על הספר "כעפעפי שחר" לחיים סבתו
ד"ר דינה לוין
מרצה במכללה בירושלים ובמכללת תלפיות
מתפרסם לראשונה באתר "דעת" - תשס"ה
|
תקציר: ניתוח הספר "כעפעפי שחר". |
מוטיב השתיקה כאמצעי פואטי
לעיצוב הדמויות ולהדגשת מסרים חינוכיים
מוטיב זה שזור לכל אורכו של הרומן והוא קשור לתיאור אישיותם של הגיבורים. עזרא סימן טוב גיבור הספר ששמו ראוי לו (עמ' 12) מאופין בשתיקותיו הרבות. השתיקות בהתנהגותו עומדות בניגוד להיותו מספר מעשיות ליד פתח בית הכנסת מתוך עיניים שוחקות, כשחבריו מטים לו אוזן בעניין רב כשקורת רוח על פניהם (21). כך הכירו הסופר ומאז אותו היום זימן עצמו הסופר לבית הכנסת "זוהרי חמה" כדי להתלוות לעזרא בהליכתו לביתו. שניהם שותקים הסופר כי זו דרכו לשמוע סיפורים מאנשים פשוטים (20), ואילו עזרא שותק "מפני שלא ידע מה יאמר" (22) ואז כבדרך אגב מתחיל עזרא סימן טוב לספר לסופר מעשים ששמע מחכם ונטורא או סיפורים חסידיים ששמע בסעודה שלישית בבית כנסת "זכרון קדושים" (21).
סכר נעול נפתח ועזרא פונה אל הסופר ומספר לו מעשה שהיה לפני כחמישים שנה, "מעשה בארבעה נערים שהיו משחקים בשדה בשכונת מחנה יהודה והחל מספר ומספר" ובניגוד לשאר המעשים שתמיד ספר בנחת, כשחיוך מתוק על פניו הרי את הסיפור הזה סיפר ללא הפסקה, קולו היה אחר עולה ויורד ברעדה. כשסיים נאנח אנחה כבושה ושתק, ואף הסופר שתק. השתיקה מסתירה צער וכאב החבויים בנשמתו של עזרא. מה שמעניין את עזרא סימן טוב האם יהיה תיקון ? מה יהיה סופו של הסיפור. הסופר אינו עונה לו הוא שותק וכך גם עזרא סימן טוב. אולם מיד הוא ממשיך לשאול את הסופר איזה סיום היית כותב למעשה? האם לא תוכל למצוא תקנה לאדם זה?
העמימות גדולה והיא תלווה את הקורא לאורך כל הספר (22).
מיהו אותו אדם שזקוק לתיקון ומדוע? לאחר פרץ השאלות שנבע מסערת רגשות שהקורא אינו שותף להן, חוזר עזרא סימן טוב למאפיין הבולט של אישיותו: "שתק עזרא ולא המשיך" (23).
תשובתו היחידה של הסופר עשויה לתת לעזרא נחמה, ולקורא הסקרן מעין תמרור לפתרון התעלומה.
"מעשה של חסידים שפעם אמר הבעל שם טוב לאדם אחד שבא אליו, אם תבוא יום ותשמע ממי שהוא את המעשה שלך תדע שבא התיקון" (23). שתיקתו של עזרא בולטת גם ביחסו לילדיו. אין הוא שבע רצון מהתנהגותם. הם אינם יושבים ליד השולחן ושרים את הפיוטים כפי שהוא היה רוצה שיעשו אלא עוזבים את השולחן וקוראים במיטותיהם ספרים שעזרא סימן טוב בתמימותו אינו יודע את טיבם האם יש בהם שבחי שבת או שבחי צדיקים, אולם הקורא עשוי להבין שאין בספרים אלו ביאורים ומשלים לפרשת השבוע. עזרא סימן טוב אינו מגלה להם את צערו, כי רצה שישבו ליד השולחן מפני כבוד השבת ולא מפני כבודו (27).
עם התקרב ימי הסליחות הרבה עזרא סימן טוב בשתיקה, הוסיף בצדקה ובמעשים טובים והרבה בתוכחות ובדברי מוסר המשברים את הלב. כלומר, השתיקה היא אמצעי להתכנסות פנימית ולבחינת הלב כדי לחזור בתשובה לפני הימים הנוראים (37).
עזרא סימן טוב התחנן וייחל שנים רבות שיימחל לו אותו עוון שעדיין נעלם מן הקורא, והוא מכבס וממרק את הכתם בכל כוחו. כאן משתלבת אומנותו. מלאכת הכיבוס ממנה מתפרנס מקבלת משמעות רוחנית, כיבוס ומרוק חטא מסוים שהוא נושא על גבו שנים רבות.
