פרשנות פוסטמודרנית היא פועל יוצא מן התפיסות הפוסטמודרניסטיות שכבשו את רוב תחומי החיים החברתיים והרוחניים של התקופה האחרונה, ובזה היא גם הרחבה רב-תחומית של הדיקונסטרקשן.
לשם הבנה של נושא זה עלינו לבדוק מה הבדל בין מודרניזם לפוסטמודרניזם.
המודרניזם כעקרון אינו מבטל את הערכים הישנים מכל וכל, אלא רוצה לערוך בהם שינויים לפי תפיסתו. אף ערכים שהוא מבטלם, הוא מציע ערכים אחרים תמורתם. בדרך זו, מחדשת מערכת הערכים את פניה במקביל לחברה ולתרבות. יש להוסיף, כי ערכים אינם יכולים לאבד את הקשרים לעברם ההיסטורי. אי אפשר להמציא מושג חדש לגמרי של הצדק, בלי לשמור על קשריו אל מושג הצדק הישן והטוב של ימים עברו. אותו דבר לגבי אמת, יושר, צניעות ודומיהם.
הפוסטמודרניזם כופר בכל הערכים ושולל אותם. אפשר להגדיר את הפוסטמודרניזם כסירוב, חוסר נכונות וחוסר יכולת להכריע בין התפיסות המתהלכות בחברה. במקום להודות שהסיבה לדחיית הערכים היא אוזלת ידו של האדם, מטילים את האשמה במהותם של הערכים ובריבויין של התפיסות. הפוסמודרניסטים סבורים שערכים אינם קיימים, ואילו היו קיימים היה ראוי להכחידם.
מסקנה מתפיסה זו היא שלעולם לא יכולה להיות תחרות או קונפליקט בין ערכים שאינם קיימים, וקל וחומר שאי אפשר להכריע ביניהם. במקום שאין הכרעות אין החלטות, ולכן אין מקום לשיקול דעת, והעולם הפוסטמודרני שקוע עמוק בספק באדישות ובסתמי. סתמי זה חמור ומייאש שבעתיים מן הסתמי שהכרנו אצל בודליר ובני דורו, או אצל פרוסט וקפקא ובני דורם. באין בכרעה והחלטה אין גם אפשרות לבחירה ואי אפשר לבחור אפילו בהתאבדות, שהועלתה כאפשרות על-ידי אלבר קמי.
לפוסטמודרניסטים נותרה האפשרות לבהות בחלל הריק שבו לא קיים דבר, לא מתרחש דבר, אי אפשר להעדיף ולבחור דבר, ואשר בו דבר אינו יכול להשתפר. החיים עלי אדמות נסרחים ללא תקווה. זה נכון לגבי הפוליטיקה, התרבות והאמנות.
לפי תפיסתו של משה כספי (בספרו: החינוך מחר? הוצאת עם עובד, תל-אביב 1979), אין בחינוך מקום למסירת תרבות וערכיה מן הדור הקודם לדור הבא. אין לכוון את צעדיו של התלמיד. לכל היותר יש להראות לו באיזה מקום המדרגות שבורות, כדי שיזהר, אם ירצה. דברים מעין אלה אמורים כמובן גם לגבי צריכת סמים. נראה שזו גם תפיסתו של ס. יזהר בנושאי חינוך, תרבות ואמנות. לדעת אנשים אלה כל חינוך הוא אינדוקטרינציה.
בגלל ריבוי פניו קשה מאוד להגדיר את הפוסטמודרניזם, ולכן נסתפק בתיאור מאפייניו העיקריים.
א. האקלקטיות המגבבת סגנונות, חומרים וחפצים, ששייכותם זה לזה מוטלת בספק, היא מסימני היסוד הראשוניים של הפוסטמודרניזם. זה מקבל את כל הדעות, אפילו מדובר באלפי דעות שונות זו מזו, אפילו דבר והיפוכו. לפי שיטה זו, מאחר ואין הכרעה בין הדעות, יש לראות את כולן כאמת, ומספר האמיתות הוא כמספר הדעות.
ב. הפוסטמודרניזם מתמסר לים הקיטש השולט בעולם, ובמקום לשלול אותו הוא משלים עמו, מצדיק אותו, ואפילו מעלה אותו על נס. [זוהי כניעה למציאות וזרימה עמה].
