אחת זקנה

מונודרמה מאת נאוה סמל - נקודות לעיון

הגדרת הז'אנר:

"מונודראמה היא מחזה יחיד. שחקן אחד מציג דמות רבת-פנים או דמויות אחדות. צורת המונודרמה היא כרגיל מונולוג דרמאטי". ("מונחון לספרות", אשר א' ריבלין)

הכותרת - "אחת זקנה"

ניתן לזהות בה נימה של זלזול, ביטול. לא מישהי מיוחדת; אחת מיני רבים. הכותרת אינה מייחדת את הדמות, בניגוד להמשך שכן מייחד אותה:
המונולוג כולו שלה.
הוא חושף את עולמה החיצוני והפנימי.
הכותרת מספקת אינפורמציה: היא ממקדת את הדמות, את הגיל שלה, הבדידות, הבעיות, ההתמודדות וכו'.

המִבנה הדרמטי של המונודרמה: אקספוזיציה [ההתפרצות לכיתה, סיפור הרקע של הבריחה, ציון הקונפליקט]. התרחבות הקונפליקט [שאלת הגיל, החלומות והמציאות, הקונפליקט עם בִּתה ומשפחתה] ההתרה [ההבנה שהמוות אינו מאיים אלא שלב טבעי, מכאן - ההבנה שהחיים אינם בריחה אלא בחירה. סקירת האופציות שלה - לא מתוך פחד, אלא מתוך מבט מפוייס, ואז - חזרה לבית האבות]

מבנה המונודרמה - מבנה מעגלי: בריחה וחזרה

מבחינה מעשית [המהלך הדרמטי של הזקנה]: תחילת המונודרמה היא בסימן של בריחה מבית האבות אל כיתת הילדים בבית הספר, וסיומה - חזרה לבית האבות.

המהלך הפנימי של הגיבורה: משלב של בריחה מהתמודדות עם מצבה - לשלב של פיוס וקבלה של מצבה כזקנה בבית האבות.

בריחה זו נובעת מרגשות של פחד, כעס, חוסר רצון להתמודד, חוסר יכולת להתמודד, התחשבנות כואבת עם בִּתהּ יעל, התחשבנות כואבת עם הגיל, עם המציאות של בית האבות שלעתים קרובות מידַי מתפנה שם חדר... יש כאן בריחה מהגיל, מהתחושה שהחיים נגמרו ואין עתיד; בריחה מִפַּחַד המוות. בסוף המונודרמה היא מגיעה אל התובנה שהמוות הוא שָכֵן לא-אָלים, לא מאיים, ובכלל, גם בגיל הזה קורים דברים, יש אפילו סיכוי ל...אהבה.
יש פה בריחה מהכינוי "אחת זקנה" (אל ההסטוריה של ילדותה ועלומיה, אל השימוש בשמות פרטיים וכינויי חיבה: חנה'לה, חניצ'קה). בסוף המונודרמה היא חוזרת אל הכינוי "אחת זקנה" ומקבלת אותו במשמעותו הטבעית: אין בו כל רע. גם הוא צופן הפתעות...

יחסי אם-בת: הבריחה משַקֶּפֶת את יחסיה המעורערים עם יעל, ואת הרצון שלה לנקום בה. בסוף המונודרמה עוברת הגיבורה מהפך: היא מחליטה לחזור גם מתוך התחשבות בדאגתה של יעל, ורצון לדבר ולהקשיב אחת לשניה.

בריחה אל הילדים - וחזרה לבית האבות: ממצב שבו חשבה שיש לה, בגילה, רק תשובות (קשות ומרות) על החיים, היא מגיעה להבנה שהיא יכולה להרשות לעצמה גם לשאול שאלות (ולחכות לתשובה, כי יש עוד זמן!) ובכלל, אחרי המונולוג הארוך שהיא מנהלת מול הילדים, היא חושבת: "אולי אספיק להכיר אנשים חדשים - אפילו חברים".

הזקנה בחדר-הכיתה - זהו מצב לא טבעי. הזקנה בחברת בני גילה - זהו מצב טבעי. ניתן, אם כן, לראות שממצב מלאכותי היא חוזרת למצב הטבעי, כשהיא מקבלת אותו מתוך פיוס פנימי.

