רמי בר תמרי, שהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא, הזדמן לסורא בערב יום כיפור.
הוציאו הכל את כחלי בהמותיהם (העטינים) וזרקו אותם,
הלך הוא, ליקט אותם ואכלם.
הביאוהו לפני רב חסדא,
אמר לו: למה תעשה כך?
אמר לו: ממקומו של רב יהודה אני, שאוכל.
אמר לו: ואינך סובר "נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם"?
אמר לו: חוץ לתחום אכלתי אותם.
ובמה צלית אותו? אמר לו: בחרצנים.
ושמא מיין נסך היו? אמר לו: לאחר שנים עשר חדש היו.
ושמא של גזל היו? אמר לו: יאוש בעלים היה, שצמחו עליהם עשבים.
ראהו שלא היה מניח תפילין, אמר לו: מה טעם אינך מניח תפילין?
אמר לו: חולה מעיים אני, ואמר רב יהודה: חולה מעיים - פטור מן התפילין.
ראהו שלא הטיל חוטי ציצית, אמר לו: מה טעם אין לך ציצית?
אמר לו: טלית שאולה היא, ואמר רב יהודה: טלית שאולה, כל שלשים יום - פטורה מן הציצית.
בתוך כך הביאו את אותו איש שלא היה מכבד את אביו ואמו, וכפתו אותו.
אמר להם: הניחוהו, דתניא: כל מצוות עשה שמתן שכרה בצדה - אין בית דין של מטה מוזהרין עליה.
אמר לו: רואה אני שאתה חריף מאוד!
אמר לו: אם היית במקומו של רב יהודה, הייתי מראה לך חריפותי!
[חולין דף "י א (מארמית)].

בערב יום הכיפורים, נתפס רמי, איש פומבדיתא, כשהוא זולל עטינים לתיאבון. אותם חלקי בשר שהשליכו אנשי העיר, בשל האיסור שהוטל על אכילתם. הביאו אותו לפני רב חסדא.

אני מעירו של רב יהודה, משיב רמי לשאלת הרב, בפומבדיתא מתיר רב יהודה לאכול עטיני בהמה. אין הוא חושש מזלזול באיסור אכילת בשר בחלב, ולא הטיל עלינו חומרה כזאת. אך כלל נקוט בידינו, תוהה הרב, בסורא התנהג כסוראי. לרמי תשובה מן המוכן: לא כאן ולא שם הייתי, מחוץ לתחומה של עיר אכלתי.

חשש מתגנב ללבו של רב חסדא - אם לא מקפיד מתחכם זה על חומרותינו, ייתכן שאף על איסורי תורה אינו מקפיד: שמא אכל את הבשר נא? ומנין לו חומרים לצלייה מחוץ לתחומה של עיר?! תשובתו של רמי - השתמשתי בחרצני ענבים לצלייה - לא רק שאינה מניחה את דעתו של הרב, אלא מעוררת חשד נוסף: אולי פסולת היקב הזו מקורה ביין נסך האסור בהנאה? לרמי תשובה למדנית: והלא במסכת עבודה זרה שנינו: "החרצנים והזגים של עובדי כוכבים - לחין אסורין, יבשים מותרים. אמר רב יהודה אמר שמואל: לחים - כל י"ב חודש, יבשים - לאחר י"ב חודש"; הרי אלו חרצנים יבשים שעברו עליהם י"ב חודש - מה שהיה להוכיח!

רב חסדא אינו מרפה: אולי מקורם של אלה בגזל? ענה לו: בעלי החרצנים התייאשו מהם, עשבים כבר עלו בלחייהם - ישנים ורקובים היו. רב חסדא עצמו כבר התייאש והבין שעבריין שלכאורה זה - למדן הוא. לכל שאלה יש עימו תשובה, ואי אפשר להאשימו שנהג שלא כשורה באיזה פרט שהוא.
כבר היה רב חסדא מוכן לסלקו, אבל משהו בחזותו של האיש לא נתן לו מנוח. את עינם של סיירי-סורא צדה אכילת העטין, אך מבטו הקפדן של רב חסדא רואה גם את מה שאינו. למדן פומבדיתאי זה, וכי צורה של יהודי לו? ראה שאין הוא מעוטר בתפילין. מדוע, שאל. בתשובה שלף האיש פטור רפואי בחתימתו של רב יהודה: חולי מעיים פטורים ממצוות תפילין! ניחא, סבר רב חסדא, מכין את שאלת המחץ שעליה אין להשיב: וציצית?! הפעם שולף האיש פטור ממס הכנסה, גם הוא בחתימת רב יהודה: הטלית אינה רכושי ופטורה מציצית עד שלושים יום!

