לעתים חוצה עולמם של חכמים את עם ישראל לשני מחנות - תלמידי החכמים ועמי הארצות. בצד אחד נמצאים אנשי התורה, החכמה והמוסר ובצד השני נמצאים כופרים, בורים ומושחתים. מה קורה כשעם הארץ לא מקיים את חלקו בדיכוטומיה ומהווה מופת לדרך ארץ? וכשתלמיד חכם לא ממלא אחר הציפיות? חכמים עצמם נתנו דעתם למצב כזה והדגימו אותו בצבעים עזים בסיפור המדרשי הבא.

מעשה ברבי יניי שהיה מהלך בדרך,
פגש בו אדם אחד שהיה משופע ביותר [לבוש בגדים יקרים]
אמר לו: יקפיד רבי להתארח אצלנו?
אמר לו: מה שיהנה אותך.
הכניסו לתוך ביתו, בדקו במקרא ולא מצאו, בדקו במשנה ולא מצאו,
בתלמוד ולא מצאו, בהגדה ולא מצאו.
אמר לו: ברך,
אמר לו: יברך יניי בביתו.
אמר לו: יש בך לומר מה שאני אומר לך?
אמר לו: כן.
אמר לו: אמור 'אכל הכלב את פתו של יניי'.
קם [האורח] ותפסו, אמר לו: מה, ירושתי אצלך שאתה מונה [לועג] לי?!
אמר לו: ומהי ירושתך אצלי?
אמר לו: שהתינוקות אומרים: "תורה צוה לנו משה מורשה",
קהלת יניי לא כתוב כאן, אלא "קהלת יעקב".
משהתפייסו זה לזה
אמר לו: למה זכית לאכול על שולחני?
אמר לו: מימיי לא שמעתי דברי רע והחזרתי לבעליו,
ולא ראיתי שנים שמתכתשים זה עם זה
ולא נתתי שלום ביניהם.
אמר לו: כל דרך ארץ כזה אצלך וקראתיך 'כלב'?
וקרא עליו: "ושם דרך אראנו בישע א-להים" -
שין כתוב, המעריך דרכו רב ערכו.
(ויקרא רבה, מהד' מרגליות, פרשה ט).

רבי יניי פגש בדרכו אדם לבוש היטב. כמה מהנה יהיה לארח אדם חשוב זה על שולחננו, חשב לעצמו. 'התסכים להתארח אצלנו?', פנה לאותו אדם. 'מה שיעשה לך טוב', ענה הזר באדיבות ובנדיבות.

הכניס רבי יניי את האורח לביתו, האכילו והשקהו כדת. ניסה לבוא עמו בדברים של תורה, והנה אין בו מכל מקצועות התורה ולא כלום. חשב רבי יניי לסיים מהר את הסעודה המשמימה והזמין את אורחו לשאת ברכה. מהתשובה המתחמקת הסיק רבי יניי שאף את נוסח הברכה אין זה יודע לומר. הבין רבי יניי כי בור גמור סועד על שולחנו ומכלה את ממונו והצטער בלבו על שנתן מפתו לעם הארץ. ביקש רבי יניי לרדת לרמת השיחה הנמוכה ביותר האפשרית עם אדם שאין בו תורה ואף אינו כלי מחזיק ברכה - 'האם מסוגל אתה לחזור אחרי דבריי?' כל כך זעם רבי יניי על שהכניס לתוך ביתו אדם זה, שאין תוכו כברו, שבכל עוצמת מרירותו הטיח בו: 'אמור: אכל הכלב פתו של יניי!'.
האורח, פגוע ונסער, קם ברגשתו ותפס ברבי יניי, 'מה, ירושתי אצלך שאתה לועג לי?' התורה, ירושה היא לכל ישראל, לא ל'קהילת יניי' לבדה. רבי יניי שומע ושותק ומתפייס עם האורח. 'במה זכית (או במה זִכִּית אותי) שתאכל על שולחני?' הוא שואל. למשמע דרכי חסידותו של האורח נבוך רבי יניי מהתנהגותו הקודמת עוד יותר, ומדרכי התשובה הוא מביע את חרטתו ומתוודה בקול : 'כל כך דרך ארץ יש בך ואני קראתיך כלב!'.
רבי יניי היה מהלך בדרך, פותח הסיפור, אך זוהי דרך חסרה, עדיין איננה דרך-ארץ. באמצע הדרך הוא פוגש באדם שיעזור לו לעבור את כברת הדרך הדרושה כדי להגיע לארץ דרך-ארץ. המילה "דרך" חוזרת בפתיחתו ובחתימתו של הסיפור וממסגרת אותו בתוך תוואי מובחן - חשיבותה של ההליכה בדרך-ארץ.

