השיר "במשפט" מעלה את חוויית שואת יהודי אירופה באמצעות זעקה של אשה ניצולת שואה הפוקדת את משפט אייכמן. היא יושבת בקהל ומישירה את מבטה אל הרוצח. רגשות עזים מציפים אותה בשעה שהיא מביטה בו, ועולים בה זכרונות מעברה בתקופת השואה.
כותרת השיר "במשפט" כללית ואינה מזכירה באיזה משפט מדובר. כמו כן, שמו של הרוצח אינו מוזכר בשיר, אך המילים "תא זכוכית קר" מכוונות את הקורא למשפטו של אדולף אייכמן (תא זכוכית נבנה במיוחד לקראת המשפט, על-מנת למנוע אפשרות של בריחה או פגיעה אפשרית בו).

אייכמן מילא תפקיד מרכזי בהובלת יהודי אירופה לאתרי ההשמדה והיה אחראי על ביצוע "הפתרון הסופי". בתום המלחמה ברח לארגנטינה וחי בה עם משפחתו. בשנת 1960 נלכד בידי סוכנים ישראלים, הובא לישראל והועמד למשפט בירושלים. משפטו עורר התעניינות רבה בציבור הישראלי ובעולם כולו, ורבים נהרו לאולם המשפט והאזינו לדיונים. אייכמן הוצא להורג בתליה. היה זה המקרה היחיד בתולדות מדינת ישראל שעונש מוות הוצא לפועל.

כותרת השיר מעלה בנו אסוציאציות הקשורות ביום הדין. בתפילת הימים הנוראים אנו מתפללים: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים..." נרמזת כאן הכוונה למצות את הדין עם הפושע המתועב.

האשה, שעליה נסוב השיר, מכונה "היא", תוך שימוש בגוף שלישי נסתר. אין לה שם. אין לה סימני היכר ייחודיים, פרט לשערותיה השחורות וכובעה הירוק. תאור שיכול להתייחס כמעט לכל אשה.

טיב הקשר לרוצח איננו ברור כמו גם סיבת ישיבתה באולם - האם היא עדה מטעם התביעה? או שמא ניצולת שואה שאינה קשורה ישירות למשפט?

נראה שהמשורר ביקש להשאיר במעורפל את זהותה של האשה, כדי להבליט את העובדה שאין זה שיר על יהודיה אחת ומיוחדת אלא על יהודים רבים, החיים בצל "קבר זכרונותיהם".

השיר פותח בתיאור מצבה של האשה בהווה: "היא ישבה ושתקה בכבדות". האשה יושבת בכסאה ישיבה פאסיבית ושתיקתה כבדה, רועמת. השתיקה כבדה במיוחד היות ואין בכוחן של המילים לתאר את הזועה, הסבל והכאב.

מבטה ממוקד ב"תא זכוכית קר" וללא ספק בנאשם היושב בתוכו. ה"קור" המאפיין את תא הזכוכית מסמל את הנאשם היושב בקרבו, שרצח בדם קר יהודים חפים מפשע.

השיר משופע בלשון צפנים המייחדת את שירת השואה. לשון הצפנים ממחישה את חווית השואה, תוך הימנעות מתאור ישיר ושימוש בלשון מטאפורית. המטאפורה מראה יחס אישי, ומביעה זווית אישית של הכותב. לשון מורכבת ודימויים עמוסי-משמעות מאפיינים את מכלול שירתו של אשר רייך המעיד כי "השירה נוצרת ממצבור של דחפים ופירוקם באמצעים מילוליים, קצביים. שירה עובדת על דחיסות כזו, שבאמצעות כמה פסוקים צלולים בצירופם היא מצליחה להקיף מכלול שלם".

הצירוף "נועצת כידוני עיניה" הוא מטאפורה. העיניים הופכות לכידון הננעץ בעוצמה בנאשם. כידון הוא כלי ירייה המוצמד לקנה הרובה בקרב פנים-אל-פנים.

האשה, ניצולת השואה, מנהלת קרב - פניה מול פני המרצח. אלא שעתה התהפכו היוצרות, וידה על העליונה. בעבר, היתה היא הקורבן, הנרדף. וכעת היא חופשית ואילו הוא אסור.