מבט אחר על הבריחה: לא כמרד [נגד הגיל; נגד בִּתה יעל], אלא כהזדמנות לבדוק, לברר. אולי היא היתה צריכה לברוח, להתרחק, כדי לנהל את חשבון חייה, ורק אז - לחזור אל בית האבות מתוך גישה אחרת.

מהבריחה אל הבחירה: אחרי הבירור שאותו מנהלת במהלך המונודרמה, מגיעה הזקנה להבנה שהיא יכולה לחזור לבית האבות בלי להרגיש שנכנעה. היא מרגישה שהיא בוחרת לחזור. שני המושגים האלה "בריחה ובחירה", והם משקפים את ההיפוך שעוברת הגיבורה.

האווירה בתחילת המונודרמה ובסופה

המונודרמה נפתחת במצב של ניגוד: "אשה קשישה מול כיתת בית ספר";אוירת מתח: זוהי כניסה בלתי טבעית, התפרצות. גם הטקסט הראשון הוא בסימן של ניגוד: "סליחה, אני לא רוצה להפריע, לא התכוונתי להפריע. אולי בעצם כן התכוונתי..."

המונודרמה מסתיימת באוירה של שיקול-דעת, פתרון: "עכשיו אני מסוגלת לחזור לבית האבות מבלי להרגיש שנכנעתי. זו תהיה בחירה חופשית. עוד יקרו לי דברים... עוד נשארו לי כמה שאלות לשאול".

נקודת הפתיחה - התפרצות [קשורה לסערת-רוחה, קשורה לדרמטיות של הבריחה]
נקודת הסיום - נימת מפויסת [קשורה לפתרון שהגיעה אליו אחרי ש"שפכה את לִבָּה" והגיעה למסקנות אופטימיות].

תפקיד הילדים: הם עוזרים לזקנה לבדוק את חייה ולבחור את הבחירה שלה: הם תמימים, מקשיבים, ומשַקְּפִים את הגרעין הצעיר שהיא מאמינה שעוד קיים בה עמוק בִּפְנים. ואכן, בסוף דבריה אומרת חנה: "יותר מידי זמן אני שתקתי. פחדתי לבחור ואתם נתתם לי את האומץ"

הוראות הבמה - משַקְּפות את התהליך שעוברת הזקנה, ואת המהלך של המונודרמה:
1. פותחת דלת של כיתת בי"ס ומתפרצת פנימה. מדברת בציניות
2. מצביעה דרך החלון
3. הילדים צוחקים. חנה ניגשת אל שולחן המורה.
4. פונה לאחד הילדים. מתיישבת במאמץ.
5. פונה אל הלוח כְּאֵל מַרְאָה. מחטטת בתיק הגדול שלה.
6. מוציאה תצלום ישן ודהוי מהתיק. מצביעה על התמונה. מחזירה את התצלום אל התיק.
7. מְחַקָּה את בִּתָהּ.
8. מפסיקה את שטף דיבורה.
9. שולחת ילד להביא אקורדיאון.
10. שרה.
11. מנגנת בזריזות.
12. הילדים מייעצים לחנה.
13. מְחַקָּה את בִּתהּ.
14. שרה.
15. משתתקת. ניגשת אל החלון ומציצה החוצה (לכיוון בית האבות).

השאלות והנושאים שעולים [ועוברים תהליך של בֵּרוּר] ביצירה:

• משמעות המושגים: "בית", שֵמות", "גיל הזהב".
• הזיקנה כְּעול - הזקנים כגרוטאות שאותן מפנים לבית האבות; פחד המוות; החיים הכבויים בצל המחלות החיים הצעירים מול הזקן המיותר, שאין לו מקום בביתם; הביקור השבועי הכפוי בבית האבות (הנכד רואה בביקור מעין עונש).
• החיים הם לא מה שהבטיחו לי: חלומות הקריירה מול המציאות האפורה.
• מושג הזיקנה כמושג יחסי: מוצארט כדוגמא לצעצוע שניזרק; מוצארט כזקן בן 30.
• השואה כקוטעת חלומות.
• התיפקוד כאמא: האִם הילדים "מחזירים" לנו את היחס שנתנו להם?
• שאלת הבחירה: האם היא קיימת בגיל הזיקנה?

