|
|
על שירת אברהם בן יצחק
לאה גולדברג
מצודה, כסלו תשי"ד
|
תקציר: מאמר מאת לאה גולדברג המתיחס לשירתו של אברהם בן יצחק ובו ניתוח של קטעים משיריו. מילות מפתח: שירה |
א.
|
דרך התחדשותה של שירה לא תמיד היא ביצירות חדשות. יש והכשרון לפקוח עינים בשעה מסויימת לדברים הקיימים זה מכבר נותן בה רוח חיים חדשים, אפשרויות לא צפויות, רמזים לנתיב לא נודע. לא אחת אירע בספרות העולמית ש"גילוי" יצירה אשר נשתכחה למשך דור או שני דורות, או קריאה שונה ואחרת ביצירות משוררים אשר מרוב יחס של שגרה פסק הקורא מלראות בהם את העיקר, את הרענן לעולם, את המפתיע, היתה למפנה בדרך התחדשותה של הספרות. דבר מעין זה קרה, למשל, בשירה האנגלית החדשה בדור האחרון, כאשר חל תהליך של שינוי ערכין לגבי המשוררים בני המאה הי"ז, והי"ח, והמקרא בשיריהם של דג'ון דון ובלייק הבליט את דמותם באורח אחר, קרוב יותר ומובן יותר לזמננו, והם האצילו מאורם על מיטב השירה בשלושים השנה האחרונות. אין "תגלית" כזאת מוכרחת להתייחס דווקא אל דבר הרחוק בזמן. בדברי הפתיחה הקצרים הללו לא נתכוונתי אלא לומר, כי לאו דווקא ספרו של משורר "צעיר", ושירים שנכתבו בשנה האחרונה או לפני שנתיים עשויים לקבוע את פרצופה "החדש" של השירה. זה מקרוב הופיעו בפעם הראשונה במקובץ שיריו המעטים של אברהם בן יצחק ("שירים", נדפס מטעם חבר רעיו של המשורר המנוח... תשי"ב). בהם אחד-עשר שירים שנתפרסמו במאספים שונים בימי חייו וכמה קטעי-שירים ושירים שנמצאו בעזבונו, אחרי מותו לפני שלוש שנים; מספר קטן זה שנדפס במספר טפסים מצומצם, ולא הגיע לפי שעה אל חוג קוראים רחב, אך כבר הספיק לפעול את פעולתו על אוהבי השירה, הנהו, לדעתי, המאורע החשוב ביותר בשירה העברית בשנה זו הן מבחינת ערכו, הן מבחינת אפשרויות ההשוואה וההערכה ומטעם זה גם מבחינת ההשפעה על שירתנו הצעירה בעתיד - תוצאות שאפשר לנחשן על פי אותות מסויימים, אך אין, כמובן, לחזותם מראש. עצם הדייקנות שבשימוש הלשון העברית, חוסר הפשרה שבפסוקי השירה הללו, השימוש ביסודותיה המוזיקאליים של הלשון ואותו צירוף מופלא של ניב תנ"כי עם הרגשת-עולם של אדם מודרני, חפשי ורחב-אפקים - כל הדברים הללו אינם יכולים שלא לעורר מחשבה בלב משורר עברי בימינו ושלא להכריחו - בלי לחקות את שירתו של אברהם בן יצחק - למצוא דרך אליה וללמוד ממנה. סבורתני, שהעובדות המעטות על הביאוגראפיה הספרותית של אברהם בן יצחק ידועות בקווים כלליים לקורא העברי הוותיק באשר הוא שם. אחד עשר השירים שלו נדפסו במאספים שונים משנת תרע"ג עד תר"ץ, כולם זכו להוקרת קוראיו (גם להערכה בלתי מסוייגת של ביאליק). אחרי זאת סרב המשורר להדפיס אפילו שורה אחת משיריו, מסיבות שלא רצה לפרשן. כתב מעט, וחלק מכתביו הלך לאיבוד גם במלחמת העולם הראשונה גם בשניה. במקרה נתגלו עוד שירים אחדים בעזבונו, והם נכנסו לקובץ אשר לפנינו. הרבה יותר מזה אינם יודעים גם אנשים שזכו להיות בין מקורביו בשנות חייו האחרונות בארץ; והאיש, אשר גם אישיותו הדגולה היתה רבת-השפעה על שומעי דברו, כשירתו על קוראיו, הלך מאתנו כאותו חכם יווני - הלך ומסכה על פניו. על "סוד" זה של אברהם-בן יצחק, סודו של אדם שדחה מעצמו תהילת משורר, שסרב כמעט עד יומו האחרון להתיר למוקיריו לקבץ בקובץ את אשר כתב, שהיה חש כמעט כאב גופני כאשר הזכירו את שיריו בפניו, או כשנודע לו שהזכירום שלא בפניו, אם כי הוא עצמו לא הקל ראש בערכם, על האיש שהיה בעל אוצרות רבים ולא חפץ לתתם אלא בשיחה שבעל-פה למעטים שבחר בהם, נכתב הרבה מאז מותו. ואנו לא נעמוד עכשיו על צד זה של אישיותו, לא ננסה אף לא נרצה לפענח ולגלות את אשר בקש להסתיר הוא עצמו, אלא נקדיש מלים אחדות לאותו יש יקר שנשאר בידינו - לספר. |
ב.