מטאפורה זו משקפת רגשות זעם וחימה האצורים באשה, ומוצאים את ביטויים באמצעות העיניים, שהן "ראי הנפש" של האדם.

השיר משופע באיברי גוף (עיניים, שערות, גו, דם, לב, עורקים) המבטאים את האימה הנוראה האוחזת בה. הגוף כולו מזדעזע והמטאפוריקה משקפת זאת.

"הרי שערותיה השחורות" של האשה מזכירים לנו אסוציאטיבית את ערימת השערות שהנאצים גזזו מקורבנותיהם בעת שהגיעו למחנות העבודה, כדי לעשות בהם שימוש לטובת התעשיה הגרמנית.

תוך כדי ההבטה ברוצח עולים זכרונותיה של האשה "כעדות אטית עולה ומזדקרת". "הזכרונות" הם עדות אילמת לזועות השואה.

המילה "עדות" היא מילת מפתח. קורבנות השואה, וליתר דיוק, ילדיה של האשה, מהווים חלק בלתי נפרד מישותה. זכר הילדים מצוי בלב אמם שניצלה מן התופת ונותרה בחיים, ורק היא לבדה יכולה להעיד על קיומם. באמצעות פריסת זכרונותיה מן השואה ניתנת עדות אישית למה שהתרחש שם.

העדות, השייכת לתחום המופשט, צומחת מאליה "כעשב המר שבבית הקברות". דימוי זה מיטיב לתאר את תקופת השואה, כאחת התקופות המרות ביותר בחיי העם היהודי. בית הקברות מופיע פעמיים בשיר, ומתקשר למוות ("בבית הקברות", "קבר זכרונותיה"), באופן אירוני, מיליוני היהודים שנרצחו בשואה לא זכו לקבורה מסודרת. מוטיב העיניים מופיע ארבע פעמים בשיר ("כידוני עיניה", "בעיניה" "עמק עיניה"), ובאמצעותו מתוודע הקורא לזכרונותיה של האשה.

הזכרונות מועברים באמצעות שפת הצפנים: "קרונות רכבת", "גדרות תיל". מלים אלו מעבירות את חווית השואה בדרך עקיפה ומרומזת. הטון של השיר מאופק מאוד ומבליט את עוצמת כאבה של האישה. האווירה עצובה ומלנכולית.

קרונות הרכבת "בוהים". זוהי האנשה הבאה להעצים את הזועה על-ידי הקרונות הדוממים המביטים במציאות הנוראה הנגלית לעיניהם מבלי יכולת להאמין.

"גוה הקפוא" של האשה מקביל ל"תא זכוכית קר". זכרון זה מפגיש בין שני עולמות: עולם ההווה ועולם העבר. הגו הקפוא יכול להתייחס לתקופת השואה, בה חיו היהודים בתנאים פיזיים קשים וסבלו מרעב ומקור, ויכול להתפרש גם כרעד העובר בה כיום, כעת, בהביטה בנאשם.

שני המקפים המסיימים את השורה גורמים לקורא לעצור את שטף הקריאה, ומקשרים בין זכרונות העבר למציאות ההווה.

הבית הראשון מסתיים בחזרה על שתי השורות הראשונות. החזרה מדגישה את הפער בין הישיבה והשתיקה לבין עולם נרחב של זכרונות העולים מאליהם. פער זה מושג באמצעות מילת הניגוד "אבל".

הבית השני נפתח במטאפורה נוספת הקשורה בקרונות - "קרונות דמה". כשם שהדם זורם בגוף האדם, כך, בצורה מטאפורית, קרונות הרכבת והשואה כולה זורמים בדמה של האשה, כלומר מהווים חלק אינטגרלי מעולמה ומחייה.

הקרונות מוסעים עם זכר המתים. זוהי הסעה פאסיבית, בלתי רצונית, בדומה לישיבה הפאסיבית של האשה. נדמה שאין היא יכולה לשלוט בתהליך. שקועה עמוק בתוך זכרונותיה (השרש זכ"ר מופיע שלוש פעמים בשיר - "זכרונותיה", "זכר המתים" ו"קבר זכרונותיה").

האשה מתייחדת עם "זכר המתים" - בשלב זה איננו יודעים את זהותם של המתים ומהי זיקתם לאשה. מקום קבורת המתים נמסר בכלליות, ללא ציון מקום מדוייק, פרט ל"יער ערפל רחוק".

