי המספר מהפתיחה: 'מפני שלמד תורה הרבה' . החכם עשה הכללה מכיעורו של הפרט, לכיעורם של אנשי העיר. המכוער מרחיב את השימוש באמצעי רטורי זה, ועושה הכללה מרבי אלעזר, לכל ישראל.

בני העיר המופתעים שואלים: 'מפני מה', מה שפותח פתח למכוער, לספר את גירסתו לפגישה בינו לבין רבי אלעזר.

עתה התהפכו היוצרות, המכוער עולב ברבי שמעון בפרהסיה ומספר את סיפור עלבונו. הוא משמיט פרק חשוב, שרבי אלעזר הכיר בחטאו, ובקש את סליחתו. רבי אלעזר שותק את עלבונו ברבים, מתוך תחושה של עומק החטא.

הטיול הראשון בנופי הבריאה, שהייתה בו הרבה גסות רוח, הוביל לטיול השני הכרוך בניסיון לכפר על החטא.

אנשי העיר נחלצים לעזרת רבם ומבקשים מהמכוער שימחל לרבם, 'אמרו לו: אף על פי כן מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא' - אנשי העיר, כרבם, אינם מתווכחים על עצם המעשה המכוער, הם רק מוצאים צד זכות לרבם בתחום אחר, לימוד תורה. כמובן שאמירה זו מגדילה את האבסורד, ואת תמיהת הקורא. כיצד ייתכן שאדם גדול בתורה ינהג כך?...

לדעת בר הפלוגתא, אין מקום למחילה, ובכל זאת, הוא נענה לבקשת אנשי העיר הכופין עליו מחילה. 'בשבילכם הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כך'. המחילה היא מחילה התלויה בדבר, מחילה שיש בה עוקץ של זלזול. מחילה שמדגישה את המעש ולא את לימוד התורה 'ובלבד שלא יהא רגיל לעשותכן'. גם אם המכוער לא מחל לרבי אלעזר בלב שלם, הוא יישאר עבור הקורא, ועבור רבי אלעזר, בסיפור, כמי שלימד את החכם הגדול איך ללמוד תורה.

מסתבר שלימוד התורה אינו ערובה לקלקול מוסרי הנובע מגאווה.

המחצית השניה של הסיפור, בנויה במקביל למחצית הראשונה. מידה כנגד מידה. העולב הפך לנעלב, והפגוע, לפוגע.

את הלקח מוסר רבי אלעזר מיד, במרחב אחר, לא בנוף היפה, על גדות המים. במרחב בו הוא מרגיש נוח, בקיא ורגיל, בבית המדרש. הלקח מובא בצורת משל. בעולמם של חז"ל מושוות המידות הפסיכולוגיות רכות וקושי, לתכונות של צמחים. כאן, לוקח רבי אלעזר את המשל מהנוף בו הוא טייל, ומכניס את הנוף לבית המדרש. את הקנה הגדל לחופי הירדן הוא דורש כתכונות אידיאליות שכדאי לאמץ: 'לעולם יהא אדם רק כקנה ואל יהא קשה כארז'. אגב, לא כל כך ברור בסיפור זה מי הוא הקנה, ומי הוא הארז. דווקא רבי אלעזר הוא הדמות המשתנה בסיפור. הוא למד לקח ושינה את דרכי התנהגותו, ואילו המכוער, מסרב לסלוח, ונשאר מבוצר בעמדתו, כארז.

הסיפור פתח במים, הטיול על שפת הנהר, והסתיים בקנה הגדל צמוד למים "כאשר ינוד הקנה במים" (מל"א יד, 15).

אנשי העיר, ואולי גם יושבי בית המדרש, לא ידעו שרבי אלעזר התנצל בפני המכוער, ובודאי הבינו מהסיפור שרבי אלעזר מאשים את עצמו, הוא הארז, והמכוער הוא הקנה. כאן, נקודת התצפית שלנו, הקוראים, רחבה יותר מנקודת התצפית של חלק מגיבורי הסיפור.

'ואמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים" - לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.' (תענית ז ע"א)

ובסיפורנו, משמשים המים תפאורה לחכם שלמד לא להתרברב בתורתו, ובסוף הסיפור, הייתה דעתו שפלה.

