העולם נברא 'כדברא' - בדיבור. "ויאמר א-להים יהי-אור ויהי-אור". אותו כוח אלוקי, של בריאת יש מאין ושינוי המציאות באמצעות הדיבור נמסר לפי המסורת לכמה יחידי סגולה בני תמותה. יש שאלה חכמים המבקשים רחמים ותפילתם נענית מיד, ויש שאלה צדיקים יחידים שברית המילה כרותה לשפתיהם, וכל מילה מפיהם מוציאה מים מסלע.

אמר לו רבי זריקא לרב ספרא: בא וראה מה בין תקיפי ארץ ישראל לחסידי בבל.
חסידי בבל - רב הונא ורב חסדא - כאשר היה צריך העולם לגשם,
היו אומרים: נתאסף יחד ונבקש רחמים,
אפשר שיתרצה הקדוש ברוך הוא שיביא גשם.
תקיפי ארץ ישראל - כגון רבי יונה אביו של רבי מני - כאשר היה צריך העולם לגשם,
היה עולה לביתו, ואמר להם: תנו לי את השק שלי, ואלך ואביא לי תבואה בזוז.
כאשר היה יוצא לחוץ,
היה הולך ועומד במקום עמוק, שכתוב: "ממעמקים קראתיך ה'",
ועומד במקום צנוע,
ומתכסה בשק,
ומבקש רחמים,
ובא הגשם.
כאשר היה בא לביתו אמרו לו: הביא אדוני תבואה?
אמר להם: אמרתי, הואיל ובא הגשם - רווח העולם.
[תענית, כג ב (מתורגם מארמית)].

רבי יונה הוא מאותם חסידים ואנשי מעשה, בעלי מופתים ומורידי גשמים, שמעשי גבורתם מקובצים יחד בעשרות סיפורים המופיעים בפרק שלישי ממסכת תענית. על היכולת של חכמי ארץ ישראל המופלאים לגזור על המציאות שתתגשם בגשם ומשאלות מתגשמות אחרות, אפשר ללמוד הן מהסיפורים הקודמים והן מסיפורי ההמשך לסיפורנו זה.
מן הקצה האחד, סיפורנו הוא המשך ישיר לסיפורים המפורסמים על אודות חוני המעגל וצאצאיו שמפתחות הגשמים ניתנו בידם. בכוח עמידתו העזה והנועזת מול הבורא, מוריד חוני גשמים בעת עצירת גשמים. כשם שהוא מבקש על ירידתם, כך הוא מבקש על הפסקתם, ונענה. חטאתו, אך גם זכותו של חוני, כפי שרומז לו שמעון בן שטח, היא התנהגותו כבן שמתחטא על אביו, שאביו נכנע ועושה לו כרצונו. בזכות חינו ניצל חוני מנידוי.

במרחק דפי גמרא ספורים משם, צועד לביתו חסיד ישראלי נודע אחר ומווסת כרצונו את ממטרי השמים כדי שלא יירטב בדרכו מהתם להכא. כשהוא בדרך הוא מבקש להפסיק את הגשם הטורדני ונענה, וכשהגיע לביתו יבש בלי פגע, הוא מבקש לחדש את הזרם ונענה.

רבי חנינא בן דוסא היה הולך בדרך,
ובא גשם.
אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?
פסק הגשם.
כשהגיע לביתו, אמר לפניו: רבונו של עולם! כל העולם כולו בצער, וחנינא בנחת?
בא גשם. (דף כד עמוד ב).

כך גוזר צדיק, בזכות חינו וחינונו, והקב"ה מקיים. וכמוהו עוד כיוצא באלה גוזרי גזירות על השמים המתהלכים בין דפי המסכת.
בניגוד לגדולי הדור ולמורידי הגשמים הידועים מבית חוני, שאליהם פונים הכל בשעת צרה, רבי יונה הוא צדיק נסתר שמעשיו נסתרים אף מבני ביתו. את יציאתו מן הבית, שק בידו, לתפילה על הגשם, היה מתרץ כיציאה לאיתור תבואה בזול, שמחירה האמיר מאוד בזמן הבצורת. אחר כך היה יורד ואדיות, וממקום מוסתר מעין אדם, עטוף בשק, היה מבקש רחמים על העולם. טרם כילה לשאת תפילתו, מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים. עטור הצלחה מיידית, שק ריק בידו אך מלוא הכרת הטוב בלבו, חוזר רבי יונה רטוב ומאושר לביתו. 'הבאת תבואה?' שואלים בני הבית. אין צורך, עונה רבי יונה, הנה בא פתאום הגשם, אמרתי רווחה תבוא לעולם ומחירי התבואה ירדו מאליהם.