רבי יניי אינו רואה את חשיבות ה'הליכה בדרך'. חשוב לו להביא את ההולכים בדרך אל תוך ביתו. בית של תורה. הוא עוצר לפיכך באמצע הדרך, משנה את המסלול, ומציע לזר לסור עמו לתוך ביתו. התורה בביתו של רבי יניי, רחבה ועמוקה מיני ים, משתרעת מן המקרא ועד האגדה, מן המשנה ועד ברכת המזון. רבי יניי מתחיל בשאלותיו מן המקרא, ושוכח להתחיל מן ההתחלה ולבדקו בדרך-ארץ, שכן דרך ארץ קדמה לתורה. כנגדו, כשמתבקש האורח לספר על זכויותיו, אין הוא מזכיר זכויות בתורה אלא את מידותיו בדרך-ארץ, מלשון הרע ופגיעה מילולית ועד התכתשויות ופגיעה גופנית. כך מעומתים ומונגדים שני הערכים הללו זה מול זה: תורה ודרך-ארץ.

הדמויות בסיפור מייצגות את שני הקטבים. רבי יניי, מייצג התורה, נכשל כישלון חמור ב'דרך-ארץ'; והאורח, המתגלה כחף לחלוטין מידע בתורה בראשית הסיפור, מתגלה באחריתו כמצטיין ב'דרך-ארץ'.
המילה 'דרך', כאמור, ממסגרת את הסיפור ומרמזת על ההליכה-התהליך שעל רבי יניי לעבור. אליה מצטרפת מילת-מפתח נוספת: 'אצל' ('גבי' במקור הארמי). בפתח העלילה מציע רבי יניי לזר להתארח 'אצלנו'. המוקד מצוי אצל רבי יניי, המארח בביתו ומציע מפתו ומתורתו. בסופה של עלילה, עובר מיקודה לאורח שהוכיח את מידת דרך-הארץ המופלגת שבו. רבי יניי, שעבר כעת תהליך של הבנה ותשובה, מתפעל מאורחו: 'כזה דרך ארץ אצלך!'

באמצע, בדרך שבין תחילת הסיפור לסופו, עוד מרטט המתח שבין 'אצלי' ו'אצלך'. אם בתחילה הדברים ברורים - מי נמצא אצל מי? האורח אצל רבי יניי - הרי שבאמצע, יוצא לפתע המיקום ממיקוד. האורח מפתיע בשאלה 'מה, ירושתי אצלך?', ורבי יניי הנבוך שואל 'מהי ירושתך אצלי?' מה אם כן נמצא ואצל מי? האורח פותר את דבריו ומסביר, הירושה היא מורשת התורה שאינה מצויה דווקא אצלך. אף שעודם מצויים באותו מקום מבחינה פיסית, הרי שמבחינה רוחנית השתנה מקומם. מה שהיה 'אצלנו' בפתיחה - כל הטוב השמור בביתו של המארח - מפנה בחתימה את מקומו לכל הטוב והיפה שמצוי אצל האורח, הדרך-ארץ שנמצאת 'אצלך'.
טעותו של רבי יניי ברורה מראשיתה. טעות בסיסית בדרך-ארץ. למניעת טעות זו קראו חכמים "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". רבי יניי מסתנוור מבגדיו העשירים של ההלך הזר, ומשליך מכך על חכמתו וגדולתו וידיעותיו בתורה. הלבוש החיצוני המרשים מזכה אוטומטית את האיש בכינוי 'רבי'. 'האם ירצה רבי להתארח אצלנו?'. כך, מבלי לעמול קשה זכה הזר בתואר הנכבד 'רב', בשל חזותו מעוררת הכבוד. לעומת התואר המופרך שהעניק רבי יניי לאורחו, אין האורח יודע להשיב למארחו באותה מטבע. הקודים מעולמם של חכמים זרים לו: 'יברך יניי בביתו' הוא עונה, בהשמטת התואר 'רבי' המגיע לרבי יניי בדין. אולי פגיעה זו ברבי יניי, שהכבוד המבוטא בבגד או בתואר חשוב בעיניו ביותר, היא אשר מציתה את חמת זעמו.