השוואת כתבי יד

מפתח כתבי היד: א. אוקספורד 366 ; ב. מינכן 141 140 ; ל. לונדון בריטיש מוזיאום 8 400 מ. מינכן 35 ; ם. מינכן 119 ; נ. ביהמ"ד לרבנים בניו יורק

1. לעולם...כארז - א ב ל מ ם ליתא ; 2. מעשה - נ ומעשה ; שבא - א ב ל מ ם נ ליתא ; גדור - א גדר ; ל מ ם עדר ; 2-3 והיה רכוב...גדולה - נ ליתא ; ל מ ם רכוב ; 3. הנהר - הים ; והיתה דעתו גסה עליו - א ב ל מ ליתא ; ם והיה שמח שמחה גדולה והייתה דעתו גסה עליו ; נ איתא והיתה דעתו גסה עליו וליתא והיה שמח שמחה גדולה ; מפני - נ בעבור ; א ב ל מ ם על ; נזדמן לו - נ פגע בו ; 4. אדם - א ליתא ; 5-6 אמר לו...ולא החזיר לו - מ ולא החזיר לו שלום ; ולא החזיר לו - ל נ ליתא ; ם נתן לו שלום ולא החזיר לו שלום ; 7. ריקה - נ ליתא ; כמה מכוער אותו האיש שמא - נ כמה מכוער אתה ; א ב ל מ ם ליתא ; כל בני עירך מכוערין כמותך - א ב כך מכוערין ; 8. איני יודע - א ב ל מ ם ליתא ; נ רבי מה אעשה ; אלא - א ב ל מ ם נ ליתא ; לך ואמור לאומן שעשאני - מ לך לאומן שעשאני ותאמר לו ; ואמור - א ב ל אמור ; שעשית - נ ליתא ; 9. שידע - א שהרגיש ; ונשטח - נ והיה משתטח ; לפניו - ם ליתא ; 10..ואמר - ב ם נ אמר ; נעניתי - נ נעויתי ; 11. אמר לו - ם ליתא ; עד שתלך - א ב ל נ שתלך ; ואמור לו - נ א ב ל נ ותאמר ; נ ותאמר לו ; לו - א ב ל ליתא ; זה - ב ליתא ; 12. היה - א ב ל מ ם והיה ; היה ... לעירו - נ ליתא ; מטייל - א מטייל ובא ; אחריו - א ב ל מ ם אחריו כחצי מיל ; א ליתא ; עד שהגיע לעירו - ב ל מ ם ליתא ; א ב ל ם כיון שהגיע לעירו ; נ עד שהגיע לעירו, כיון שהגיע לעירו ; בני - ם כל אנשי ; נ כל בני ; לקראתו - נ לקראתו לקלסו ; 13. והיו אומרים - ל מ נ ואמרו ; מ נ ליתא ; רבי רבי מורי מורי - א ב ל מ ם רבי ; 14. רבי רבי - א ב ל מ ם נ רבי ; 15. לזה - מ למי ; אחריך - ם ליתא ; 16. אל ירבו כמותו - ב כמותו אל ירבו ; ם ח"ו ירבו כמותו ; אל - נ לא ; ב ח"ו אל ; 17. מפני מה - א חס ושלום מה עשה לך ; מ ם נ מה עשה לך ; ל אמר לו מפני מה ; מ למה ; נ ליתא ; 18. כך וכך עשה - ב כך עשה וכך ; 19. אף על פי כן - נ ליתא ; שאדם גדול בתורה הוא - א ב ל נ ליתא ; ם מפני שאדם גדול הוא ; בתורה - מ ם ליתא ; 20. בשבילכם - א ב ל מ ם נ ליתא ; 21. מיד - מ נ ליתא ; שמעון... ודרש - א ב ל מ ם שמעון לבית המדרש ודרש ; ודרש - ב ישב ודרש ; יהא - א ל יהי .

הערות על השינויים בין כתבי היד

נראה שניתן לחלקם לשתי קבוצות: נסוח הדפוס דומה לנוסח נ, ושאר הנוסחים קרובים זה לזה.

הפתגם: ,לעולם יהא אדם..." מופיע רק בנוסח הדפוס ובכת"י נ. הוא הופיע בכל כתבי היד בסיומו של הסיפור, וייתכן ששובץ גם לפני העלילה כדי ליצור מסגרת ספרותית. שורה 3. 'שמח שמחה גדולה והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה' - בכתבי היד מצאנו שני ענפים עיקריים שכל אחד מהם מכיל רק את אחד הביטויים: שמחה גדולה, או - הייתה דעתו גסה. לדעת מאלטר, נתערבבו בנוסח הדפוס שני הנוסחים. בנוסח הדפוס יש כמה הרחבות כמו: 'כמה מכוער אותו האיש', וייתכן שהוא נועד להחריף את מוטיב הכיעור המופיע בשורה 4. אשר לשורה 13. 'שלום עליך רבי רבי מורי מורי', ברוב כתבי היד היא מופיע בנוסח מצומצם: 'שלום עליך רבי', וזוהי חזרה על השורה כפי שהיא מופיעה בדברי המכוער בשורה 5.