למזלו של רב חסדא הופסק הדיאלוג בשל אדם שנתפס בחוסר כבוד כלפי אביו ואמו והביאוהו לפניו. עמדו הסוראים ואסרו אותו בשלשלאות לעמוּד כדי לייסרו במלקות, כמצוות היום.

אבל רמי בר תמרי לא מוכן לפנות את הבמה כל כך מהר. "שחררו אותו", הוא פוקד; שהרי אמרו חכמים: למה נקבה תורה שכרה של מצווה? לומר לך - עונשו של מי שאינו מקיימה הוא שלילת שכרו, ותו לא.

החשדנות וחוסר הנחת של רב חסדא הופכים להערכה: רואה אני שחריף מאוד אתה! רמי בר דיקולי, בענווה ידועה ובנמיכות קומה אופיינית, משיב: עוד לא ראית כלום. כשתבוא לבקרני במקומו של רב יהודה, שם אראה לך חריפותי!
הסיפור פותח בציון שם מקומו של גיבורנו, "שהוא... מפומבדיתא", ובציון המקום שבו שבת ערב החג, "נזדמן לסורא". ייתכן שבאותם ימים הספיקה פתיחה כזו כדי להעמיד את השומעים על המתח האצור, בציפייה לפיצוץ צפוי מראש. משל לו נפתח הסיפור לפני דורות מועטים במעשה בגליציאנער שהזדמן לבית המדרש לרבנים בברלין או להפך, או בחסיד שנזדמן לישיבות ליטא - מה שמבטיח, בקיצור, צרות.

המוטיב שפותח וחותם את הסיפור, שאותו בוחר רמי להדגיש, הוא "מקומו של רב יהודה". ברור שיש כאן מתח אדיר בין שני המקומות השונים הללו בבבל. רב יהודה תלמידו של שמואל, ורב חסדא תלמידו של רב. רב יהודה הוא מייסד ישיבת פומבדיתא והעומד בראשה, ורב חסדא מכהן בראשות ישיבת סורא. מתכון היסטורי לתחרות.

אלא שרב חסדא מתקומם כנגד קביעת עליונותו של מקום אחד על פני חברו, ועורך השוואה מוחלטת בין המקומות: נותנים על אדם מחומרי "המקום" ממנו בא, ומחומרי "המקום" אליו הגיע. רמי מסרב לקבל את המסר השוויוני. הוא מתמיד בהוכחת עליונות "מקומו" ("אתריה" במקור), תמיד בסיוע פסיקותיו של 'מרא דאתרא' - רב יהודה; גם מביא את רב חסדא להודות: "חריף אתה", וגם מצליח לומר את המילה האחרונה בסיפור (ולהשחיל בה שוב את "מקומו"). לא נתפלא אם סיפור זה סופר בהנאה בלתי מסותרת בחדר האוכל של ישיבת פומבדיתא.
בדיאלוג שבין השניים יש אמנם לרמי תשובות נקודתיות-נוקדניות, הלכתיות-למדניות, על כל שאלה ועל כל האשמה, אבל נדמה שהוא נזקק לאירוע האחרון כדי לומר את דעתו הכללית על כל הסיטואציה ועל הקונספציה המדריכה את אנשי בית-דין-סורא.

לשון הסיפור קוראת, כרגיל, להשוואה בין חלקיו השונים. סצינת בית הדין נפתחת כש"הביאוהו", את רמי המתכבד בעטינים, לפני רב חסדא; מערכה נוספת נפתחת כש"הביאוהו", את עבריין כיבוד ההורים, לבית הדין. בית הדין בוודאי מאוד רוצה היה לאמץ את ההשוואה ולכפות גם את רמי באשמת חוסר כבוד לרב חסדא, לבית הדין ולסורא כולה. רמי, שלבו כבר עורך את ההשוואה הסמויה שעשינו, מזדהה עם הכפות חסר-הכבוד ומצווה להתיר את האסור.