השתיקה מתקשרת לחווית ילדות מיוחדת בבית הכנסת של המקובלים, לשם הלך עם אביו. פעם אחת ראה עזרא סימן טוב שטליתו של החכם נשרפת, והוא כילד מבוהל קרא בפחד לאביו שטלית הרב נשרפת. שמע זאת אחד מהמקובלים והרגיעו:
"אל תירא, היא אינה נשרפת. והוסיף, שתוק, ואל תספר לעולם מה שראית" (39).ראייה מטאפזית זו מתגלה ליחידי סגולה ואין האחרים רשאים לדעת עליה. הילד שזכה לגילוי רוחני נעלה מפנים את המראה ואת ההוראה שקבל והיא משתלבת באישיותו.
שתיקתו מתעצמת ובולטת במיוחד על רקע נגינתו של העיוור רחמים, אליו הולך עזרא בכל יום חמישי כשהוא עמוס בסלים גדושי אוכל. הוא נרתם לנקות את הבית, להדיח כלים ולאחר מכן נענה לבקשתו של העיוור לספר לו מעשה. כשסיים עזרא לספר החל רחמים לנגן וברגעים אלו נגן בכינור מנגינות שתאמו את סיפור המעשה של עזרא סימן טוב.
ברגעים אלו חש עזרא התעלות רוחנית והוא: "עוצם את עינו אותה שעה כאילו רוחו יוצאת מגופו והוא טס לו בעולמות אחרים" (41). כשרחמים שאלו: הבנת? "עזרא מעולם לא השיב". ועל שאלתו של רחמים כיצד היה קורא לנגינה ששמע? שתק עזרא ורק לפני שקם ללכת נזכר עזרא בטור אחד מן הבקשות ואמר: "כעפעפי שחר" (41).
מוטיב השתיקה מתרחב גם לדמותו של רחמים העיוור המנגן. הוא ועזרא נוצרים בלבם את הנעימה הזו ושומרים עליה בסוד, כפי שנוצרים הם יחד עם שאר חבריהם אירוע קשה מתקופת ילדותם, אירוע שמשפיע על מהלך העלילה בספר.
שתיקתו של עזרא סימן טוב היא גם ביטוי לאמונתו בקדוש ברוך הוא. אין הוא מתלונן אף לא נאנח כי "הרגיל את לשונו לומר גם זו לטובה" (43), מלבד פעם אחת ש"זעק ובכה בקול שהרעיד את הלבבות" (44). וגם אז גבר על עצמו ולא הטיח דברים כלפי מעלה.
עזרא סימן טוב מאופיין במעשיו הטובים, בעבודת ה' מתוך אמונה תמימה. הוא נענה לבקשתו של החסיד והלך עמו בלילה לשדות מסביב לעיר ירושלים (57). התנהגותו של החסיד שם, דיבורו לאביו שבשמים, ריקודו ופניו המתלהבות אינם ברורים לעזרא. הוא אינו מבין את טיבה של עבודת ה' שכזו. אך הוא אינו שופט ואינו מעיר הערות: "כל אותו זמן לא אמר עזרא ולא כלום, היה מתבונן בבחור ולא ידע מה הוא זה שלפני" (58).
עזרא סימן טוב אינו מבין את שאלתו של החסיד כיצד הוא מגיע לדבקות. עזרא אינו איש של פלפולים ושל וכחנות והתחכמות. הוא משיב לו מה ששמע מפי חכם פינטו:
"וכי אפשר לו לאדם לידבק בשכינה אלא הידבק בדרכיו, מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים, מה הוא מבקר חולים אף אתה מבקר חולים, וכך ידבק האדם בשכינה" (58).זוהי הדרך לעבודת הבורא וזוהי הדבקות שמכיר עזרא סימן טוב. אין הוא מתווכח עם החסיד, אלא עונה לו כפי ששמע ויודע מהרב פינטו. וכשנפשך נשרפת בגעגועים לאל מה אתה עושה? אין התפלספות או התחסדות. תשובתו של עזרא קצרה וברורה, אני הולך אז לספר תהילים (59).
ספר זה חביב עליו בשעות של צער ושל שמחה. אין ספק שהפסוק: "לך דומיה תהילה אלוקים בציון ולך ישולם נדר" היה מוכר לעזרא סימן טוב. רש"י מסביר פסוק זה אומרו: ש"השתיקה תהילה היא לה' לפי שאין קץ לשבחו והמרבה בשבח אינו אלא גורע" כלומר, גם השתיקה היא בבחינת שבח לקב"ה.1
בקריאה בספר תהילים הוא שקע את כל נשמתו וקרא בקול רם וצלול שהסתלסל בנעימה עד שרבי משה דוד שישב אף הוא בבית הכנסת וניסה לפתור סוגיה קשה בגמרא, נזף בו באומרו שמזמורי תהילים נאמרו ברוח הקודש ולא כדי שאדם יזמר אותם.