המעבר בין נושא לנושא: ספונטני ואסוציאטיבי. חנה, שיש לה הרבה לפרוק, עושה זאת במהירות.
מעֲבר מהיר זה אופייני למונודרמה.

מבט מפורט על הנושאים ביצירה:

המושג בית: מופיע בואריאציות שונות: בית ספר, בית אבות, בית חולים, בית הבראה, בית (רגיל), בית בתחפושת, הביתה.

עמדת הפתיחה של חנה בקשר לבית האבות שממנו היא ברחה: חשדנות, ציניות, חוסר אֵמון.
חנה מגדירה את המושג "בית": "בית זה משהו שאתה בוחר". בשלב הפתיחה חנה בוחרת לברוח מבית האבות. היא בורחת אל המולת הילדים, אל אותו רעש של משחקים, שפעם הפריע לה, וכעת היא מתגעגעת אליו. "הם השיגו לי את החדר השקט ביותר (בבית האבות), אבל גם שקט הוא רעש שיכול להחריש את האוזניים".

שקט מול רעש: המולת הילדים בבית הספר מתוארת בניגוד לשקט הפסיבי בבית האבות, שם ברוניה וזלמן אינם מרימים את הראש שלהם מהעיתון שקוראים הם "ישבו להם כמו שני פסלים" אבל "ברגע שעליתי במדרגות של בית הספר שלכם שמעתי את הצילצול"

שמות "זקנים" ו"צעירים" (ובאמצעותם - בירור המושגים "זקן" ו"צעיר"): חנה מציינת שמות של חבריה לבית האבות. אלו שמות לא מוכרים לילדים: ברוניה גליקשטיין, זלמן אהרונסון. בתוך כך היא מציינת שפונים אליה בתואר "זקנה", "גִיבֶרֶת". "מעניין", אומרת חנה, "אני לא מכירה שום זקנה שקוראים לה ליאת או זקן שקוראים לו רונן". בסוגיה זו היא מפעילה את הילדים בפעם הראשונה: "איך קוראים לך, ילד?" והוא עונה: "זיו". תגובתה: "תאר לך איך יום אחד תבוא לבקר אצל הנכדים שלך והם יקראו: "סבא זיו הגיע!!!" הוראת הבמה כאן - הילדים צוחקים.

גם חנה בעצמה מתקשה להסתדר עם הכינוי "זקנה": "פעם קוראים לי "קשישה" ופעם אומרים עלי "ישישה", וברחוב אני סתם "אחת זקנה". המילה הזאת נדבקת אלי. אם אפשר היה להוריד מילים כמו שפושטים חולצה קרועה..." זהו שלב שבו חנה נמצאת במצב של בריחה לא רק מבית האבות, אלא - מגילהּ. היא ממשיכה במחאה שלה: "מה פתאום זקנה? אני? אני הרי חנה, סתם חנה. להורים שלי הייתי חנה'לה, לבעלי המנוח הייתי חניצ'קה, ולבת שלי הייתי אמא." חנה מתרפקת על חלומות:

"הלואי ומישהו היה קורא לי שוב "ילדה"! אפילו לא הרגשתי מתי בדיוק זה קרה. מתי הפכו אותי מ"ילדה" ל"מבוגרת" ומ"מבוגרת" ל"זקנה". מישהו מלביש אותי בבגדים שלא מוצאים חן בעיני, ואני אומרת: "לא רוצה ללבוש! לא מוצא חן בעיניי!" אבל אף אחד לא רוצה לשמוע. מי מקשיב לזקנים?"

בשלב זה מתייחסת חנה אל הזיקנה כאל דבר חיצוני, כאל בגד שהלבישו אותה והיא רוצה להסירו. אין היא תופסת את הגיל כחלק פנימי שלה, שעליה לקבלו כמשהו טבעי.

