רבי פתח אוצרות בשני בצורת.
אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו.
דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס,
אמר לו: רבי, פרנסני.
אמר לו: בני, קרית?
אמר לו: לאו.
שַנית?
אמר לו: לאו.
אם כן, במה אפרנסך?
[אמר לו:] פרנסני ככלב וכעורב.
פרנסו.
לאחר שיצא, ישב רבי והיה מצטער ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ!
אמר לפניו ר' שמעון בן רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו?
בדקו ונמצא [שכך הוא].
אמר רבי: יכנסו הכל.
[בבא בתרא ח א ].

יבש חציר נבל ציץ, בצורת בארץ. לא שנת בצורת כי אם 'שני בצורת', שנות רעבון ארוכות מכבידות את עולן על הבריות. רבי יהודה הנשיא, עשיר מופלג, פתח את מחסני אוצרותיו כדי להאכיל מהם את הרעבים. פרנס הציבור מפרנס את הציבור מהונו. רבי יהודה הוא מנהיג הדור, הוא גם בעל המאה ולפיכך גם בעל הדעה. מכיוון שהמשאבים מצומצמים והתחרות על הזכייה בהם גדולה, קבע רבי סדרי עדיפויות: תלמידי חכמים - בפנים, עמי הארצות - בחוץ.
כדי לענות לקריטריון של רבי לתלמיד-חכמים יש להיות בקיא במקרא, או במשנה, או בגמרא, או בהלכה; אפילו בעלי אגדתא נכנסים, אבל עמי הארץ - 'אל ייכנסו'! רבי מפרנס את הנצרכים במו ידיו. לא פקידים, לא שרי עשרות ולא שומרי פתח בשכר. רבי בכבודו ובעצמו מקבל את הפניות ומעביר את המזונות, והוא אשר מסנן בפתח המחסן מסתננים לא קרואים.

רבי יונתן בן עמרם הוא תלמידו של רבי. אותו היום הרכין ראשו, כיסה פניו ונדחק להיכנס. ביקש מרבו לפרנסו. רבי, שעיניו פקוחות על כל הבא, עמד והציג לו את שאלון מבחן הכניסה: קרית? שנית? גמרת? הלכת? הגדת? על כולם השיב לו על הן שהוא לאו. סירב רבי לפרנסו, אך הבלח של רחמים סדק את שריונו ומבעדו פתח לו פתח: 'בזכות מה אפרנסך?' אמר לו: 'רחם עלי כשם שהיית מרחם על בהמה ועוף'. ריחם עליו ופרנסו.

אם ברובד הגלוי לרבי היתה שיחתם מבחן מטעמו, הרי שברובד הנסתר ממנו התהפכו היוצרות והיה זה מבחן שהעמיד רבי יונתן לרבי עצמו. כשם שרבי יונתן נכשל במבחן הפורמלי, אך זכה במנתו בזכות בקשתו האישית, כך נכשל רבי בעמידה על משמר הקריטריונים שלו עצמו, אך עמד בכבוד במבחן האנושי, מבחן הצדק והרחמים.
מהו שעורר לרגע את רחמיו של רבי וגרם לו להפר את תנאי הקבלה שלו עצמו? סוגיית ייסוריו של רבי ממקום אחר מהדהדת בסיפורנו. במסכת בבא מציעא (פה ע"א) מתוארים ייסוריו הקשים של רבי והמסורת שם מציינת שייסוריו נגרמו לו בשל מעשה שעשה. מהו אותו מעשה נורא שבשלו נגזר סבל גופני כבד במשך שנים ארוכות על מנהיג הדור? כך היה המעשה: עגל אחד שהובל לשחיטה, הניח ראשו בכנף בגדו של רבי ובכה. אמר לו רבי: לך לשחיטה, כי לכך נוצרת. אמרו משמים: הואיל ואינו מרחם - יבואו עליו ייסורין.

וכיצד נרפא רבי מייסוריו? גם זה על ידי מעשה. יום אחד כיבדה שפחתו של רבי את רצפת הבית. יחד עם הלכלוך טאטאה גם גורי חולדה שהיו מונחים שם. אמר לה רבי: הניחי להם, הרי כתוב "ורחמיו על כל מעשיו". אמרו: הואיל ומרחם - נרחם עליו.

בעולם מובנה ומסודר בקפידה יודע רבי שיש מקום היררכי מדויק לכל סוג ומין. תלמידי חכמים עדיפים על עמי הארצות בקבלת מזון, ומקומם של עגלים בשרשרת המזון הוא בתחתית הקערה. הגורם המערער את הסדר הרציונלי הוא גורם הרגש - תחושת הרחמים. לכן משמים לא חולקים על קביעתו של רבי 'לכך נוצרת' ולא משיבים לו באותה מטבע, אלא מעבירים את הדיון למישור הרחמים: 'הואיל ו(אינו) מרחם'.

