"הוא גדול, הוא גדול" מצטעק באצטדיונים המנון עממי לגדולי העם. "גדול הדור" זועקת אבן מקיר את גדולתו של רב פלוני. המשנה באבות כבר פתרה עבורנו את חידת איזהו חכם, איזהו גיבור, איזהו עשיר ואיזהו מכובד, אך איזהו אדם גדול? האם יש לכך תשובה אבסולוטית? או שמא היא תלוית מקום, הקשר ונסיבות? הסיפור שלפנינו מעיד על אדם גדול אחד, שהעיד על גדולתו של גדול אחר, והעלה את שאלת הגדולה לסדר היום. להלן הוא מופיע בתרגום לעברית.

משתבח היה ר' אבהו לפני המינים ברב ספרא, שאדם גדול הוא.
הניחו לו מכס של שלש עשרה שנים.
יום אחד מצאוהו, אמרו לו: כתוב "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם" (עמוס ג) - מי שיש לו זעם, באוהבו מעלה לו (מכלה את זעמו)?
שתק ולא אמר להם כלום.
הטילו סודר בצווארו והיו מצערים אותו.
בא ר' אבהו ומצאם, אמר להם: למה אתם מצערים אותו?
אמרו לו: ולא אמרת לנו שאדם גדול הוא? [ולא ידע לומר לנו פירושו של אותו פסוק!]
אמר להם: לא אמרתי לכם אלא במשנה, אבל במקרא כלום אמרתי לכם?
אמרו לו: במה נשתניתם אתם, שיודעים?
אמר להם: אנו, שמצויים אצלכם, מטילים על עצמנו ומעיינים, הם אינם מעיינים.
אמרו לו: אמור לנו אתה.
אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה, לאדם שנושה משני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו; אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, שונאו נפרע ממנו בבת אחת.
[עבודה זרה, ד א].

רב ספרא נוהג היה לפקוד מעת לעת את ארץ ישראל לרגל עסקיו. בייחוד אהב לסור לבית הנופש שלו בקיסריה. לשם היה מוליך את סחורותיו מבבל, ומשם היה מוליך את שמועותיו בהלכה חזרה לבבל, לבית מדרשו של אביי. שם, בקיסריה, היה קובע פגישות עסקים ושם היה קובע עתים לתורה. מנהל משא ומתן עם סוחרים ועם פקידים, ונושא ונותן בהלכה עם רעהו ר' אבהו ועם שאר חכמי ארץ-ישראל, "רבנן דקיסרין". החברותא עם ר' אבהו הסבה לו עונג רב, וגם שכרה היה בצדה.
קיסרין, בירתו של השלטון הרומי היתה. סנטורים, צירים, ראשי לגיונות, פקידים ומוכסים ישבו בה, דגליהם מתנופפים מעל חווילותיהם המהודרות. גם ישיבה היתה בקיסרין, בראשה עמד ר' אבהו ובדינהּ ישב. ר' אבהו, דובר היוונית הרהוטה, היה יוצא ובא בחדרי השלטון הרומי, מקורבם של הפרוקונסול ופקידיו. מפעם לפעם היו המינים, חכמי הנוצרים, מתפלמסים עמו ומקשים עליו מן הכתובים. בסתר לבו אוהב היה ר' אבהו את הויכוחים הללו, ותמיד היה יוצא מהם וידו על העליונה.

פעם אחת ישב ר' אבהו אצל הפרוקוראטור הרומי וסיפר לו על רב ספרא ידידו. ר' אבהו, שענוותן היה, השתבח ברב ספרא שאדם גדול הוא, מגדולי מלומדי בבל, המבקש לעסוק ביושר במסחר אך נאנק תחת כובד ידם של המוכסים. שמע פקיד המשק, שהערכה רבה היתה לו למלומדים בכלל ולר' אבהו בפרט, ועל-אף חיבתו היתרה למיסים, הורה ללא דיחוי ללבלריו להפיק תעודת מחילה לרב ספרא על שלוש עשרה שנות חוב למכס הקיסר.

