קצרה היריעה מהכיל את כל עושרו של הסיפור הידוע שלפנינו ומנגוע במכלול נושאיו. ננסה לפיכך לדלות מתוכו מעט מלקחיו בתחומי החטא ודרכי התשובה.

אדם אחד שהיה רוצה להראות [לגויים] על תבן של חברו.
בא לפני רב. אמר לו: לא תראה ולא תראה. אמר לו: אראה ואראה.
ישב רב כהנא לפני רב, שמט את צווארו ממנו.
קרא רב עליו: 'בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר' (ישעיהו נא), מה תוא זה כיוון שנפל במכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו. אמר לו רב: כהנא, עד עכשיו היו פרסיים שלא היו מקפידים על שפיכות דמים, ועכשיו יש יוונים שמקפידים על שפיכות דמים. קום עלה לארץ ישראל, וקבל עליך שלא תקשה לרבי יוחנן שבע שנים.
הלך, מצאו לריש לקיש שיושב ומסכם את ישיבת היום לחכמים. אמר להם: ריש לקיש היכן?
אמרו לו: מדוע? אמר להם: זו קושיה וזו קושיה, וזה תירוצה וזה תירוצה.
אמרו לו לריש לקיש. הלך ריש לקיש אמר לו לרבי יוחנן: ארי עלה מבבל; יעיין אדוני בישיבה של מחר.
למחר הושיבו אותו בשורה הראשונה לפני ר' יוחנן.
אמר ר' יוחנן שמועה ולא הקשה, שמועה ולא הקשה,
הוריד אותו אחורנית שבע שורות, עד שהושיב אותו בשורה האחרונה.
אמר לו ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש: ארי שאמרת נעשה שועל!
אמר: יהי רצון שאותן שבע שורות תהיינה תמורת שבע השנים שאמר לי רב.
עמד על רגליו, אמר לו לר' יוחנן: שיחזור אדוני מתחילה.
אמר שמועה והקשה, הושיבוהו בשורה הראשונה,
אמר שמועה והקשה. ר' יוחנן היה יושב על שבעה כרים, הורידו לו כר אחד מתחתיו.
אמר שמועה והקשה לו, עד שהורידו לו את כל הכרים מתחתיו עד שישב על הארץ.
ר' יוחנן אדם זקן היה ונשמטו גביני עיניו. אמר להם: הגביהו לי את עיני ואראה אותו.
הרימו לו את גביניו במכחול של כסף, ראה שהיו שפתיו פרוטות.
סבר שצוחק הוא עליו, חלשה דעתו [של ר' יוחנן], ומת [רב כהנא].
למחר אמר להם ר' יוחנן לחכמים: ראיתם את הבבלי איך הוא עושה? אמרו לו: כך דרכו.
נכנס לתוך המערה, ראה שהיה מסובב על ידי עכנא [נחש].
אמר לו: עכנא עכנא, פתח פיך וייכנס הרב אצל תלמיד, ולא פתח.
יכנס חבר אצל חבר, ולא פתח.
יכנס תלמיד אצל הרב, פתח לו.
ביקש רחמים והקימו.
אמר לו: אילו ידעתי שדרכו של אדוני כך, לא היתה נחלשת דעתי. עכשיו, שיבוא אדוני איתי.
אמר לו: אם יכול אתה לבקש רחמים ששוב לא אמות - אלך, ואם לאו - לא אלך. הואיל ועברה השעה - עברה.
העירו, העמידו, שאלו כל הספיקות שהיו לו ופתר אותם לו.
[בבא קמא קיז, א. מארמית].

אדם אחד רצה למסור לגויים ממונו של חברו. דעתו של רב היתה נחרצת: 'לא תראה!' תשובתו החצופה של אותו 'מוסר' היתה חריצת לשון: 'כן אראה!' תגובתו המהירה של רב כהנא היתה חריצת דין: שבר את מפרקתו של אותו אדם, ומת. רב מצדיק את מעשה תלמידו, אך ממליץ לו להימלט מפני השלטונות ולעלות לארץ ישראל.
רב כהנא חריף ומהיר היה. יעץ לו רב לקבל על עצמו שתיקה. נכנס רב כהנא לישיבתו של רבי יוחנן ושמע את סיכומיו של ריש לקיש. מיד פתר, פרך ופירק את כל קושיותיו. שמע זאת ריש לקיש וייעץ בחשאי לרבי יוחנן: 'רבנו, הדק היטב, היטב הדק את שיעורך למחר'.