רמי לא מראה זאת, אך הוא עדיין זועם על החקירה הפולשת לרמת קיום המצוות שלו. בניחותא, הוא מציג את טיעונו: מצווה ששכרה בצדה - היא בין אדם ל...'מקום', ואינה מסורה לבית דין של מטה. "למען יאריכון ימיך" הוא שכר "כבד את אביך ואת אמך", ו"למען ירבו ימיכם" הוא שכר "וקשרתם אותם לאות על ידכם, והיו לטוטפת בין עיניכם". את פסיקת רב יהודה בעניין טלית שאולה אנו מוצאים בסיכומו של הסיפור הידוע על אותו אדם זהיר במצוות ציצית ו"הזונה בכרכי הים". הפתיח לסיפור הוא דברי רב נתן: "אין לך כל מצווה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה; צא ולמד ממצוות ציצית..." (מנחות, מ"ד ע"א).

באופן עקיף, דרך תביעת התרת האסור, אומר רמי לרב חסדא ולבית דינו: אין אתם אחראים על קיום מצוות עשה של זולתכם, הניחו לנו!
איזו דמות מציעים לפנינו רבותינו בעלי הגמרא כשהם מציגים את רמי זה היוצא וידו על העליונה? הגמרא מציגה דמות של אדם חריף וממולח, חופשי ומשוחרר, פטור מכל חובה - ברשות התורה. ברור שרמי הוא ארכיטיפ לדמות כזאת, שהרי איזה צירוף מקרים הוא זה שהוא גם לובש טלית שאינה שלו, גם חולה מעיים וגם נתמזל מזלו למצוא חרצנים בני שנה פטורים מחשש נסך וגזל?

רמי אמנם קשור מאוד ל"מקומו של רב יהודה" - רבו ומקור סמכות חדשנותו, אך הוא עצמו מין דמות של נווד קוסמי שמעל למקום ומעל לזמן. תשובתו להשוואת המקומות של רב חסדא היא שהוא "מחוץ לתחום"! יכול היה להתאפק, להתארח על שולחנם של בני המקום לסעודה מפסקת ולהסתפק במיטב חלקי הבשר המותרים לכל, אך הוא בוחר להיות "מחוץ לתחום" ולצלות לו - במקום-לא-מקום - את סעודתו המסופקת. למדורה הוא משתמש דווקא בחרצנים שזה-עתה יצאו מספק-נסך, מתחום "י"ב חודש". גם הטלית - בדיוק בטווח שלושים היום שבהם היא פטורה מציצית. איכשהו מצליח הנווד להלך בין הטיפות, בין הזמנים ובין המקומות, ולהיות פטור מכל. לו היה זה זמן פורים, מן הסתם היה נודד הלוך ושוב על כביש ירושלים-תל אביב כדי להיפטר ממצוות מגילה...

חכמים בתעוזתם עיצבו כאן דמות הפטורה לא רק ממנהגי המקום, אלא אף ממצוות המחייבות כל אדם מישראל. לא רק חשש-חומרת-עטינים וחשש-חרצני-נסך יש כאן, אלא אדם נורמטיבי, אמורא, תלמידם של רב יהודה ורבי זירא, המסתובב לעין כל בלא תפילין ובלא ציצית! אדם שקורא אמנם תיגר על נורמות המקום (ו'המקום'), אך לא לטובת עצמו בלבד. הוא משתמש בידענותו הפוטרת גם למען זולתו, ומציל באומץ אדם אחר ממלקות בערבו של יום הכיפורים - אדם חוטא אמנם, אך מחדליו הם עניינו שלו, שבינו לבין בוראו.

חכמים בגדלותם אפשרו לנו הצצה לדמותו של חכם - המוצגת כמופת! - המשכיל להיפטר מכל חובה, חומרה, מצווה ודין - בהיתר גמור מוסמך וממוסמך - לבד מדבר אחד: החובה המוסרית שבין אדם לחברו. אולי רמי בר תמרי רק על עצמו ללמד יצא, אך הוא נושא עימו תמרור לכל המבקשים לפשפש בציציותיהם של אחרים.