"עזרא הנמך את קולך וקרא בלחישה, שאני מעיין עכשיו בסוגיה חמורה ומזמוריך מבלבלים את עיוני, כמעט שפתרתי את הסוגיה עד שבא ניגונך והסיח את דעתי"... "ובכלל דע לך שהתורה ניתנה שיעמול בה האדם, ולא ניתנה להתענג בה, ומזמורי תהילים ברוח הקודש נאמרו ולא כדי שיזמר האדם לעצמו לאחר סעודתו בשבת וייהנה מנעימתם" (63).עזרא סימן טוב מבולבל אינו מבין את פשר התגובה.
"עשרים שנה קורא הוא תהילים בבית הכנסת אחדות ישראל במחנה יהודה, ומעולם לא הפריע אדם ושום אדם לא הפריע אותו . וכי יכול מזמור תהילים של דוד המלך עליו השלום להפריע מי שהוא?"את השאלה ואת התמיהה הזו הוא אינו מביע בקול אלא:
"שתק עזרא והמשיך לקרוא תהילים בלחישה. נעימות שהיתה לו כל שבת נתעממה, ודמעה אחת נשרה מעצמה מזווית עינו על לחיו" (63).עזרא סימן טוב הוא מן הנעלבין ואינם עולבין2, אולם בהיותו אדם רגיש הדברים מחלחלים לנשמתו ותגובתו המיידית היא דמעה שנושרת מזווית עיניו. בהמשך הוא ממשיך לקרוא בתהילים ללא התחושה הרגילה של נעימות ורוגע לה היה רגיל בכל שבת. כשחוזר לביתו אשתו שמה לב שאור פניו השתנה. היא לא הפצירה בו שיספר לה, כי ידעה שהוא זהיר לא לספר לשון הרע.
שתיקתו חושפת פן נוסף באישיותו הוא זהיר בשמירת הלשון ואף שנפגע הוא אינו מספר את הדבר אפילו לא לאשתו שאוהבה.
עזרא סימן טוב יודע את מקומו, ואינו מתיימר להתחרות עם איש בוודאי לא עם גיסו ד"ר יהודה טוויל. את הגיס הוא מבקר עם אשתו בכל מוצאי שבת. שם עזרא סימן טוב היה שותק והתבונן בכריכות הספרים הרבים שעל המדפים. שתיקתו מבליטה מצד אחד את פער ההשכלה בינו לבין גיסו חוקר הספרות, שעסוק כל הזמן ואינו מתפנה לאורחיו אולם מצד שני היא מעודדת את תחושת ההתנשאות של הגיס. ד"ר טוויל בטוח שעזרא סימן טוב לא מבין דבר בחידושיו:
"ובלבו היה מתכוון, בין כך ובין כך אין עזרא יכול להבין כלום ממה שחידשתי, שלא קרא ולא שנה ולא יד לו במחקר ובהשכלה, תמים הוא" (66).על רקע שתיקתו של עזרא מפתיע שוב כשרונו לספר מעשיות. הגיס אוהב לשמוע את עזרא והוא תוהה מה יש בסיפורים אלו שכל כך מושכים אותו, שהרי אין בהם לא חכמה, לא מדע ולא אומנות. אין בהם עקיצות ומילים דוקרות כפי שרגיל היה הוא לקרוא.
הוא מסיק שסיפוריו הם פשוטים אך מלאים רכות ועין טובה, מעשים המספרים בשבחם של ישראל ובזכויותיהם והוא עומד תמהה האם אין בעולמו של עזרא טרוניה על העולם או לשון הרע, שהרי העולם מלא בחנופה, בשקר וברודפי כבוד.
תשובתו של עזרא סימן טוב מבטאת את מהות אישיותו ענווה ורגישות למה שרואה סביבו:
"אמר לו עזרא סימן טוב, איני יודע מה אשיב לך. מה שעיני ומה שאוזני שומעות ומה שליבי מרגיש, אותו אני מספר" (67).והוא ממשיך: "רואה אתה העולם מלא מעשים, אלא שעלינו לפקוח את עינינו לראותם"3 (68).
זוהי נקודת המבט החיובית שיש לעזרא על העולם הסובב אותו והאנלוגיה הניגודית לגיסו ברורה. אם לרגע נדמה היה שהגיס מעריך את כישורי עזרא הרי סיום הביקור מעצים את הניגוד ביניהם. הד"ר בעל הגאווה נראה כמאוים על ידי תמימותו ויראת השמים של גיסו שהתבטאה בברכת המזון אותה אמר בקול רם, בנחת ובדבקות. הד"ר ברך בע"פ, ובחיפזון, וכשסיים מעמיד שאלת בדיחה בפני עזרא אך ברור שברצונו להעמיד את גיסו במבוכה ולהציג את קלונו.