למחר, הושיבו את רב כהנא בשורה הראשונה של התלמידים. כיוון ששתק העבירו אותו לשורה שלאחריה. שוב שנה רבי יוחנן, ושוב שתק רב כהנא, מנסה לשווא לקפוץ את שפתיו הרוטטות ממאמץ השתיקה. אך חזק עליו נדרו וכבש נבואתו. הוסיפו והעבירוהו עד לשורה השביעית והאחרונה, מקום מושבם של פחותי התלמידים. אזל דמו של רב כהנא והיו פניו חיוורות כפני מת. פנה רבי יוחנן לריש לקיש ואמר בהקלת ניצחון: 'כרע שכב הארי, ואינו אלא כשועלים קטנים'.

שבע על חטאותיו יוסר רב כהנא. אותה שעה כבש פניו בקרקע ונשא לבו למרום בתפילה אילמת: 'יהי רצון ששבע שורות אלו יהיו בעיניך כשבע שנים'. ובקול אמר: 'יחזור נא אדוני מתחילת שיעורו'. חזר רבי יוחנן על דבריו והיה רב כהנא מקשה ומפרק עד שחזרו והושיבוהו בשורה הראשונה. מכאן ואילך כל קושיה שהקשה הסירה כר אחד מתחתיו של רבי יוחנן, עד שהיה יושב על הארץ לפני רב כהנא.

ביקש רבי יוחנן לראות בעיניו מיהו אותו ארי מבבל. הגביהו משמשיו את עפעפיו וראה למולו את רב כהנא ששפתיו מפולשות מצד לצד במעין עווית של שחוק. חשב רבי יוחנן שלעג בפיו, וחלש. כיון שחלשה דעתו, פרחה נשמתו של רב כהנא. למחר, שבו החכמים מלווייתו של רב כהנא. 'הבבלי לעג לי', האשים-התגונן רבי יוחנן. 'כך מראה פניו', השיבו החכמים. שמע זאת רבי יוחנן ולבו נפל בקרבו. מיהר רבי יוחנן למערתו של רב כהנא ונחש על פתחה. שלוש פעמים הקיש רבי יוחנן עד שפיצח את קוד הגישה. נכנס התלמיד אצל רבו, התפלל עליו והחייהו.
הסיפור מספר על מיתות משונות ועונשים חידתיים ומותיר שאלות פתוחות: מי נענש ומה עונשו? מי החוטא ומה חטאו? אם הצדיק רב את מעשה רב כהנא, מדוע גזר עליו תיקון? ורבי יוחנן, מה טעם הושפל עד עפר?

שלוש דרכי עיצוב קוראות להקבלה ולהשוואה בין הדמויות: אירועי העלילה, אפיון הדמויות והמבנה הלשוני. אפשר שההשוואה בין שתי הדמויות תוביל לפתרון החידות.

העלילה המותחת מותחת קווי דמיון בין השניים: רב כהנא הרג אדם; רב יוחנן "הרג" את רב כהנא. רב כהנא מוסג אחור שבע שורות עד לירכתיים; רבי יוחנן מוצנח מטה שבעה כרים עד לקרקע.

דמויות הרבנים מתאפיינות בפגם חיצוני בולט בפניהם.

לשון הסיפור מתאפיינת בחזרות כפולות:
"לא תראה ולא תראה" אומר בפתיחה רב לשואל, "אראה ואראה" עונה לו ה'מוסר'.
"זו קושיה וזו קושיה" "וזה תירוצה וזה תירוצה" אומר רב כהנא לחכמים.
רבי יוחנן מוסר שמועה ורב כהנא "לא הקשה ולא הקשה", עד ש"אמר שמועה והקשה... אמר שמועה והקשה".
העלילה משתלבת באפיון הדמויות, ודומה שהפגמים הפנימיים בנפשם של רב כהנא ורבי יוחנן מסומלים להפליא בפגמיהם החיצוניים. שפתיו של רב כהנא פשוקות היו. קשה עליו סגירת הפה. דרוך כקפיץ הוא נכון בכל רגע לפעולה, לקושיה או למענה. אין ייסורים קשים יותר לרב כהנא מאשר ההכרח לסגור את פיו. עפעפיו של רבי יוחנן כבדו מזוקן ועיניו מכוסות. הוא רואה ואינו רואה כאחד. אין הוא רואה את האורח החכם המתייסר בשתיקתו, שעיניו מביעות הבנה ורק פיו קפוץ בכוח על-אנושי. גם כשמופשלים עפעפיו והוא רואה, אין הוא רואה לפנימיותו אלא לחיצוניותו של הניצב מולו.