בניגוד לחוני המעגל, העג עוגות ברבים, נשבע שבועות, מתנה תנאים ומתנה אהבים עם ריבון העולמים, רבי יונה אינו עושה פומבי ליכולתו המופלאה וכל מעשיו בסתר נעשים. בניגוד לחוני, שהשמים אינם נענים לתפילתו, וגם אחרי שבועתו הם מהתלים בו ומורידים לסירוגין נטפים דקים וגשמי זעף עד שסופסוף "ירדו גשמים כתקנן", רבי יונה מבקש רחמים ובפשטות גמורה "בא הגשם".
מדוע מכנה רבי זריקא את חכמי בבל 'חסידים' ואת חסידי ארץ ישראל 'תקיפים'? ומדוע מכל חסידי ארץ ישראל הוא בוחר להדגים את תקיפותם דווקא ברבי יונה הצנוע והנסתר?

כמה ממפרשי האגדה הבינו את הכינויים הללו כאירוניים. רבי זריקא הארצישראלי אומר לרב ספרא האורח מבבל, כי אותם הבבלים הידועים בחסידותם, הם אלה המודיעים מעשיהם לכל: הבה 'נתאסף יחד ונבקש רחמים', בעוד חבריהם הישראלים, שאינם ידועים בחסידותם ונודעים כתקיפים וחזקים בלבד, עושים מעשיהם בהסתר ובצנעה, כרבי יונה אביו של רב מני.

רבי זריקא אולי רומז כאן דבר נוסף: החסיד הבבלי אינו יכול להביא גשמים לבדו. הוא זקוק לחברו וקורא לו 'נתאסף יחד'. הכוח נתון בידי אסיפת החברים. לעומתו, החכם הארצישראלי יכול לעמוד לבדו בתפילה מול הבורא ולהביא לירידת הגשמים. כאילו קרובה הארץ לשמים מרחק לחישה ואין צורך בזעקת הציבור. כאילו ישנו בארץ ישראל קשר מיוחד וישיר בין החסיד המתפלל לבורא, ואין הוא נזקק לעדה, למניין.

אך מעבר לזה, נדמה שתקיפותם של חכמי ארץ ישראל היא בביטחונם הגדול והמלא בכך שהקב"ה יעשה כאשר הם מצווים עליו. אין זו תַּקיפות תוקפנית או יכולת כוחנית, אלא תְּקֵפות המלמדת על תוקף הדברים. על החלוּת הכמו-חוקית, חוק טבע, שיש לדבריו של החכם הארצישראלי. חכמי בבל אינם בטוחים בכוח תפילתם. ליתר ביטחון הם מתאספים יחד, וגם אז הם אומרים: 'אפשר שיתרצה הקדוש ברוך הוא שיביא גשם'. ואפשר שלא יתרצה. רבי יונה אינו משקר חלילה לבני ביתו כאשר הוא אומר להם שהוא יוצא על מנת 'להביא תבואה בזוז'. אין בלבו ספק שיציאתו תגרום לכך שיביא לעולם תבואה בזוז. זהו כוחם של בני המקום שהם כבנים לפני המקום.
עד כמה מגיע כוחם של בני ישראל המופלאים? כיצד זה בא וכיצד הלך? לסיפורנו שני סיפורי המשך ('ועוד') קצרים, העוסקים בבנו של רבי יונה - רבי מני עצמו.

ועוד, רבי מני - בנו -
היו מצערים אותו [אנשי] בית הנשיא.
השתטח על קבר אביו,
אמר לו: אבא, אבא, אלה מצערים אותי.
יום אחד עברו שם,
נתפסו רגלי סוסיהם עד שקבלו עליהם שלא יצערו אותו.

רבי מני, שגדל בביתו של רבי יונה עושה הנפלאות, שבכוחו לשנות את המציאות, היה מורגל כנראה לתנות את צרותיו באוזני אביו, ולראות כיצד באורח פלא מסתדרים היו הדברים כמו מאליהם. גם כשנפטר רבי יונה מהעולם, והיה עטוף בשק ומצוי במקום עמוק, היו דבריו נשמעים שנאמר 'ממעמקים קראתיך ה''. כיון שהציקו לבנו אנשי בית הנשיא, הלך זה ותינה צרתו על קבר אביו.