"ושאל את עזרא, עזרא, בברכת המזון אנו אומרים הרחמן הוא יפרוש עלינו סוכת שלומו, מדוע סוכת שלמה ולא סוכת דוד, והרי אנו אומרים הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת?"שתק עזרא והודה שמימיו לא חשב על קושיה טובה זו והוא ישאל את חכם פינטו בשבת. הגיס פורץ בצחוק ובנזיפה מפנה אותו להתבונן כיצד כתובה המילה שלומו בוו ולא שלמה בהא. והוא ממשיך:
"רואה אתה כמה חשובה היא חוכמת דקדוק הלשון? ובלבו חשב, כה האריך והתחנן תמים זה בברכת המזון, ובין שלמה לשלומו אינו מבחין".הד"ר הצליח להעמיד את עזרא סימן טוב במבוכה. היינו מצפים להתקפה או למגננה מצידו של עזרא, אך תגובתו המיידית חושפת בעקביות את עומק רגישותו: "עזרא סימן טוב הרגיש בליבו ושתק" (69).
דווקא שתיקה זו פועלת את רישומה ומעוררת הרהורי חרטה אצל הגיס. ד"ר יהודה טוויל הבין שפגע בגיסו והוא הרהר בליבו מה יש בעזרא שכל כך נושא חן בעיניו?
הוא משווה בין שניהם. עזרא אינו תלמיד חכם, אין לו השכלה, הוא לא חוקר כמוני. אני גדלתי בין תלמידי חכמים ולעגתי לעמי הארץ, אהבתי את החריפות והשכל העמוק והנה עזרא מה יש בו? לא תורה, לא חוכמה ולא ייחוס אבות והוא שזכה באחותי וראה כמה קורת רוח יש ביניהם.
קביעות אלו מחזירות אותו לאירוע בעבר, בהיותו עדיין תלמיד באוניברסיטה, כשבא חכם מנשה כהנוף לדבר עם אביו החכם טוויל ולהציע את עזרא הכובס לאחותו. יהודה שהיה בחדר הסמוך שמע זאת והיה המום שאביו לא רק שלא דחה הצעה מבישה זאת לאחותו המשכילה אלא ששאל את חכם מנשה האם הכובס הוא בעל לב טוב, והאם הוא וותרן והאם הוא ירא שמיים באמת. יהודה רץ לאביו ובהתרגשות ניסה להניאו משידוך זה. האב: "הרים את עיניו, הסתכל בו בנזיפה ואמר לו אתה שתוק, 4 ואל תדבר בעניין זה כלל. וכדי לתת תוקף נוסף לדבריו ישנה כאן דיגלוסיה5: "מוש שורלתק! (אין זה עסקך!)".
מוטיב השתיקה מתקשר אם כן גם לדמותו של ד"ר טוויל אך בניגוד לעזרא שאצלו השתיקה היא חלק אוטטנטי של אישיותו כאן האב הוא שמצווה עליו לנהוג כך מתוך הכרתו את בנו היהיר שרק דיבור קשה אליו יעצור את התנגדותו לשידוך.
ואכן הבן המום מתגובת האב: "מעולם לא שמע את אביו מדבר אליו כך. נעלב, שתק ונכנס לחדרו" (72).
ייתכן שמאותו רגע חש הוא טינה סמויה ובוז על בורותו של עזרא וקנאה בו על שאביו העדיפו על פניו.
הד"ר נאלץ לשתוק גם ביחסיו עם המלומדים באקדמיה. הם מתפארים בפניו על הפירושים החדשים בלשון הפיוטים שמצאו והוא כנגדם התגאה בהרגשת הלב ובמקורות לפיוטים ממדרשים ישנים שנעלמו מהם. כי הם שאבו את ידיעותיהם מן הספרים ומן המאמרים ואילו הוא זכר מבית סבו, והיה סבור שחוקר בהבנת הלב ובזיכרון ילדות גדול יותר מקונקורדנציה. הם טענו כנגדו שהרגשת הלב אינה מדע והוא נאלץ לשתוק בעל כורחו מפני כבודם באקדמיה. יש כאן אינטרס מקצועי. הוא עלול להיפגע מהם ועל כן בחוסר ברירה הוא שותק. (79)
שתיקתו מעידה על בחירה מודעת שמא יבולע לו. ד"ר טוויל התעורר מזכרונותיו, ולפניו עמד עזרא סימן טוב. הוא חש חרטה ורצון לפייסו אך לא ידע מה יאמר. שתיקה ממלאה אותו מחמת המבוכה. אי היכולת לדבר, להצטדק מוצאת תחליף חיצוני וחסר ערך הוא מושיט לעזרא תדפיס של מאמר שכתב (90).