רבי יוחנן מוקף גינוני מלכות. הוא יושב ברום שבעה כרים ומכחול של כסף מוכן לו לשרתו. ההיררכיה בבית המדרש נוקשה וברורה. עליו להיזהר מאוד ממלך חדש המגיע מבבל. רק כשהארי - מלך החיות - הופך שועל, נרגע רבי יוחנן לשעה קלה ממתח התחרות.

חטאו של רבי יוחנן ניכר, והוא ללא ספק חטא היוהרה. רבי יוחנן, החושש כל כך מזלזול בכבודו, שדי בחשד הקל ביותר ללעג כדי להחליש את דעתו, נוהג ברב כהנא בזלזול גמור ולועג לרמתו ה'שועלית'. על כך נענש רבי יוחנן בהורדתו ממרומי שבעת הכרים. שנה כנגד שורה ושורה כנגד כר.

אותו מקצב כפול מבית מדרשו של רב בבבל נשמר בבית מדרשו של רבי יוחנן בארץ ישראל. זהו מקצבו של בית המדרש הפועם כהד למתח התחרות הזוגית. החזרה הקצבית יוצרת הקבלות ומשוואות. מה רבי יוחנן התקשה לקבל את השוואת מעמדו לזה של רב כהנא, כך רב כהנא לא יכול היה לסבול את השוואת המעמד שכפה אותו שואל מחוצף על רב. כמורה הלכה בפני רבו, קם רב כהנא וממהר בזעמו להכות נפש את השואל בן המוות. רב, המכיר לנפש תלמידו, שולח אותו למסעו עם מתכון לתיקון: כיבוש היצר בפני הרב.
תשובתם של החכמים לאמירתו מקנטרת המתים של רבי יוחנן מטלטלת אותו, וכעת הוא זה שיוצא למסע תשובה. על פתח מערת הקבורה הוא פוגש בעכנא המקיף אותה בגופו כשרשרת, כשזנבו נתון בתוך פיו, ומונע כניסתם של זרים. "עכנא עכנא" קורא רבי יוחנן במקצב השוואתי כפול (האם רק לי נדמה שקריאתו מהדהדת "כהנא כהנא, פתח פיך וייכנס הרב אצל תלמיד"?!). פיו הסכור של רב כהנא נפתח כשחש על בשרו את צריבת חוויית אחרון התלמידים אצל הרב. פיו הנעול של הנחש נפתח כשרבי יוחנן נאלץ להודות שהוא הוא התלמיד אצל הרב. הנחש, שומר פתח עולם האמת, המסמל הן את החטא הקדמון והן את התיקון התלוי על נס, מלמד את רבי יוחנן פרק בענוות אמת ובראיית המהות הפנימית על פני גינונים חיצוניים.

רבי יוחנן טעה בהתנהגות שבין אדם לחברו. לכן, כדי לשוב מחטאו עליו להתוודות ולהתנצל בפני מי שפגע בו, גם אם בפני קברו. תהליך תשובה מדורג הוא עובר בניסיונותיו לפצח את קוד המערה. התהליך נמשך בהפצרותיו כתלמיד בפני רבו. "אדוני", הוא קורא פעמיים לרב כהנא. התהליך נשלם באקט האחרון. רבי יוחנן, ה'חוזר בתשובה', חוזר בשאלה ושואל כתלמיד מרב כהנא תשובות לכל השאלות והספיקות המייסרות אותו.

חטאו של רב כהנא אינו נענה לסכימה הדיכוטומית 'בין אדם למקום' או 'בין אדם לחברו'. זהו חטא מסוג אחר - 'בין אדם לעצמו'. על תשובה שבין אדם לעצמו אין פיקוח חיצוני. לכן רק הוא, בינו לבין עצמו, יכול להחליט שגדשה סאת ייסוריו ביום אחד במקום בשבע שנים.

אלא שאין בעולם אדם שכולו 'לעצמו'. כפי שמלמדו רב, מירוקו המלא תלוי באדם אחר - רבי יוחנן. תהליך תשובתו נעשה כרוך לבלי הפרד בדמותו של רבי יוחנן. לכן השיבה ממותו הסמלי - מידה כנגד מידה על מעשה ההריגה - יכולה להתקיים רק על-ידי רבי יוחנן המקימו מעפר בכוח תפילתו.

פְרוט השפה וטְרוט העיניים נפגשים בבית המדרש ומגלים שהם תלויים זה בזה. זה ממרק עוונו בזה, וזה מוצא כפרתו בזה. מפגשם במערת האמת משלים את התהליך והופך את תלותם לחיובית. שם, כְּבד הגבינים רואה ללא סיוע ("נכנס לתוך המערה, ראה") ומוּדר השתיקה מתבקש לפתוח פיו ולפתור כל ספיקות שבעולם.