במסכת כתובות מהתלמוד הבבלי מופיע קובץ סיפורים מפורסם, העוסק במנהגם של תלמידי החכמים הצעירים, הנשואים הטריים, לגלות לתקופה ממושכת מאד למקום תורה. הדילמה בין ערך לימוד התורה של היחיד לבין ערכי המשפחה אינה פשוטה, אך לא קשה להבחין בנימה הביקורתית המובעת בסיפורים אלה כלפי מנהג זה, בתיאור המחיר שמשלמים בני המשפחה והחכם עצמו על ההיעדרות הארוכה.
בסיפור שלהלן ממעטים לעסוק, והוא סיפור מוזר ומפתיע באלימות ובתיאור יחסי המשפחה שבו. זהו אולי אחד הסיפורים הקשים ביותר בכל ספרות חז"ל מבחינת אופני ההתנהגות וההתבטאות המובעים בו. ייתכן שהוא מופיע כך כביקורת קשה על היחס הקיצוני ביותר האפשרי בחיובו של מנהג גלות הלימודים.

רב יוסף בנו של רבא,
שלח אותו אביו לבית הרב שילמד לפני רב יוסף
פסקו לו שש שנים.
כאשר עברו שלוש שנים הגיע ערב יום כיפור
אמר, אלך ואראה את אנשי ביתי
שמע אביו, לקח כלי-נשק ויצא לקראתו
אמר לו: זונתך נזכרת?
ויש אומרים, אמר לו: יונתך נזכרת?
נטרדו.
לא חכם זה הפסיק ולא חכם זה הפסיק.
[כתובות סג א].

רב יוסף, בנו של רבא, קיבל רשות להיעדר מביתו לשם לימוד תורה לתקופה של שש שנים. לאחר מחצית התקופה תוכפים עליו געגועיו לביתו והוא מבקש לערוך ביקור בית לכבוד יום הכיפורים. הוא כנראה אינו רואה כל פסול בביקור האחד שהוא מבקש לקיים לאחר שלוש שנות היעדרות. אביו רואה את הדבר בעיניים אחרות לחלוטין, וכאן חלה תפנית עלילתית יוצאת דופן. האב, האמורא המפורסם ביותר וראש הישיבה רבא, מכין לבנו קבלת פנים בלתי צפויה, הוא אוחז בנשק ויוצא מאיים לקראתו. קשה אולי יותר מנפנוף כלי-הנשק בפני בנו, היא הטחת המילים הקשות בבן "זונתך נזכרת?!"

השורה "ויש אומרים, אמר לו: יונתך נזכרת?" היא כמובן תוספת מאוחרת לסיפור. היו שלא יכלו לסבול את השמת המילים הקשות בפיו של רבא, וביקשו לרככם באמצעות שינוי אות אחת. מקורות אחרים גורסים "זוגתך". אלו שינויי גרסאות סבירים, אך אם ניצמד להיגיון של הסיפור, הרי שהתיאור המקדים של נטילת כלי הנשק בידי האב כאיום על בנו, משתלב היטב דווקא עם הדברים הקשים שבפיו, ופחות עם תיאורים פסטורליים כגון "יונתך", או מרוככים כ"זוגתך", וכך גם הסיום "נטרדו".

מהפתיחה בלבד ניתן היה לחשוב שרב יוסף בן רבא רווק הוא. בן צעיר לאביו הגדול, השולח אותו להשתלם בתורה לפני רב יוסף הגדול. התמונה מתחילה קצת להשתנות בשורה הבאה, שממנה משתמע באופן עקיף, כי מדובר באיש נשוי שנקצב עבורו הזמן שהוא רשאי להיעדר מביתו לשם לימוד תורה. המשנה דורשת מהבעל לקבל את רשות אשתו להיעדרות הממושכת. בסיפור רשות כזו אינה מצוינת. אישור ההיעדרות ניתן לו על-ידי אחרים, "פסקו לו". עד לדברי רבא, אשת רב יוסף איננה נזכרת בסיפור כלל. גם רב יוסף, שנתקף בפרץ געגועים בחלוף מחצית הזמן, אינו מהרהר באשתו דווקא, אלא חפץ לראות באופן כללי את "אנשי ביתו". מה הוא נשוי-נעדר אף היא נוכחת-נפקדת מהסיפור כמעט לחלוטין. הפעם הראשונה, היחידה והאחרונה שהיא מופיעה מצויה בדבריו הבוטים של רבא.