בסיפורנו, לטעמו של רבי, קלקלו הרחמים את השורה. רבי הצטער מאוד על שנתן ללבו לשלוט בראשו. היה יושב ומתאונן 'אוי לי שנתתי מפתי לעם הארץ'. ייתכן שצודקים הפרשנים המבקשים להסביר את צערו של רבי בכך שבמעשהו זה המעיט ממזונם של תלמידי החכמים המצטערים בצער הציבור. אך מילות הסיפור אינן חושפות דאגה זו ומדגישות את האופי האישי של חרטתו באמצעות סיומת החיריק-יו"ד שבהן: 'אוי לי, שנתתי מפתי...".
אם בסיפורי הייסורים היו אלה עגל ובני חולדה, הרי שבסיפורנו נבחרו כלב ועורב להדגמת הרחמים. על העורב נאמר: "נותן לבהמה לחמה לבני ערב אשר יקראו" (תהלים קמז, ט'). העורב אכזרי על בניו, מסביר רש"י, והקב"ה שומע את נאקת גוזליו ומביא להם מזון ברחמיו על מעשיו. עוד מסביר רש"י שהכלב מזונותיו מועטים ולכן חס עליו הקב"ה. ייתכן שהכלב, כסמל, נושא על גבו משמעויות נוספות מעבר לעובדות הזואולוגיות והגסטרונומיות הללו.

סיפור אחר מהמדרש מהדהד בסיפורנו בהקשר זה. מסופר שם על רבי יניי המארח על שולחנו איש נכבד למראה, המתגלה לחרדתו של המארח כבור ועם הארץ.

[...] הכניסו לתוך ביתו.
בדקו במקרא ולא מצאו, בדקו במשנה ולא מצאו, בתלמוד ולא מצאו, בהגדה ולא מצאו.
אמר לו: ברך.
אמר לו: יברך יניי בביתו.
אמר לו: יש בך לומר מה שאני אומר לך?
אמר לו: כן.
אמר לו: אמור, אכל הכלב את פתו של יניי [...].
[ויקרא רבה, פרשה ט'].

מי שנבדק בכל מקצועות התורה - במבחן דומה להפליא למבחנו של רבי - ונכשל בכולם, אינו ראוי למזונות מבית רבי יניי, אלא ככלב, וזהו גם הגידוף שלו הוא זוכה. כל כך הצטער רבי יניי שנתן מפתו לעם הארץ.

בעוד רבי יניי משווה את עם הארץ לכלב, רבי דווקא היה מוכן לתת מאוצרותיו ל'כלב', שעורר לרגע את רחמיו, אך על נתינתם לעם הארץ הוא מצטער לאחר מעשה.

אמירה מפורסמת בנושא עמי הארץ מובאת בברייתא בשמו של רבי עקיבא: 'כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! אמר להן: זה נושך ושובר עצם, וזה נושך ואינו שובר עצם' (פסחים מט:). נמצא עם הארץ גרוע מכלב. רבי יונתן, המתחזה לעם הארץ, מועלה אפוא בדרגה אחת וזוכה לפרנסתו ככלב!
רבי שמעון, בנו של רבי, שומע את אנחתו וצערו של אביו ומבקש להפיס את דעתו ולהבהיר לו את הסיטואציה. לא עם הארץ התפרנס מפתו של רבי, אלא היה זה תלמידו רבי יונתן בן עמרם שנהנה מאוצרותיו. השערתו של רבי שמעון, הנבדקת ונמצאת נכונה, לא רק מניחה את דעתו של רבי אלא גורמת לשינוי מוחלט בתפיסתו.

הנימוק המכריע, ששינה מקצה לקצה את תפיסתו של רבי, היה זה ששם רבי שמעון בפיו של רבי יונתן. הכרזתו של רבי גורמת לחכמים להשתמש שלא כהוגן במעמדם כדי לזכות ביתרון על פני זולתם, ובכך ליצור אי-שוויון מובהק. בתוך הסוגיה שבה משובץ הסיפור - החובות לצד ההנחות של רבנן במסים ובמטלות המוטלים על כלל הציבור - ייתכן שהדבר מקובל. אך דבריו של רבי שמעון אינם מכוונים לחוסר השוויון בלבד. הוא מוסיף עניין הקשור במהותה של תורה ובתפקידם של לומדיה. החובה להוכיח ידיעה בתורה כדי לזכות במזון מהווה שימוש פסול בכבוד התורה, הנעשה קרדום לחפור בו וחותר תחת התורה עצמה.
התלמיד החכם והבן הנבון הביאו במשולב לשינוי בתפיסת עולמו של רבי. רבי יונתן יצר זעזוע ראשון בתפיסה כאשר הסיט את הדיון משפת הפורמליזם לשפת הרגש. בהזכירו את העורב, רמז רבי יונתן לרבי בדרכו העקיפה כי מוטב לדבוק במידת הקב"ה המרחם על כל מעשיו ולא לנהוג כמידת העורב המתאכזר לבניו ואינו חס על בני מינו.

רבי שמעון, מתוך כבוד ותבונה, בוחר בדרך ההשערה המרומזת והעדינה ('שמא...') כדי להוכיח את אביו ולהעמידו על טעותו. בחושפו ובהסבירו את מעשיו ומניעיו של רבי יונתן, הוא מחזיר את הדיון משפת הרגש לשפת האתיקה, שפת מידותיה של התורה. אגב כך הוא רומז לאביו על שימושו שלו בכתרי עושרו ותורתו כדי לבחון ולהבחין בין הבאים בשערי אוצרותיו ולדון מי לשובע ומי לרעב.

רבי נרמז ומגלה גדלות נפש. ללא כל ויכוח או התנצחות הוא חוזר בו מהשקפת עולמו. לאחר שפתח את הסיפור בהכרזה החד משמעית 'אל ייכנסו!', הוא משנה מילה אחת בלבד בהכרזתו ומסיים בהצהרה נחרצת לא פחות אך הפוכה בתוכנה: 'ייכנסו הכל!'.