העימות הבינרי בין שתי הדמויות נחשף בעזרת מוטיב זה והקורא צולל לנבכי הנפש של שניהם ומעמידם זה כנגד זה.
השתיקה קיימת אף בתיאור דמותו של ר' משה דוד האברך שהשתיק את עזרא בקריאת תהילים. ר' משה דוד מעוצב בספר כבעל גאווה גדולה ורצון להתפרסם על ידי כתיבת חידושים בתורה אלא שהדבר אינו מסתייע בידו והוא חושב על אשתו ועל הטרחות הרבות שטרחה כדי שהוא ילמד תורה. כשאמה שואלת אותה באירוניה מה עושה בעלה בבית המדרש מחבר ספרים או שותה כוסות תה בלימון, הבת כואבת ושותקת כאבה משום כבוד בעלה ושתקה משום כבוד אמה. מחשבה זו על אשתו מגבירה בו את הרצון לגמול לה בחיבור שתראה אותו לאמה ולחברותיה כמו ר' עקיבא ורחל בבחינת ששלכם ושלי שלה (97).
הוא אינו מצליח לחדש דבר והצער מביאו לדמעות ולתהיות לאן נעלמו עשרים וארבע השנים שלח לימוד תורה. הוא נזכר בעזרא סימן טוב, בניגון תהילים ששמע ממנו ורגשי צער ממלאים את לבו על שציער אותו פעמיים. הוא רוצה לפייסו אך אינו יודע מה יאמר. שתיקה כביטוי למבוכת הנפש ולחרטה, אותה תחושה שהרגיש הד"ר כלפי עזרא. וכמו אצל הגיס המלומד גם כאן התלמיד החכם מוצא דרך לפייס את עזרא לא בדיבור אלא בספר תהילים מרהיב, כרוך בכריכת עור שמוטבעות בו אותיות זהב אותו הוא קונה לו וכותב בעמוד הראשון: "לעזרא סימן טוב, שמור תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום" (104).
השתיקה בספר מתוארת גם כעונש על דברנות יתר ועל גאווה ויהירות. ואין עונש זה פוסח אף לא על תלמידי חכמים. בסעודת המצווה ליום הולדתו השישים של עזרא סימן טוב אנו שומעים את ווידויו של חכם טוויל חותנו של עזרא. הוא סיפר על יכולתו לחרוז חרוזים בהפתעה ובחריפות כפי שהיה נהוג בארם צובא. קוראים לזה ברנדיזי. פעם הצליח לכבוש את יצרו ולא פגע באחד המסובים ומאותו רגע החרוזים קפצו לפיו, היו נעימים וכולם שבחוהו על יכולתו המופלאה. אלא שפעם אחת לא כבש את יצרו והוא עקץ בחרוזיו אדם שקנה את סניית אליהו הנביא הוא המגש המוקף נירות כסגולה שתנשא בתו. אותו אדם הציע סכום גבוה וזחה דעתו עליו. הרב המשיך לספר ידעתי שנפגע, ניסיתי לפייסו אך הוא לא נתפייס. מאותו רגע שכחתי שורות עד שפסקתי מלומר. כולם סברו שזקנתי, אך אני יודע שהשתיקה היא עונש ישיר לדבר. אם אשוב לומר ברנדיזי, אדע שאותו אדם התפייס ונמחל לי העוון (114).
השתיקה בת חמישים השנה של רחמים העיוור, של עזרא סימן טוב ושאר החברים באה לקצה במסיבת יום ההולדת של עזרא אליה מגיעים כולם כדי להביע את הוקרתם ואת הערכתם לעזרא. כמו כן הגיע רחמים שאף פעם לא יצא מביתו. הוא התחיל לספר מה קרה לארבעת הילדים ששחקו בשדה. עזרא פניו היו חיוורות התבונן בסופר ונזכר שסיפר לו שהבעש"ט אמר לאדם שאם יבוא יום וישמע את המעשה שלו ידע שבא התיקון. מתברר שרחמים נפצע והילד שהושיט לו את ידו והצילו היה עזרא סימן טוב. ואנו לאורך כל הספר חשנו את ייסורי המצפון של עזרא לגבי אותו מקרה. הוא היה בטוח שפציעתו של רחמים היתה בגללו.
עזרא ישב ובכה והביט ברחמים שהמשיך לספר. ברחנו משם ולא ספרנו לאיש. גם בינינו לא דברנו (124). צל של שתיקה אפף את האירוע, הילדים חשו רגשי אשמה או פחד מהמבוגרים והם התעלמו מהדבר והדחיקו אותו לפינה אפלה בתודעתם.