המשותף לסיפורי הנשוי-הנעדר האחרים בקובץ שבתוכו נתון סיפור זה, הוא התייחסות מפורשת לרגשותיה של האשה, שהיא הנפגעת העיקרית מסידור זה. בסיפור שלפנינו, לא זו בלבד שהאשה נפקדת מרובו, אלא שהאזכור היחיד לה הוא כינוי הגנאי הנמוך ביותר האפשרי, המרדד את הקשר הזוגי להיבט הפונקציה המינית בלבד. הניגוד הגמור שבין סיפור זה לקודמיו, מוליך למסקנה שמוקד עניינו אינו ביחסי בני הזוג, כמו בסיפורים האחרים, אלא במערכת אחרת לגמרי של יחסי משפחה.
בפתיחה לסיפור אפשר להיווכח בהבדל נוסף שבין סיפור זה לקודמיו בסוגיה. אלה מספרים על גלות למקום תורה מרצונו האוטונומי של הגיבור. בסיפור שלפנינו מדובר בבן שאביו הוא השולח-מגלה אותו לבית המדרש. אין אנו יודעים אם היה זה לרצונו של הבן אם לאו, מכל מקום זהו פרט רב-חשיבות בסיפור, הממוקם כבר בפתיחתו, אולי כדי למקד את תשומת הלב ביחסי האב ובנו.

האב רואה עצמו אחראי לחייו הרוחניים של הבן, ולפחות בתחילה הוא אכן שולט לחלוטין בחייו של בנו. הוא המחליט על צעד זה בחיי הבן - "שלח אותו אביו", והוא גם קובע את מקום הלימודים וזהות המורה - "לבית רב לפני רב יוסף". מבחינת האב, ראוי לו לבן להיעדר מביתו לתקופה כה ארוכה, ואין הוא מצפה כלל לראותו בטרם ימלאו לפחות שש שנים לעזיבתו.

שובו המפתיע של הבן, מעלה את חמת האב באופן תמוה, המקשה על הבנת התנהגותו באמצעות הסבר מן התחום האידיאולוגי בלבד. תגובה כה חריפה ואמוציונלית מזקיקה הסבר נפשי. האב חש לראשונה שהשליטה בחיי בנו יוצאת מידיו. הוא חש שצעדו זה של הבן הוא התרסה שיש עמה אי קבלת מרותו כאב, והוא חש אכזבה עמוקה מכך שבנו מפר את מהלך החיים שבנה עבורו אביו. מהלך חיים שלפיו הוא אמור לעסוק אך ורק בתורה ללא התחשבות בכל מציאות אחרת, כדי לעמוד בציפיות האב הידוע ולהיות לתלמיד חכם גדול.

תחושות הנבגדות, אובדן השליטה, האכזבה והזלזול ביכולת ההתמדה, חלחול ההכרה בכך שהבן הוא אדם עצמאי, ואולי גם המחשבה שאיבד את בנו לטובת כלתו, מתנקזות כולן לאמירה המכוערת שהוא מטיח בבנו: "זונתך נזכרת".
לאור הפרשנות הנפשית להתנהגות האב, נחזור ונקרא את סיפורו של הבן. תיאורו של הבן נפתח, כאמור, בציון עובדת היותו "בנו של" רבא, וממשיך בתיאור מעשי האב המשלח את בנו. השורה הקצרה הבאה "פסקו לו שש שנים" מלמדת שמדובר באדם בוגר ונשוי, שלמרות זאת עדיין נתון למרותו של אביו הגדול, והוא פסיבי באופן כללי ("פסקו לו"). באבחת שורה אחת נוספת חולפות שלוש שנים, ובינתיים, בגלות בית המדרש, עובר על הבן תהליך של התבגרות. לאחר שחלפה מחצית הזמן שנקצב לשהותו בבית המדרש, בערבו של יום הכיפורים, הבן מרגיש שגדל מספיק כדי לקבל החלטות בעצמו, ומחליט לשוב כדי לראות את אנשי ביתו. לראות את אשתו לא נאמר, וילדים אינם מוזכרים כלל, אלא "אנשי ביתי". לא פחות מהמפגש עם אשתו, הוא מצפה בעצם לפגישה עם אביו. הפעם, לתחושתו, לאחר שהשקיע שנים בבית המדרש וגדל בתורה, תהיה זו פגישה של שווה בין שווים. אך מצפה לו מפגש שונה לחלוטין מזה שלו קיווה.