ג. הפוסטמודרניזם שולל סדר, ארגון והירארכיה בחיים ובתרבות, והוא מאיים על סדר חברתי, פוליטי או תרבותי. הוא תובע שינויים קיצוניים, אף שאינו מאמין בתועלתם.
ד. הפוסטמודרניזם מכחיש אפשרות לשיפור, ושולל תקוה לעולם טוב יותר.
דברים אלה מסבירים, כי חינוך חופשי מדי, היוצר אקלקטיות, מצדיק את הפשטנות הקרובה לקיטש. הוא סלחני לכישלונות ואפילו משבח אותם, ותובע שינויים קיצוניים על סמך תועלת המיידית, בלי להיות בטוח בתועלת הכוללת והממשית. יש בו יסודות פוסט מודרניים, ולכן אין לו כל אחיזה בחינוך.
מטעם זה חייבים אנו לפנות לדרך האחרת, הלא היא דרך החינוך לבחירה על פי ערכים, ולפי ערכי היהדות שלנו בפרט.
ג'ורג' סטיינר בספרו
אראטה [הוצאת עם עובד, ספרית אפקים, תל-אביב 2001], מצטרף לתפיסה הניהיליסטית הטוענת לקיומם של אינסוף פירושים לסימנים של הלשון האנושית. וכך הוא כותב:
"אומנויות ההבנה [הרמנאוטיקה] רבות הן, כשם שמרובים מושאי ההבנה שלהן. לסימנים אין גבול הן מבחינת מספרם וצירופיהם והן מבחינת האפשרויות הגלומות במשמעויותיהם. אין במצב האנושי דבר מרפה ידיים יותר מעצם הדבר שאנו מסוגלים לומר כל דבר ולהתכוון לכל דבר שהוא".
אין ספק שסטיינר טועה ומבקש להטעות אותנו. הן לסימנים עצמם והן למשמעויותיהם יש גבול, אלא אם כן אנו עוברים לתחומי הטרוף. שולחן - כל עוד הוא שולחן, אינו גרב או חולצה. לכל דבר יכול להיות יותר מפירוש אחד, אבל זה עדיין רחוק מאינסוף פירושים. וזאת לדעת: אינסוף פירושים, משמעו אף לא פירוש אחד.
יש להוסיף, שכל הדיסקורס על המטאפורה לאחר פול ריקר ולאחר אומברטו אקו הסתאב כדי כך, שלפי פנומנולוגים אחדים שהקדימו את הפוסט מודרניסטים, כל מטאפורה מתייחסת לרפרנט שהוא עצמו אינו אלא מטאפורה, ואילו רפרנט דינוטטיבי-ממשי-ריאלי למטאפורה אינו קיים לדעתם.
כל הדיונים הללו הם כמובן הבל, כי מבחינה לוגית, אם הרפרנט של כל מטאפורה היא מטאפורה אחרת שבבסיסה, כי אז חייבת להתקיים מטאפורה ראשונה, שבבסיסה אין מטאפורה אחרת אלא הרפרנט-האוביקט הממשי הטרום לשוני בלבד. מובן, כי כאשר מדובר בעבודה פרקטית של פרשנות הטכסט, [וכל קריאה היא פרשנות פרקטית], אז לדיוני ספקולציה מטאפיזיים על קיומו הממשי, או על קיומו הוירטואלי של האובייקט-הרפרנט אין כל משמעות. בעניין זה חייבים לדעת שפרשן אמיתי המתייחס בכובד ראש לטכסט ולתכנים שלפניו חייב להיזהר מן התיאוריות הניהיליסטיות של הדיקונסטרקשן והפוסט מודרניזם. הפנומנולוגיה של הוסרל, הואיל והיא חשדנית כלפי קיום הריאלייה, נוטה לכיוון הניהיליסטי הנזכר, באשר אין היא מאפשרת פרשנות רגילה של ממש ביחס לריאלייה. אם אין ריאלייה, אין את מה לפרש. אם בכל זאת מבקש אדם לעסוק בפרשנות על בסיס פנומנולוגי, הוא נאלץ לסמוך על פרשנות ספקולטיבית מנופחת.
על פרשנויות הסרק המוגזמות של שיטות אלו ושל אחרות, כבר אמר את דברו מיכאל ריפטר המבקר הבינלאומי הגדול, באוסף המאמרים שיצא לאור בטיפולה של המחלקה לספרות משווה בשנת 2001.