הזיקנה והזקנים - כעול: אִם קודם לכן נתפסה הזיקנה כ"חולצה קרועה" שהיתה רוצה להוריד, כעת משתמשת חנה בדימוי בוטה יותר: "גרוטאות": "מזקֵן כבר אין למה לצפות. הוא רק מפריע - כמו אבן על הכביש המהיר. אין זמן לגרוטאות ישנות. הרי העולם היום שייך לצעירים".

זהו הקונפליקט במונודרמה הזאת: חנה היא נשמה צעירה שמסתתרת בגוף זקן, ואינה מוכנה לקבל את גזר דינו של הזמן... לכן אין זה פלא שחנה בורחת מבית הזקנים אל הבית שהכי מזוהה עם הצעירים: בית ספר. מצד שני בית ספר הוא מקום שבו לומדים משהו: חנה, במהלך המונודרמה, אכן תילמד משהו - ותִשְתַּנֶּה.

ואכן, כשהיא בוחנת את עצמה, היא עורכת מעין רשימה של "סימני היכר" של זקנים: "שיניים מפלסטיק לבן, עינים שמוכרחות משקפיים ומקל לתמוך את הרגליים" ומוסיפה: "יש כאלה שיש להם טרנזיסטור במקום לב - אבל הם עוד מרגישים משהו" כדאי לשים לב למשפט האחרון: מאחורי כל המוגבלויות הפיזיות - אי אפשר ואסור להתעלם מהעובדה שלזקן יש לב מרגיש, בין אם הוא טבעי ובין אם הוא טרנזיסטור.

גם היא-עצמה מתקשה להתרגל לשינוי שעושה הזמן באדם: חנה פונה אל הלוח כאל מראָה, ואומרת: אני מסתכלת וזאת לא אני. אלה לא הפנים שגדלתי איתם. להיכן נעלם הכל?... אני לא מכירה את האישה בראי. אני חושבת שהיא מכוערת. איזה יופי אפשר למצוא בגוף המתפורר ובעור מקומט כמו עיתון משילשום?" אבל: "בתוך האישונים - עמוק עמוק - אני מצליחה לגלות עוד משהו מה"אני" שלי הצעיר". ה"משהו" הזה יהיה בהמשך הגרעין לפתרון של הקונפליקט שלה.

והנה התקדמות ראשונה לקראת פיוס עם גילה (ופתרון הקונפליקט):כשהיא עורכת השוואה בין ה"עור החלק כמשי" של הילדים ובין ה"עור המתקמט כמו עיתון משִלשום" שלה, היא מציינת: "ויש לי גם משהו שלכם עדיין חסר - נסיון".

הזיכרונות של הזקן - מקומם אינו בפח... הניסיון שצובר הזקן מורכב מאוסף הזיכרונות שלו. חנה נוברת בתיק ומוציאה מזכרות שהצליחה לשמור. וזה לא היה קל: כשמכרו את הדירה אחרי מות בעלה, לקחו ממנה את כל הזיכרונות שהיו שם: רהיטים, ספרים אקורדיאון.

"בקושי הצלחתי להציל כמה אוצרות. מהר מהר אספתי מזכרות - כדי שאני אוכל להסתכל בהם ולדעת מי הייתי"

יחסי הורים זקנים ובני המשפחה: יחסים אלה מתבטאים בעובדה שלא שואלים את הזקן לדעתו בענין מגוריו וחפציו כשהוא נותר לבדו. "את כל הספרים מסרו לספרייה הציבורית. אני הרי אוהבת לקרוא... איך הם לא זכרו?... אפילו את האקורדיאון שלי העבירו למישהו ואפילו לא אמרו לי למי. יכולתי לעזור למישהו הזה לנגן". ובכלל, לא מקשיבים לה. הם חושבים שהם יודעים מה בדיוק טוב לה - מוציאים אותה מביתה ומחתימים אותה על טפסים. "החליטו הכל. אפילו את המקום בחרו בעצמם. והיא (הבת) אמרה: "את תתרגלי. כל התחלה היא קשה זה בית אבות אידאלי". ומאז מערכת היחסים מתמקדת בביקור השבועי של הבת. הדיבור אז - סתמי. "היא תמיד אומרת: "אמא, את נראית מצוין!" תמיד אותו משפט. אפילו לא טורחת לְשַנּות את הקול, אפילו לא מסתכלת עלי ממש. עינים הן כמו דלתות ואני איבדתי את המפתח לעיניים שלה"