השתיקה גובה מחיר יקר. לא מטפלים ברחמים מיד, וכעבור כמה שנים רחמים מאבד את מאור עיניו ואז כבר מאוחר מלהושיע לו. הוא מסתגר בחדרו בעולם של מרה שחורה ורק הנגינה6 משיבה את נפשו ומעשיו של עזרא סימן טוב בכל יום חמישי. לפני כמה חודשים הגיע פרופסור גדול מקנדה בעל פרסים רבים בעולם ואמר שאולי יש תקווה לעיניו על ידי ניתוח.
שוב הוא נוצר את הסוד בלבו ושותק הפעם מחשש שמא יתבדה וילעגו לו. אפילו לעזרא חביבו לא סיפר דבר, ועזרא המשיך לספר לו מעשים אלא שהיו הם מלאי אור וכך נגינתו פתחה לו פתחים חדשים. הפרופסור הגיע לפני כמה חודשים. הניתוח הצליח. ומאור עיניו של רחמים חזר אליו. אך גם כעת הוא שומר על דברים רבים בסוד ובשתיקה:
"מה אירע עימי מאותם ימים ועד היום אין אני יכול לספר לכם ולא לשום אדם. מה ראיתי בחלומי ומה הרגשתי בהקיצי ומה התחננתי ומה בכיתי ומה נגנתי. רק על נעימה אחת אני יכול לחזור מאותם הימים, זוכר אני כל תו ותו שלה, שמתוך חדרי ליבי נחצבה, היא הנעימה שהשמעתי לכם היום.לא אשכח אותה כל חיי. אני קראתי לה 'אך לאלוקים דומי נפשי כי ממנו תקותי'. וכששמע אותה עזרא, קרא לה כעפעפי שחר" (125).את נגינתו הוא מדמה לשתיקה לדומיה ואת תקוותו הוא תולה באלוקים. ורחמים המשיך לספר מה קרה לאחר שפתח את עיניו מילים לא היו לו, אף כינורו לא היה בידו. הוא שתק ודמעות זלגו מעיניו. במקום שאין מילים באה השתיקה. אלא שהפעם היו אלה דמעות אחרות שונות מאלו שירדו מעיניו יותר מארבעים שנה.
כשהחלו השמועות על סגירת חנויות עקב הרחבת רחוב יפו שוטח בעל המכבסה יחזקאל כדורי את דאגתו באוזני עזרא סימן טוב ועזרא ידע שאין לו במה לפייסו על כן ישב לידו ושתק. עזרא שמע מחכם פינטו: "כשאוהבים יושבים ושותקים יחד גם בזה יש משום פיוס" (130). שתיקתו של עזרא מקבלת גוון נוסף. שתיקה של הזדהות עם כאבו של הזולת.
עם מותו של החכם פינטו חש עזרא שהתפילה: "פנה זיווה פנה הודה פנה הדרה" (142). בבית הכנסת כולם זוכרים את דברי הרב ומצטטים אותו ואילו עזרא דומם, אינו מצליח להיזכר בדמות דיוקנו ואף לא זוכר את מימרותיו. וכך הוא שב לביתו מניח את ראשו בין שתי ידיו ושותק. אף אשתו מאדם שרה שותקת עמו. השתיקה מבטאת צער עמוק. למחרת כשמנסה להגיע אל החנות הוא מועד ונופל ויש בנפילה זו סמליות למצבו הנפשי ולצער הגדול שממלא את לבו.
ואכן הצער משתק אותו וכשמבקר עם אשתו במוצאי שבת אצל גיסו הוא עטוף בשתיקה ואינו מסוגל להיזכר בשום דרשה ולא בשום מעשה.
בדרכו ברחוב יפו פוגש אותו ר' משה דוד וגמרא בידו. ר' משה דוד היה מעודכן בסגירת החנויות ושאל את עזרה מה מעשיו? עזרא שתק. שתיקה שמאחוריה בקשה שיסיים הוא את דבריו ויניח לו, אך הלה הזמינו לבוא עמו לבית הכנסת 'אחדות ישראל' לעסוק בסוגיה עמוקה ושם איש לא יפריעני. "אם רצונך תבוא עימי" (155) הוא אומר לעזרא ועזרא מתלווה אליו. יושב לידו, מביט בו ורואה את נהרת פניו. הוא אומר לעזרא שבזכותו הוא הצליח בפירוק הסוגיה ועזרא שתק, נשק את הגמרא ולא הבין כלום ממה שלמד עמו ר' משה דוד.