ההיזכרות במתים גורמת לנפילת כובעה הירוק של האשה. נפילה זו מיטונומית. האשה כביכול נשמטת ונתלשת מן החיים, היות ולבה מצוי עם המתים. הצבע הירוק מסמל צמיחה, אך מופיע כאן בהקשר של קמילה.

הכובע נשמט (באופן פאסיבי) "על עמק עיניה הדומעות זעם". לפנינו מטאפורה נוספת. בניגוד ל"הרי השערות" מן הבית הראשון, העיניים הופכות לעמק. עיני האשה דומעות והדמעות הן דמעות של זעם. הרגשות שהוסתרו היטב בשתיקה הכבדה נגלים והופכים לכעס גלוי ומובן.

הטבע שולט בשיר כולו ("לצמוח", "עשבי", "יער", "עמק", "ענני ערב", "חוף", רעם", "שלכתית"), ויוצר אווירת נכאים. הוא משקף את רגשות האשה.

"ענני ערב נודדים" מסמלים בדידות ועצב. הלב הופך לחוף בו טובעים העננים כסמל לטביעתה של האשה במצולות זכרונותיה.

"קול הרעם" הזורם בעורקיה של האשה חושף טפח מעברה - היו לה ילדים שנספו בשואה. מספר הילדים אינו ידוע, כמו גם מקום קבורתם ואופן מיתתם. המידע נמסר באיפוק רב, רק בסוף הבית השני , דבר המעיד על קושי בחשיפה עצמית.

"הפסיעה" מאפיינת את הילדים ההולכים לקראת מותם "בלב זקוף" לעומת "הישיבה" המאפיינת את אמם. התמונה ציורית ונוגעת ללב. על-אף המוות הקרב, קומת הילדים לא שחה. הגרמנים נטלו את חייהם, אך לא את זקיפותם וחוסנם הנפשי.

הילדים המתים מהווים את "קבר זכרונותיה", מטאפורה בה הזכרונות משולים לקבר פעור. הקבר הפתוח צועק מילה אחת המועברת באמצעות הד ולא ע"י קול רגיל. האשה מתקשה לדבר, והמילים - אין בהן נוחם ואין ביכולתן להשיב לה את יקיריה. המילה "ארור" חוזרת פעמיים ומכוונת לאייכמן.

מילה זו מזכירה את הנאמר לנחש בספר בראשית ב' פס' י"ד: "ארור אתה מכל הבהמה", ומרמזת על היסוד החייתי של הנאשם. כמו כן, נהוג לכנות את המן הרשע, צורר היהודים, בשם "ארור" (חייב אנש לבשומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי - מגילה ז' ע"ב). איכמן הוא ללא ספק חלק מרשימת מנהיגים ידועים לשמצה, שבכל דור ודור קמו עלינו לכלותנו. הקללה ממשיכה להדהד באוזנינו ובאולם בית-המשפט. יש לציין שהמילה "ארור" היא המילה היחידה הנאמרת בקול לאורך השיר.

היות ומקום קבורת הילדים נותר עלום, הרי שהקבר מצוי באופן סמלי בזכרונותיה של האשה. הקבר פעור כי האובדן והכאב הנם תמידיים, אין-סופיים, ולעולם לא יגלידו. הקבר הפעור מעלה בנו אסציאציה לקברי האחים הפזורים ברחבי אירופה: הנאצים נהגו לרכז מספר רב של יהודים בחלקת יער מרוחקת ולירות בהם, כך שייפלו לקבר משותף.

השורה "עוד נותר פעור" מתחילה באמצע השורה. זהו אלמנט צורני המדגיש את הקבר הפתוח. אמצעי זה חוזר במספר שורות בשיר ("שבבית הקברות", "כובעה הירוק", "טבעו", "ארור", "שבה אל העולם", "מתנשפת"), ומהווה חריגה מן הסדר הישר. שיווי המשקל השירי מתערער כמו גם שיווי משקלה הנפשי של האשה.

השיר מסתיים ביציאתה של האשה מאולם בית-המשפט אל העולם החיצון. ישנו מעבר מזכרונות השואה אל ההווה, העכשווי.

היציאה מלווה ברטט ומכאוב - "שבה אל העולם שלכתית ומתנשפת". השלכת מסמלת בדידות, המועצמת לאור הידיעה שהאם שיכלה את ילדיה בשואה.