הבריחה משקפת גם את הקונפליקט בינה ובין בִּתָּהּ, וגם את הבטחון שלה בכוחותיה: שתדאג קצת..., אומרת חנה: "שתלך לחפש, שתשבור את הראש! אני עוד מסוגלת להסתדר לבד. את זה הם לא לקחו ממני".

הבריחה היא גם סוג מסוים של מרד: "אולי זאת ההזדמנות האחרונה שלי להוכיח לכולם שאני עוד קיימת. כל החיים שלי הייתי אישה כנועה, כל מה שהטילו עלי עשיתי בצייתנות ולא שאלתי שאלות". הכניעה לגורל - פירושה היה לוותר על חלום הקריירה האמנותית. חייה, כך מתברר, היו פשרה:

"חלמתי להיות זמרת גדולה, מפורסמת. אבל הם (הורי) החליטו ואני הייתי צריכה ללכת אחריהם. באנו לארץ ובמקום ללמוד זימרה התחלתי לתת שיעורי אקורדיאון לילדים... בינתיים פרצה המלחמה ומהחלום שלי לא נשאר שום דבר... וחיים, בעלי, היה אומר: "בין החיים לחלום עובר נהר גדול".

אז מה נשאר לאדם זקן לעשות? - שאלת הגיל והבחירה: חיי הפשרה עם חיים, מסתבר, היו בסדר.

"חיים היה איש טוב, מתרגלים לאהוב גם מישהו שלא דומה בדיוק לחלום. עכשיו גם הוא כבר איננו... עוד לא התרגלתי למיטה הריקה. לפעמים אני עוד מחפשת אחריו".

אבל - יש גם צד אחר לבדידות: אני באמת חופשיה: אפשר ללמוד נהיגה ולקנות מכונית קטנה, אפשר לנסוע איתה לאילת.

תגובת בִּתה וחתנה חוסמת את האפשרות הזאת "מה תעשי באילת? הרי אילת זאת עיר לצעירים!" הם טוענים, ובוחרים לה "פתרון" מתאים יותר: בית אבות.

"אז מה משאירים לאדם זקן לעשות? סלסילות מִקַּש ועבודות מַקְרָאמֶה מֵחֲבָלִים? זהו? זה כל מה שנשאר בשבילנו?" היא מוחה נגד הפסיביות של הזקנים בבית האבות, שאדישים אפילו לצלילים של מוסיקה "פעם ביקשתי לנגן בשבילם... והם ישבו דוממים, התרגלו לכלובים של עצמם - חשדניים אפילו כלפי המוסיקה".

ובכלל, זיקנה היא עניין יחסי: ההשוואה למוצארט: חנה, המוסיקאית בנשמתה, מביאה את מוצארט וה"לקרימוזה" (חלק מתוך ה"רקויאם", תפילת האשכבה, שלו) כדוגמא. בשביל מעריציו נחשב מוצארט לזקן, כשהיה בן שלושים...

הקשר בין מוצארט וה"לקרימוזה" וסיפור העלילה כאן:

1. מוצארט היה אדם דחוי. חנה, כאשה זקנה, מרגישה הזדהות מלאה איתו.
2. הקשר המוסיקאלי. חנה חלמה על קריירה מוסיקאלית, ו"חיה" מוסיקה כל ימיה.
3. נושא המוות עולה כאן, אבל הפעם לא כאיוּם, אלא כמשהו טבעי.
מוצארט כאנלוגיה לבית האבות: מוצארט ניזרק כצעצוע שבור. קיימת כאן אנלוגיה לבית האבות, שמדומה למחסן גרוטאות. היא אומרת "אנחנו לא צעצועים שבורים".