|
אחד עשר שירים שנדפסו בחיי המשורר, על אף מיעוטם הם דרך ארוכה של שירה. בראשונים - תאורי הלך-נפש של נוף קצרים; במאוחרים יותר - הרגשת עולם, אם בדרך מראה-העינים ואם בדרך המחשבה שבלב - אותו מגע בלתי אמצעי בקוסמוס שניתן רק ליחידי סגולה, גלויי-עינים. וכחותמת לכל אלה השיר האחרון, הנודע ביותר "אשרי הזורעים ולא יקצורו". בשירי הטבע הקצרים נתפסה התרשמות-רגע של נוף באור לשונו של המשורר כאותו זבוב זהוב-כנפים בחרג של יום: |
כל המשעולים האירו הנה הבהיר גם היער. שקט הוא ושגיא וראשו בשמים ועל סודו נח האור. |
|
זו דמות היער בימי בוא הבציר שהוא "זהוב ואביר", כדברי המשורר, ומלים המעטות וצרופיהן מהוות לא ציור-נוף סתמי, לא תמונה בלבד, אלא כאילו מגלות את הכוח הפנימי החבוי עמוק בתוך הטבע. בכל פשטותו, שיר קטן זה הפותח את הספר, השיר ששורתו הראשונה היא "ההרים שחוברו מסביב לעירי", מחזיק כמות כה גדולה של הרגשת-היקום (אם אפשר לומר כך), שהיה ראוי לעמוד על בנינו ולשונו, כדי להבחין באותה מלאכה דקה שבדקה, אשר בה היסוד המוצק לבנין אוורירי זה. גם הבית הראשון, המספר, כביכול, על ההרים הללו איננו תיאורי בלבד. המלה "סוד" היא הנה הנושא של ארבע השורות הראשונות והיא גם סודו של השיר. פעמיים חוזרת היא בארבע השורות האלו ומשמעותה מודגשת, אך ההדגשה איננה פוגעת בהרמוניה המוזיקאלית של הבית השירי: |
ההרים שחוברו מסביב לעירי
צפון הסוד ביערותיהם ממעל לו רעש ים אילנות ובחביון צלם צפון הסוד. |
|
הקורא המנתח את השיר ניתוח סינטאקטי מדוייק, מרגיש כי בזרמן השירי של השורות הללו התיבה "סוד" עומדת, באופן זה שהיא עצמה תחילה כמסתתרת בין יתר המלים המקיפות אותה, ורק לאחר זמן, כשהיא חוזרת בפעם השניה מסתברים כל קסמה וכוחה. רק בקריאה שניה חש הקורא שתיבה זו הנה נושאה של השורה השלישית "ממעל לו רעש ים אילנות", "לו" פירושו: לסוד. ומכאן שהתיאור יוצא מגדר המוחשי בלבד, והמוחש והמנוחש נהיים לשלמות אחת בלתי נפרדת; מעל לסוד יהמה ים-אילנות; ושוב דרך המוחשי הולך המשורר וחוזר אל אותו סוד, והאילנות חוזרים אלינו במשנה מוחשיותם, "ובצלם" - בצל האילנות הללו - "חבוי הסוד". ואחרי ארבע השורות הארוכות הללו, המוסרות את הקיים, המתמיד, בא ומתפרץ בשורות קצרות המאורע החדש שבטבע. רוח אחרת היתה עם הדברים, וכל הדינאמיות של השיר ניתנת במעבר פתאומי זה, של שתי שורות קצרות מתחרזות: |
ויבוא הבציר
זהוב ואביר |
|
ומיד אחרי זה שורה ארוכה יותר שיש בה מתנופת ידו הנדיבה של יום בציר זה: |
ויזרה את אורו מסביב -
|
|
ו"ו המהפכת גם היא נותנת כאן את המעבר אל הפעולה, את התנועה, ואחריה, כאילו הועלה המסך מעל היקום - מופעת בצורת "זמן עבר" כל התמונה החדשה המתגלה למשורר: |
כל המשעולים האירו
|
|