טעותו הראשונה של רבי יניי אכן לעולם חוזרת ובמהירות רבה. ההסתכלות השגויה, המסיקה מסקנות מן הקנקן, היא כפולה ומכופלת. רבי יניי טעה לחשוב שהקליפה החיצונית מעידה על תוך מסוים. עד מהרה הוא עומד על טעותו. אך רק לכאורה, שכן בו במקום הוא מבצע שנית את אותה הטעות בדיוק. הוא בוחן את ידיעותיו של האורח בתורה, ומשמתגלה זה כבור ועם הארץ, הוא טועה לחשוב שאי-ידיעת התורה שלו מצביעה על ריקנות גמורה ולכן איבד זה כליל את אנושיותו, והוא קורא לו 'כלב'. שמא רומזים בעלי המדרש שגם הידיעות במקרא, במשנה, בתלמוד וכו' אינם אלא קליפה; אין ידיעת התורה אלא לבוש חיצוני בלבד כל עוד אין תוכה רצוף אהבה?
האורח, פגוע ונסער, שכן אין לך שפה בעולם כולו שהמילה 'כלב' אינה משמשת בה ביטוי גנאי מעליב, קם ברגשתו ותפסו לרבי יניי. לרגע סוער אחד הופסקה השיחה. הסתיים השימוש במילים. השיחה שהתדרדרה משאלות במקרא למילות גידוף ונאצה נעצרת באקט הפיזי שנוקט בו האורח הפגוע.

מיד אחרי שתגובתו האינסטינקטיבית עצרה את מהלך השיחה שהנהיג רבי יניי בביתו, עובר האורח לשלוט בעצמו בדיאלוג. הוא פותח בדברים חידתיים, המסקרנים את רבי יניי וקוטעים את פוטנציאל האלימות הגלום במפגש הטעון. בשלב הזה, הדרך היחידה ללכוד את תשומת לבו של רבי יניי ולמנוע הידרדרות נוספת, היא לדבר עמו בשפתו, שפת התורה.

הדרשן, שצריך היה להתגבר על הפער שבין ציור דמותו של האורח כעם הארץ גמור לבין יכולתו להשתמש כראוי בלימוד תורה, מספק אליבי לאורח הבור: "התינוקות אומרים". "גירסא דינקותא" - כל תינוק לומד מינקותו את הפסוק הזה; או לפי גרסה אחרת: 'שמעתי מאחורי בית הספר את קולם של התינוקות אומרים...'. ואולי יש כאן יותר מאליבי גרידא. רבי יניי פונה אל אורחו כאל תינוק: 'יכול אתה לחזור אחריי?' 'כן' משיב האורח, ומביא תשובה מן התינוקות.

התינוקות מצטטים "מורשה קהילת יעקב". התורה היא מורשה לכל עם ישראל לגווניו ולפלגיו, ולא לקהילה אחת אליטיסטית ומלומדת ככל אשר תהיה. מבלי שנתכוון לכך, הוכיח האורח בסיפור דבריו כי תורתם של התינוקות אינה שלהם בלבד, גם העובר ליד חלונם יכול לדרוש אותה ולהפוך אותה לתורתו. ואם כן, כך היא גם תורתו של רבי יניי, אף היא שייכת לעובר האורח בן קהילת יעקב.
חלקו האחרון של הסיפור הוא תשובת המשקל לחלק הראשון. העניינים נרגעים ושני הנצים מתפייסים זה עם זה. רבי יניי מעוניין לדעת מה יש בו באותו אדם שזכה לאכול על שולחנו. שתי עדויות אופי מספק האורח על עצמו: מעולם לא השבתי רוע לבעליו, ומעולם לא הנחתי לשני נצים לריב מבלי להשלים ביניהם. אדם כזה, שמעולם לא רגל על לשונו, אוהב שלום ורודף שלום - ראוי גם ראוי להתארח בביתו של החכם ואולי אף ללמדו מוסר.

אין צורך להעמיק ברמזים כדי להבין שהאורח באותה הזדמנות מספר בדיוק את שאירע ביניהם מנקודת מבטו. המשפט 'התפייסו זה לזה' מקביל למשפט 'מתכתשים זה עם זה' ומלמד שעליהם עצמם הוא מדבר. מעולם לא שמעתי דבר רע ('כלב', למשל) והחזרתי לאומר (ובמקרה דנן, גם לא חזרתי על דברי האומר), מספר האורח, ולעולם אביא שלום בין הצדדים המתכתשים זה עם זה (כגון אנו, למשל). כך לא על עצמו בלבד הוא מעיד, אלא גם - בעדינות וברמיזה - על מעשיו של רבי יניי, בעל המילה הרעה ומחולל ההתכתשות.

רבי יניי אינו טועה בפעם השלישית. לאחר שנרגע, התרכך והתפייס, הוא מבין את תוכם של הדברים כברם. הוא מתבונן בדרכו ורואה בעיניים אחרות את מעלת אורחו - הן בעדותו העצמית והן במעשיו. רבי יניי דורש את הפסוק "ושם דרך" בשין ימנית, מלשון שומה - המתבונן ומעריך את דרכו רב ערכו - הוא קורא, ספק על האורח ספק על עצמו.