ההתנשפות באה כתוצאה ממאמץ ההתעמתות עם הרוצח השפל פנים אל פנים, כמו גם המאמץ הנפשי הכרוך בהעלאת הזיכרונות.

המילה "מתנשפת" ממוקמת אף היא באמצע השורה, ומדגישה בכך את עוצמת החוויה הפנימית, שהאשה נתונה בה. הביקור בבית המשפט היווה סגירת מעגל ע"י מפגש עם הרוצח, אך דרש מן האשה גיוס כוחות נפש. השפעת הביקור מהדהדת גם בצאתה של האשה מן האולם. לשלכת הקשר נוגה של סתיו, אך ניתן לראותה גם בצורה אופטימית - נוכחות האשה במשפט ופריקת משא הזכרונות, יש בהם משום הקלה. משהו השתחרר בה, והשחרור מביא עמו פורקן-מה.

כאן המקום לציין כי בתקופה שבה התנהל משפט אייכמן, לא היה מקובל לשתף את הרבים בחוויות השואה. ניצולי השואה הדחיקו את עברם, ולציבור לא הייתה המודעות והרגישות למצבם המיוחד. העדויות שהושמעו במהלך המשפט נתנו לראשונה לגיטימציה לספר ולפרוק חוויות אלו.

המשורר, אשר רייך, לא חווה את השואה על בשרו, ובכל-זאת כתב אודותיה משום שראה בה ערך חשוב עבורו ועבור העם היהודי כולו!

על-מנת להמחיש לתלמידים את סיטואצית העמידה מול אייכמן והקושי ההיחשפות, ניתן להביא בפני התלמידים את עדותו של הסופר יחיאל דינור, הידוע בכינויו ק. צטניק.

דינור התעלף במהלך עדותו במשפט אייכמן ואושפז בבית-חולים.

להלן מכתב התנצלות של הסופר דינור, מתוך "העולם הזה" 21.6.61:

"...בשמעי, כפי הנראה, את השם ק. צטניק, התחלתי נוחת במהירות מסחררת אל תוך פלנטת אושוויץ, שוב הייתי שם. בפועל ממש. רק הגוף היה על דוכן העדים בבית העם, ועל הגוף היה לענות על שאלת היועץ המשפטי...

פתאום הייתי בתוך המשאית אל הקרמטוריום. שלד מוזלמן בין אינסוף שלדי מוזלמנים... ראיתי אותם, הסתכלנו אחד לשני בעיניים וידעתי שאני אעזוב אותם. ושוב נשבעתי להם. ממולי היה תא זכוכית כמו ארובת הקרמטוריום. משמאלי: היועץ המשפטי עם השאלה.

ודוכן העדים - המשאית המובילה אותי לתא הזכוכית, ששם הקרמטוריום, ולחוצים אלי כולם, כולם... השבועה הייתה ביני לבינם, בתוך עינינו, הם המשיכו אל הגאז... הם השאירו אותי אחריהם עם השבועה שנשבעתי להם. התעוררתי אחרי יומיים וחצי בבית החולים איכילוב בתל-אביב. לא האמנת שוב שזה אני וזה גופי. עוד חששתי שאיש הס.ס. יפתח את הדלת וימצא אותי בתא הנהג של המשאית העומדת במוסך..."

מתוך מכתב התשובה של התובע גדעון האוזנר לדינור (13.6.61):

"...אל נא ירא לבך על אשר אירע בבית המשפט. הפסוקים הבודדים שהספקת להשמיע לפני שחזות תושבי פלנטת אושוויץ הפילתך נטול-הכרה - מקפלים בתוכם יותר מכרכים רבים של עדויות. הייתי עד למאמץ הנפשי והגופני העצום שעמדת בו... מילאת שליחותך כלפי חבריך שאינם, בהופעתך בבית-המשפט..."

מילון אבן-שושן.
קונקורדנציה לתנ"ך.
האנציקלופדיה של השואה כרך 1 עמ' 76-80.
אשר רייך בשיחה עם רוני סומק (בתוך: אפיריון. רמת-גן 1989 חוברת זו. עמ' 8-9).
סיפורת השואה בעברית / חנה יעוז, הוצאת עקד.