האב לא יכול לקבל את מידת העצמאות שמגלה הבן, ואת תחושת השוויון הנלווית לה. זהו מצב בלתי נסבל בעיניו. שלוש שנים אינן זמן מספיק לדעתו להשלמת עיצובו הרוחני של הבן (שלוש שנים הן מחצית השש שנקצבו לו, שהן מחצית השתים-עשרה שנקצבו לחכמים אחרים בסוגיה, שהן מחצית העשרים וארבע שהקציב לעצמו ר' עקיבא). הוא יורה את מלוא אכזבתו בבנו. הבן שומע את חרפתו ואינו משיב. לא מתפתח כל דיאלוג בינו לבין אביו הגדול. מצדו של הבן אין אלא קול דממה דקה. עדיין אין לו קול משלו, אך השינוי כבר מצוי באוויר. התיאור היחיד המופיע לאחר דבריו הקשים של האב, במילה אחת, מתאר הפעם את שניהם כאחד: "נטרדו". התיאור הבא כבר יוצר שוויון מושלם בין האב לבין הבן. הם אינם מתוארים עוד בשמותיהם, או כאב ובנו, או בהיררכיה אחרת כלשהי, אלא "לא חכם זה הפסיק ולא חכם זה הפסיק". רב יוסף הבן ורבא האב הגדול, הם עתה שני חכמים במעמד שווה ואין להבחין ביניהם.

טיבם של תהליכי התבגרות וצמיחה שהם מלווים בכאב. לרוב זהו כאבה של ההכרה המלאה, נטולת ההדחקות, הנפרשת לרגע אחד במלואה באור מכאיב עיניים. כואב שגדילתו של הבן כרוכה בהקטנת דמותו של האב, ואולי אף בזילותה. זהו כאב פוצע ומטריד. ציפייתו של הבן לפגוש את אביו בנעימים, בערבו של חג, מתוך גאווה על הישגיו בבית המדרש אכן נכזבה. אך המפגש הטעון המכריח אותם להתעמת זה מול זה, הופך אותו לראוי להתייצב מול אביו, אמנם מתוך מריבה - "נטרדו" - אך מתוך שוויון מלא. תהליך ההתבגרות הפסיכולוגית של הבן הושלם.
מכיוון שנושא הסיפור הוא רב יוסף הצעיר, לא מוצג לנו במקביל התהליך המלא העובר על האב. סיום הסיפור מצביע על זהות עצמת התחושות ושוויון הרגשות. הם אינם ניצבים עוד זה מול זה. גורלם משותף. האב נמצא באותה מדרגה של תחושה מטרידה שאחרי ריב בתוך המשפחה, של כאב פציעת ההכרה המפציעה, שאולי גם נלווה אליה כאב ההחמצה.

את המשפט לא זה הפסיק ולא זה הפסיק, אפשר להבין כביטוי לכך שכל אחד מהם המשיך להחזיק בעמדותיו. אך מתוך ההקשר, "ערב יום כיפור", מובן שמדובר בסעודה המפסקת לפני צום יום הכיפורים. לא זה אכל סעודה מפסקת ולא זה אכל. שתי מצוות יוחדו לערב יום הכיפורים: על אדם לפייס את חברו, שכן על עבירות שבין אדם לחברו "אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו"; ואסור להתענות ולצום ביום זה, אלא אדרבא מצווה להרבות באכילה עד כדי כך ש"כל האוכל בתשיעי - מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי".

הריב בין שני החכמים, האב והבן, גרם שלא קיימו את מצוות היום של ערב יום הכיפורים, מצוות הרגע האחרון שלפני יום חשבון הנפש, סמל להחמצה הגדולה של היחסים ביניהם. המספר התלמודי הותיר אותם טרודים לנצח בערבו של יום. אך מחר, יום הכיפורים, הוא יום חדש, הזדמנות לחשבון נפש אמיתי המאפשר התחלות חדשות.