ממקומו העמוק לא יכול היה עוד רבי יונה לשלוט בעולם כולו, בשמים ובגרמיהם. תקיפותו היתה תקפה רק לטריטוריה של בית העלמין וישועתו לא היתה עוד כהרף עין. אולי היה רבי יונה מוגבל במקום אך לא בזמן. באותו מקום עמוק אין הזמן דוחק. לא עברו ימים מרובים - 'יום אחד' - עברו המצערים סמוך לקברו של רבי יונה. שם, בשטחו, נתפסו ברגלי סוסיהם ולא הותרו עד שחדלו ממעשיהם הרעים.
הרגל נעשה טבע. כשלא היה מצוי רבי מני לפני אביו, או בפני קברו, עשה לו רב עושה נפלאות בעצמו, שדבריו כגחלי אש וכהרף עין נשמעים, ותינה באוזניו את צרותיו השונות.

ועוד, רבי מני היה מצוי לפני רבי יצחק בן אלישיב.
אמר לו: העשירים של בית חמי מצערים אותי.
אמר: ייעשו עניים,
ונעשו עניים.
אמר: דוחקים אותי.
אמר: יתעשרו,
והתעשרו.
אמר: לא מקובלת עלי אשתי.
אמר לו: מה שמה?
- חנה.
(אמר:) תתייפי חנה,
ונתייפתה.
אמר לו: מתגאה עלי.
אמר לו: אם כך - תחזור חנה לשחרוריתה,
וחזרה חנה לשחרוריתה.

האמידים שבבני משפחת אשתו היו פוגעים בו ומצערים את רבי מני. גזר רבי יצחק שייעשו עניים ונעשו. כיון שנעשו עניים החלו לדחוק בו שיפרנס אותם, שנעשה לפתע הוא לגביר בתוכם, הלך רבי מני והלין. גזר רבי יצחק שיתעשרו שנית והתעשרו. בפעם אחרת התלונן רבי מני שאשתו אינה מוצאת עוד חן בעיניו. גזר רבי יצחק שתתייפה והתייפתה. כיון שנעשתה יפה - שב רבי מני והתלונן - החלה להתגאות עליו. גזר רבי יצחק שתחזור לכיעורה והתכערה.

בעין תמימה אפשר לקרוא את הסיפור כאגדה מפעימת לב על מעשי המופת הגדולים של רבי יצחק. באוזן קשובה נדמה שיש כאן אמירה סאטירית על כוח הדיבור והגזירה שבפי אותם חכמים מיוחדים. אם הסיפור הראשון, שבו מתחטא רבי מני לפני קבר אביו, עודו מקובל, ואף נדמה שהוא מלמד משהו על מגבלות הכוח, הרי שהדיאלוג הפרודי הנמשך ממנו הופך את כל העניין על פניו. אין גבול לכוח הדיבור ולכן גם אין לו כל משמעות. אותו כוח שנתייפה בהיותו כוח מועיל לחברה של גשם, חסד ורחמים, חזר לשחרוריתו ונעשה כעור ונלעג.
אותו סיפור עצמו נפרד מרבי מני ומספר, לאפילוג, על תלמידים אחרים של רבי יצחק בעל המופת.

שני תלמידים היו [יושבים] לפני רבי יצחק בן אלישיב,
אמרו לו: יבקש אדוני רחמים עלינו שנחכים הרבה!
אמר להם: עמי היתה ושלחתיה.

בניגוד לתלונותיו-בקשותיו של רבי מני, המתחלפות ומתהפכות ונדמות קטנוניות ומגוחכות, מבקשים תלמידיו האחרים של רבי יצחק בקשה חיובית ורבת מוטיבציה לימודית. יתפלל עלינו רבינו שנעשה חכמים ובעלי ידע רב. אין כל פסול בבקשה מסוג זה. אלא שתגובתו של רבי יצחק, שכוח דיבורו המופלא אינו טמון בשק ובמקום צנוע, אלא יצא זה מכבר לרשות הרבים ונעשה מוגזם גם לעיניו, היתה הפעם שונה: 'עמי היתה ושלחתיה'. אכן היתה לי אי אז היכולת לבקש רחמים, לגזור ולצוות כביכול על הבורא לשנות בריאתו, אך שלחתיה לדרכה. לא הכוח עזב את רבי יצחק, אלא הוא אשר מוותר עליו ועל הילתו מעצמו וחוזר לאפרוריותו. תקיפי ארץ ישראל שבים לחסידותם. אפשר יתרצה הקדוש ברוך הוא ויענה לתפילתם.