יום אחד סבבה בעיר חבורה של מינים ופגשה ברב ספרא. שמחים על ההזדמנות לבוא בדברים עם חכם יהודי, עצרו אותו בדרכו. עמד אחד מחכמיהם ושאל: כתוב על ישראל "על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם"; אם הקב"ה אוהבכם הוא, כיצד זה אינו חס עליכם ומבקש לכלות בכם את זעמו? רב ספרא הנבוך, מיהר להעלות בראשו את כל הסוגיות שלמד, את כל השמועות ששמע, ואת כל המסורות הקדומות שנמסרו לו ושמסר הוא לחבריו. אך לא היה בכל אלה כדי להושיע אותו במעמד זה שאליו נקלע. "סייג לחכמה - שתיקה". שתק ולא אמר דבר. החלו עוזרי הפקידים לכרוך סודר לצווארו ולצער אותו, עד שבא ר' אבהו.
למראהו של ר' אבהו, גבה הקומה ויפה התואר, שגרירם של ישראל ומקורב למלכות, השתתקו הכל ופסקו ממעשיהם. עד מהרה הבין שאין להם עניין ברב ספרא גופו, אין רצונם לפגוע בו ואף אין הם חפצים לקפח את פרנסתו ולחזור בהם מהקלות המס שנתנו לו. הם משתוקקים לתשובתם של חכמי ישראל על פסוקו של הנביא, שמהווה בעיניהם הוכחה ניצחת לשיטתם. הנה זנח הא-להים את 'ישראל שבבשר' מפני חטאיהם והבטיח להיפרע מהם על כל עוונותיהם. אם אין רב ספרא הבבלי יודע להשיב, ניחא, הקושיה עודנה קושיה ותשובה היא צריכה.

ר' אבהו סקר במבטו במהירות את החבורה המקיפה כעת אותו ואת רב ספרא ידידו. הוא הכירם. פקידיו של הקונסול, וכמה פילוסופוסים שלהם. כדי לומר דבר הנשמע, חשב בלבו, אענה להם בשפתם. שפה של פקידים, מוכסים, אנשי כלכלה ובנקאות. פתח ר' אבהו ואמר: אמשול לכם משל. נושה אדם חובותיו משני לווים. אחד אוהבו והאחר שונאו. כיצד ישית על כל אחד מהם את פירעון חובם?

שמעו המינים הכלכלנים "חובות", "לווים", "נושים", "פירעון", וזקפו אוזניהם בעניין. מהו "אפקוד עליכם"? המשיך ר' אבהו ושאל. הלוא אנשי כספים אתם, מהו שמפקיד אדם מעותיו בבנק? הלוא מפקידה לפקידה הוא מפקיד, כאדם שפוקד את חברו לפרקים (רש"י). מעת לעת, מעט מעט. אין הקב"ה נפרע מאהוביו בבת אחת, אלא פוקד עליהם עוונותיהם מעט מעט בעולם הזה, אמר ר' אבהו בשקט. מעט מעט - שחס עליהם ומפרוטה לפרוטה אין רושמו של הפירעון ניכר כלל; בעולם הזה - פוקד עליהם, כדי לזכותם בעולם הבא. אבל משונאיו - הישיר לעברם מבט מנצח והגביה קולו - הוא נפרע בבת אחת!
איזה מין מינים מתוארים בסיפור שלפנינו? סיפורי המינים המוכרים לנו הם לרוב ניסיון התנצחות לעגנית המסתיים בניצחונו של החכם. אם אנו רואים במינים קנטרנים ופלמסנים, שכל עניינם לכזב בתורת משה ולהגחיך את חכמי ישראל, הרי שתגובותיהם של המינים בסיפור שלפנינו תמוהות, מתחילה ועד סוף.

ראשית, הם מוחלים על חוב למי שר' אבהו משתבח בו ש"אדם גדול הוא". כדי לזכות בהקלות המס לידידו, אין ר' אבהו משתבח ביושרו המפורסם של רב ספרא, שעליו קראו את הפסוק "ודובר אמת בלבבו"; אין הוא מתאר את אורחותיו במסחר ואת עוצמתו הכלכלית, אלא מספר להם על גדולתו בתורה. שבח זה מספיק עבורם כדי לפטור אותו משלוש עשרה שנות מכס!