הערות:

1. שנאן אביגדור, 'אין מים אלא תורה', המים במקורות ישראל, חוג בית הנשיא לתנ"ך ולמקורות ישראל, בית הנשיא, ירושלים, תשנ"ד
2. הרצל ובלפור חקק, 'ר' אלעזר והמכוער', ספר זיכרון לרב ד"ר מנחם עמנואל הרטום, 1996 137-156
3. המהר"ל פירש את שם המקום כאלגוריה לתורה שהיא למעלה על הכל כמו המגדל (המהר"ל, נתיבות עולם, חלק ב', לונדון, תשכ"א, עמ' טו-טז)
4. מגדל גדור מזוהה אולי עם חרבת אום כיק בעבר הירדן, מעל לירמוך. בנוסח הסיפור בבבלי נאמר שהיה מטייל על שפת הנהר. בנוסח באבות דרבי נתן 'ומטייל אל שפת הים', ושמואל קליין בספר היישוב עמ' 103, פרשו כים טבריה. לדעת מנחם כץ, שבילי אגדה, מכללת אפרתה, תשנ"ט, עמ' 8, בבבלי שנערך בין הנהרות הגדולים, נעשה הים לנהר. ואולי אכן התכוונו לירדן או לירמוך.
5. לדעת האחים חקק, שם עמ' 141 אם מגדל גדר היא אל חמה, שם היה בית מדרשו של רבי מאיר שממקומות אחרים בתלמוד ידוע לנו שהיה רבו המבהק של רבי אלעזר.
6. הערוך השלם מפרש: ומטייל - הליכה לשעשוע.
7. הרכיבה על החמור מעוררת אסוציאציות שליליות: "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב 5), אמר אברהם לנעריו, ובאזנינו מצלצלים דבריו של רש"י במקום זה 'עם הדומה לחמור'. כמו כן בסיפור על רבו גמליאל (עירובין סד ע"ב, נדרים עז ע"ד), בסיפור על ר' יוחנן בן זכאי (חגיגה יד ע"ב) ובמקומות אחרים, לרכיבה על חמור יש צביון של חמריות, של מעשה חילוני.
8. בכתב יד מינכן ובכתבי יד נוספים מכונה הגיבור: רבי שמעון בן אלעזר.
9. הנקרא בחלק מכתבי היד - רבי שמעון בן אלעזר. בחרתי להביא את נוסח הדפוס.
10. בתענית נמצא סיפור נוסף העוסק בכיעור, ומביא אותו כמשהו חיובי: 'ואמר רבי אושעיא: למה נמשלו דברי תורה לשלה משקין הללו, במים, וביין, ובחלב; ....לומר לך: מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים - אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה' (תענית ז ע"א)
11. הדימוי של הקב"ה לאומן, יוצר, ועם ישראל או הפרט שבתוכו, לכלי, מופיע במקומות נוספים במקרא: ישעיהו כט 16 ; זכריה יא 13 ; תהילים לג 15 ; ישעיהו סד 7)
12. לנוסח הדפוס עיצוב לשוני מוקפד. ריבוי במילות העצמה, חזרה על שרשים: שמח שמחה ; היתה דעתו גסה עליו, איני יודע - כיון שידע,
13. ראה האחים בלפור, שם, עמ' 147
14. האחים חקק משוים לסיפור זה לסיפור על רבן גמליאל ורבי יהושע בברחות כח א, גם שם מופיע אותו מטבע לשון: נעניתי לך, מחול לי'. גם בסיפור זה מסרב הנעלב, רבי יהושע, למחול. רק כשמבקשו רבן גמליאל 'עשה בשביל כבוד אבא', הוא מתפייס.
15. בגירסת אבות דרבי נתן 'באותו היום נכנס ר' שמעון לבית מדרש גדול שלו', העיר, היא עירו של רבי אלעזר, ואז משתמע שהמכוער טייל, הלך, אחרי ר' אלעזר.