הגיל האמיתי הוא לאו דוקא הגיל הביולוגי: דוקא עכשיו, אומרת חנה, אני מרגישה רעננה. אני יכולה לבחור משהו. אף פעם לא היתה לי אפשרות לבחור. כאן מגיעה חנה למסקנה שאיכות הגיל היא איכות הבחירה שהאדם עושה: כאן מתחילה חנה לשקול ברצינות, ולא מתוך כעס ומרד, את האופציות שעומדות לרשותה - דירה עצמאית מול מגורים בבית האבות: היא יכולה לשכור דירה משלה. אבל: "מי ידפוק לי על הדלת? מי יתעניין בשלומי?... איך אני אסחוב את הדברים במדרגות?" בשלב זה אומרות הוראות הבמה שהילדים מייעצים לחנה. כאן הם נכנסים באופן פעיל למהלך המונודרמה.

במה שונים ילדי בית הספר מיעל, בִּתה ומיותם, הנכד? יעל תוקפנית כלפי חנה, גוערת בה, "מורידה" לה פקודות. יותם מתייחס לביקוריו אצלה כאל עונש. פניו "דלתות נעולות". ואילו הילדים מקשיבים, משתפים פעולה [שולחת ילד להביא אקורדיאון, מייעצים לה בהתלבטויותיה בנוגע לדירה [בעוד שיעל "אפילו לא מתייעצת איתי יותר"], מאפשרים למונולוג שלה לזרום עד סופו. הם מהוים את השיחה המקדימה שראוי שתתקיים בעתיד בינה ובין יעל.

המִפנה לקראת ההתרה: שינוי ההתייחסות כלפי המוות: מדבר מאיים לדבר טבעי: בדיקת האופציות השונות שעומדות לפניה, כשמולה קהל מקשיב של ילדים, משחרר את חנה מהפחד הגדול ש"יושב" בתוכה: הפחד מהמוות, שהנוכחות שלו בבית האבות כל כך מוחשית:

"פעם נעשיתי משותקת רק מהמחשבה, אבל היום - כמה מוזר - אני לא פוחדת לדבר על המוות... הוא הופך להיות מין שכן מוכר מהדלת השניה, כמו מלווה קבוע... אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי לשחק מחבואים עם האמת. כל יום זה יכול לקרות".

ובאמת, מתברר שחנה כבר עשתה הכנות מעשיות לקראת בואו של המוות:

"אפילו החלקה בבית הקברות כבר מסומנת, ליד חיים. ובחדר, על השולחן מונחת הצוואה שלי - עם הוראות מדויקות. אני לא רוצה להשאיר אחרי בלגן".

אם כן, המונולוג הזה עם הילדים מהווה מעין חשבון-נפש ופיוס עם כל הדברים שהעיקו עליה: פחד המוות, היחסים עם בִּתה, ובעיקר - סימון המשמעות של החיים שעוד נותרו לה. ומשמעות החיים - פירושה בחירה. הבחירה שהיא עושה כעת היא הפוכה מהבריחה:

"כנראה שבן-אדם לא יכול לברוח מעצמו - כמו שאי אפשר יותר לברוח מהגוף הזה או מהנשמה הזאת. עכשיו אני מסוגלת לחזור לבית האבות מבלי להרגיש שנכנעתי. זאת תהיה בחירה חופשית. עוד יִקְרוּ לי דברים ..." [ההדגשה שלי - ד.ס]

כעת, כשנקודת מבטה מפוייסת יותר, היא אינה רואה את בית האבות רק כ"מחסן גרוטאות" או כמקום בו אנשים פסיבים ומחוברים לקַטֶטֶר מחכים למותם. אפשר להכיר שם אנשים חדשים, ואפילו להתאהב.

והיא מסכמת: "אני חושבת שרק עכשיו הבנתי סוף סוף מה פירוש "להיות מבוגר". זה פשוט מאוד - לבחור". סיום המונודרמה הוא אופטימי: "נשארו לי כמה שאלות לשאול" - פירושו של דבר: יש לי עוד זמן לקבל תשובות, אני עוד מוכנה לעבור תהליך. אין צורך לברוח.