יום אחד ישב עזרא ליד השולחן אחז את מצחו בשתי כפות ידיו וגעה בבכי. עזרא מה לך שאלה אשתו? והוא שתק. האם נזכרת בה? והוא שתק, אך ידע שאשתו יודעת מהו גורם הצער (159).
מוטיב השתיקה שאפיין את דמותו של עזרא לאורך כל הספר מקבל לקראת סופו הארה נוספת והקורא מתוודע לחוויות מסעירות בחיי המשפחה שאחת הדרכים בהן בחרו עזרא ואשתו להתמודד עמהן הייתה הדחקה ושתיקה. אלא שדרך זו דורשת מאמץ רגשי גדול ובצמתים שונים בחיים ברגעי שמחה או ברגעי צער החוויה הטראומטית צפה ועולה והצער עלול לגבות מחיר כבד מן האדם.
עזרא נזכר בצרת בתו, שמיום שנעלמה לא הזכירוה בביתם לא בפירוש ולא ברמז, אולם כעת בהיות עזרא במצב נפשי ירוד עקב מותו של החכם ועקב סגירת החנות הוא נזכר בדמותה וגעגועים גדולים הציפו את לבו.
הכל משתנה כשמגיע רחמים לביתו ומבקש ממנו טובה. הוא מבקש שעזרא ילמד אתו תורה. עזרא המום הרי יש חכמים רבים בירושלים ומדוע בחרת בי ללמדך? הוא מפציר בו ואומר: "לבי אומר לי שרק עמך אוכל ללמוד תורה. לא מן הכול אדם זוכה ללמוד" (163). עזרא שמימיו לא סרב לאיש לא עלתה על דעתו שיסרב לרחמים. ומרגע זה החלו ללמוד והשמחה היתה בחלקם. שוב הוא נזכר בחכם פינטו ובדרשותיו. וכשהיה מספר מעשה של החכם עלתה דמותו לפניו ובת שחוק על פניו.
השתיקה שנבעה מהצער נעלמה ושמחת היצירה השתלטה על עזרא והוא התחיל לכתוב את המעשה שספר לרחמים ואח"כ מעשה גרר מעשה כשמתיקות מלאה את כולו (166).
לסיכום
עיקוב אחר מוטיב השתיקה חשף בפנינו את עומק הרגשות של הגיבור הראשי עזרא סימן טוב ושל כמה מחבריו. באמצעות מוטיב זה המספר מעצים את התפיסה החינוכית בדבר כוחה של השתיקה שכבר חז"ל דברו בשבחה.7 מול פרץ הדברנות של ימינו, מול הרצון להתבלט ולתפוס עמדה על ידי ווכחנות והתחכמויות לשוניות מעניק המספר כוח מוסרי לשתיקה, שמקורה מענווה, משמירת הלשון, משלימות של רגשות ומשמחת הלב.
כוחה של השתיקה מאפשר הפנמה של דברים, שכן האדם מצמצם עצמו, וכך הוא פתוח יותר לקלוט את אירועי העולם ואת החוויות שסובבות אותו כפי שמגלם הגיבור הראשי בספר. 8
אלא שפעמים השתיקה היא לרועץ.
שתיקתו של עזרא לגבי האירוע הטראומטי של פציעת רחמים בשדה אליו נכנסו ארבעת החברים הולידה בו רגשי אשמה גדולים והוא היה בטוח שצרת הבת היא עונש על מה שאירע שם, וכך אירוע זה אינו מרפה ממנו. ובכל פעם שפגש את הסופר הוא גולל לפניו את המעשה על ארבעת החברים ובקש לדעת מהסופר איזה סיום יתן לסיפור זה.
החבר העיוור שידע מה קרה שם גם הוא לא דבר, אולי בגלל המשבר הנפשי שעבר, התעוורות ששינתה את כל מהלך חייו, ורק הניגון הופך להיות שפת דיבורו. במקום שנגמרות המילים תופסת הנגינה את מקומן וזו היתה אחת מצורות התקשורת בינו לבין עזרא בימי חמישי כשעזרא הגיע אל ביתו.
אף ההשתקה של צרת הבת והדחקתה לא היטיבה עם עזרא סימן טוב ואשתו. מבחינה פואטית זה מגביר את המתח והקורא סקרן לדעת מה קרה לה אולם מבחינת הגיבורים האנחה, הצער והבכי נלווים לחייהם, ויתכן שדווקא הדיבור עשוי היה להקל על סבלם.
בוויכוח האם הספרות מחנכת שוב הדגים בפנינו הרב סבתו שניתן במבע ספרותי להציג ערכים חיוביים. ניתן לעצב עולם ערכי, מוסרי ואוטנטי המושתת על אדני יסוד של לימוד תורה וקיום מצוותיה בחיי יום יום9.