ובסיומה של התמונה הוא חוזר אל נושאו הראשון של השיר, הסוד אשר היה חבוי בצל אילנות, אשר מעליו היה "רעש ים אילנות" נשאר אותו סוד עצמו, אך העמיק עוד יותר מחמת תפארת האור והוד השקט: |
...ועל סודו
נח האור. |
|
הארכתי בניתוח השיר הקטן הזה, לפי שצניעות צורתו, פשטותו וקיצורו התמציתי, לא הסבו אליו את לב בעלי הביקורת, ראוהו לכל היותר כ"התרשמות" מוצלחת, רישום אימפרסיוניסטי דק. אך לאמתו של דבר כבר בשיר ראשון זה של משורר, שהיה צעיר מאד בשעה שכתבו, סומנו כל אותם ציוני הדרך שעברם ביתר עשרת שיריו. כלי הזמר נשאר אותו עצמו, אלא שבשיריו המאוחרים יותר, העז לנגוע ביתר כוח במיתרים האחרים שבכלי זמר זה, ואותו סוד עצמו נצטלצל באקורד אחר, כאשר סיים את שירו הגדול "מזמור" במלים: |
ונפל הכוכב אל נפשך
וכבה בתהומה. ובהיות הבוקר והנה מרחף אתה על פני התהום לרקוע עליו את שמיך העמוקים והשמש הגדול בידיך - עד ערב. |
|
|
ג.
|
השירים המעטים שנמצאו בעזבונו של אברהם בן יצחק תוספת יקרה היא לאשר ידענו עליו בחייו, תוספת חשובה יותר לשירה העברית מאשר העריכוה עד כה. באותם רסיסי שירה, קטעים שלא באו לכלל סיומם, מזדקרות שורות שביכלתן לשמש מקור השראה לאלה הקשובים לפיוט. הנה סיום השיר הקטן "הדגל הבוער": |
הה, הגדיל היום לפרוח
כבעיני ילדים |
|
או אותן שורות התופסות ב"רשתות זהב נוזלות" את נצח החלום והחדווה: |
קווים עד לקצי החדוה
פנים מתקי כאב. כלים ברשתות זהב נוזלים וספירים משוטטים עליהם מחלום אשר עמד ולא יחלוף. |
|
ובינות הקטעים המזהירים האלה שלושה שירים שלמים בתכלית, שני שירים ליריים רכים ומושלמים (,,מה זה היה" ו"על הספרים ישבתי"), ושיר תוכחה, מחסיר, זעום-פנים ואדיר-כוח, אשר, אולי, ביום בו נחדל לפחד מאמת מציאותנו הישראלית יוכר כשיר, אשר ביטא יתר מכל דברי הספרות העברית בימים אלה את אמת מציאותנו זו, הלא הוא השיר "למה נבלו דגליכם". ואם כי נכתב שיר זה לפני שנים רבות (שמעתי מפי אחד מידידיו של אברהם בן יצחק, כי קראו באזניו עוד לפני כעשרים שנה בוינה), הרי משמעותו האמיתית פגעה בעצם חרדת הימים האלה.
שיר זה על הדגלים שנבלו מחמת גאותם ועוורונם של ההולכים בראש המחנה (ה"דגל" נעשה אחד הפסלים המרכזיים בשירת אב"י בתקופה זו, במידה שאפשר לדון על פי הקטעים שהגיעו לידינו: "הדגל הבוער", ו"הדגל שנבל", לא אחת הועלה על שפתיו בשיחתו), פותח במלים: |
טרם אספתם המחנה
והנה בקעה ענותכם נצחון... |
|
והמסיים: |
טרם חצבתם אבן
ותריבו על גולת הכותרות טרם נעצתם קנה והנה חלקתם המלוכה. |
|
חזון קשה הוא לדור הזה. זעם גדול מפעמו, והאמונה מעטה בו. אך לפי שהדברים הם דברי שירה, הרי בעצם העברה הזאת נהפכת הקללה לברכה: ברכת לשון ושירה ודרך ביטוי, ואנו נשארים צופים במשורר אשר הלך מאתנו בשפתים חתומות ושומרים בזכרוננו את הדמות וברכתה אשר ברך את העולם בשיר "מה זה היה": |
ברוכים הימים הימים והנעורים ברכת הולך מתחת שמיו הדועכים . |