בהמשך, לא ברור מדוע באמת ציערו אותם מינים את רב ספרא ששתק. אם כל רצונם היה לקנטר אותו בדברים ולהתנצח עמו, צריכים היו לשמוח על שתיקתו, לפרשה כהודאה ולחגוג את ניצחונם במלחמת הפסוקים. על-פי תשובתם לר' אבהו, נדמה שהם פשוט מאוכזבים באמת ובתמים מרמתו של רב ספרא, שלא הצליח לפרש להם את הפסוק ולענות על הקושי שהעלו בו. כאילו רצו בכל מאודם שיפריך את אמונתם ויגן בכל עוז על אמונתו. "אתם", הם אומרים לר' אבהו ומתכוונים לחכמי ארץ-ישראל, "יודעים" לפרש פסוקים כהווייתם. ולא נחה דעתם עד שהפצירו בר' אבהו "אמור לנו אתה". רק לאחר שהצליח ר' אבהו כצפוי לפרש את הפסוק כצורתו ולשיטתו - השתתקו. אכן מיני מינים משונים.
עד שעסקנו בענייני המכס של רב ספרא, ובעניינם התיאולוגי של המינים, לא שמנו ליבנו לדיון ממין אחר לגמרי שהתפתח באמצעו של סיפור המעשה בין המינים לר' אבהו. המינים טוענים: הלוא אמרת לנו שאדם גדול הוא, איזה אדם גדול הוא זה שאינו יודע לפרש פסוק כצורתו?! תשובתו של ר' אבהו, היוצרת חילוק מעניין, פותחת דיון מרתק. ר' אבהו משיב להם: אני אמרתי שאדם גדול הוא בתלמוד, מעולם לא אמרתי שגדול הוא במקרא!

תשובה זו מעלה אצל המינים עניין מסוג אחר. לפתע הם מתעניינים בסוגיה מתחומה של הסוציולוגיה של הדעת. שאלת המחקר המנחה אותם היא, מהי השפעתו של המשתנה הגיאוגרפי על ידיעתו בתורה של החכם? כיצד זה "הם" - חכמי בבל, אינם יודעים לפרש פסוק ואילו "אתם" - חכמי ארץ-ישראל יודעים? "במה נשתניתם אתם?" הם שואלים.

ר' אבהו אינו נבהל משאלתם ולא מהנחת היסוד הסמויה בה. יש עמו תשובה סוציולוגית סדורה, המשקפת מודעות עצמית עמוקה. תשובה מאלפת, מפתיעה ורבת משמעות שלא נס ליחה עד ימינו אלה. אנחנו, הוא אומר, המעורבים בדעת עם הבריות, הדוברים את שפתכם ומכירים את הגותכם, היוצאים ובאים במסדרונותיכם, נדרשים ללמוד את הפסוקים לעומקם ולא לראותם כמובנים מאליהם. נוכחותה של המינות בעולם, מכריחה את חכמי ישראל להקשות על עצמם ולעיין היטב גם במקומות שאינם בקיאים בהם, ולהרהר בכיווני מחשבה הזרים מלכתחילה לעולמם האמוני התמים, בבחינת דע מה שתשיב לאפיקורוס.

המספר יוצר הקבלה ניגודית לשונית בין המעשה הפעיל של המינים שכוון כנגד רב ספרא: "הטילו סודר בצווארו" (במקור הארמי: "רמו ליה סודרא בצואריה"), לבין הסברו של ר' אבהו "מטילים על עצמנו" (במקור: "רמינן אנפשין"). הראשון הוא "הטלה" חיצונית, מתוך אונס וכפייה, היוצרת צער אצל הנכפה; ואילו התיאור השני מלמד על כפייה פנימית, אמנם מכורח הנסיבות "שמצויים אצלכם", אך אנו אלה שנוטלים על עצמנו לעיין ולהתבונן היטב, מרצון ומתוך הבנת חובתנו בעולמנו. המינים, ששאלתם הסמויה נענתה, יודעים כעת מיהו "האדם הגדול", והם מביעים זאת בדרישתם, שאיננה נכזבת, "אמור לנו אתה".

בעולם מורכב, שבו יש אמונות שונות ופילוסופיות-חיים מתחרות, אין יכול חכם התורה להרשות לעצמו לדור בד' אמות של הלכה בלבד. רב ספרא, מחכמי בבל, אין לו אלא הלכה בלבד. בזמן שהוא נדרש לפסוקים הוא נבוך, ובעת שהוא נדרש להתמודד עם חכמי האומות אינו יודע מה שישיב והוא שותק. ר' אבהו מודע היטב לכך שמציאות החיים לצדם של אחרים היא זו שמעוררת אותו, מעודדת אותו ומפרה את לימודו. באופן כמעט פרדוקסלי, דווקא מציאותם של המינים, ודווקא של אלה שאינם מניחים לו, והם דוחקים ומקשים ודורשים מענה, גורמת שתורתו נעשית כביכול שלמה יותר. "אוירא דארץ ישראל מחכים". החכם הארצישראלי השלם, מתוך רוחב-אופקיו ומתוך שהוא מכיר לא רק במציאות הכלכלית והגיאו-פוליטית, אלא גם במציאות התרבותית והרוחנית שסביבו, חייב לעיין ולהיות בקיא בכל מקצועות התורה, ערוך ומוכן לכל, כדי להיות באמת לאדם גדול.