לפנינו פנינה ספרותית בעלת איכויות פואטיות שמעצבת עולם יהודי שורשי על היבטיו השונים. דבריו של הלל וויס במאמרו על הערכים ביצירה "תיאום כוונות"10 נכונים לגבי ספרו החדש של הרב סבתו "כעפעפי שחר", שכל הקורא אותו גומאו במהירות ועם סיום הקריאה טעם טוב של עוד בפיו והרהורי תשובה בליבו.
על אומנות הסיפור של הסופר הדתי התבטא הרב סבתו ואמר שזוהי אומנות שבכוחה להרעיד את נפש הקורא אם היא נכתבת מתוך האמת שלה. מי שחווה רגעים כאלה של עמידת האדם מול אלוקיו עשוי לתאר זאת וזהו לדעתו סיפור דתי. אך הוא נדרש לענווה כדי לא לזיף את התחושות הללו. וזהו לדעתו סיפור דתי11.
עזרא סימן טוב בכוח האמת שבו מצליח לרתק את הקורא ולהרעיד את נשמתו, וכדברי חיותה דויטש, עשוי לתת פתרון לתחלואי החברה המודרנית שאבדה את תמימותה: "יבוא מאנשים מסוגו של עזרא. יהודים פשוטים אוהבי ה' ואוהבי בריותיו, ענווים וצנועים. שלא מבינים כלל את גודל מעלתם, ובזה כוחם וחינם"12.
הערות:
1. ראה: תהילים, סה, ב.
2. יומא,מ' א.
3. ר' נחמן אומר בשמו של הבעשד"ט: "וכן שמעתי בשם הבעל שם טוב שאמר: אוי ואבוי, כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת בפני העינים ומעכבת מלראות אורות גדולים", ליקוטי מוהר"ן, קלג.
4. "שתוק כך עלה במחשבה לפני" כך אמר הקב"ה למשה רבנו כשראה את ר' עקיבא ששוקלין בשרו במקולין. ראה: מנחות, כט ע"ב.
5. דיגלוסיה היא דיבור בשפה אחרת בתוך היצירה . החזרה לשפת האם מתממשת בצמתים חשובים ביצירה הספרותית, ברגעי התרגשות, חרדה או כעס והיא נותנת תוקף מיוחד לדברים שנאמרים.
6. הנגינה מגרשת את העצבות אומר ר' נחמן מברסלב, ראה: ליקוטי מוהר"ן, נד.
7. ראה: אבות, ג יג: סיג לחוכמה שתיקה. וכן: פסחים, עט ע"א: יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטפשים.
8. על השתיקה חיבר ר' נחמן תפילה מיוחדת, ראה: שמחה רז, המית הלב, קורן, ירושלים, תשנ"ה, עמ' 137- 138.
"זכני להיכלל בתוך נשמת משה רבנו עליו השלום
שהוא בחינת שתיקה.
ואזכה להרגיל עצמי בשתיקה
בכל מקום שאני צריך לשתוק
בכל עת שבאות עלי מחשבות המבלבלות את המוח
ובפרט בלבולי אמונה
ואזכה להחריש ולשתוק לגמרי גם במחשבתי
ולהעלות ולהיכלל בשתיקה העליונה שלמעלה
שהיא מקור האמונה הקדושה
ועל ידי זה תתחזק אמונתי ודעתי ולבבי בשלמות
בהתחזקות ובהתאמצות גדולה דקדושה.
על ידי זה יתבטלו מימלא
כל המבוכות וכל הבלבולים והקושיות שבעולם
ויתרחקו ממנו כל מיני מחשבות זרות והרהורים
על ידי השתיקה לבד".
על השתיקה בקבלה ובחסידות ראה: משה חלמיש, "על השתיקה בקבלה ובחסידות", בתוך: משה חלמיש ואסא כשר (עורכים), דת ושפה, תל- אביב תשמ"ב, עמ' 79 - 89. על השתיקה בתורתו של ר' נחמן מברסלב ראה: צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב, עם עובד, 2003, עמ' 257 - 280 .
9. הרחבה בנושא ערכים וספרות ראה: דינה לוין, סיפורי ר' אלימלך מליז'נסק הבחינה המטאפיזית והבחינה המוסרית, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר- אילן, רמת- גן, תשס"א, עמ' 171 - 194.
10. ראה: הלל וויס, "מיהו אני ומהו לפניך"?, עמודים, 1 (תשרי, תש"ס), עמ' 20 - 26.
11. [0]מתוך דברים שאמר הרב חיים סבתו במכללת בית וגן בהרצאה בשנת תשס"ד.
12. ראה: חיותה דויטש, "כובס הטליתות מירושלים", הצופה, ה' בטבת, תשס"ה, עמ' 11.
